זה לא עוד פוסט על "המצב". אין לי משהו חדש להגיד על המגמה הלא-חדשה, שבה תפיסת המציאות של ממשלת ישראל הולכת ומתערערת, ובמקביל היא מחמירה יותר ויותר את מלחמתה בכל מי שמתעד ומנכיח את המציאות הזאת. כאילו ה"דה-לגיטימיזציה" נובעת מהראי, ולא מהדמות המכוערת שנשקפת בו.

זה (עוד) פוסט על מה שקורה אצלי במפגש עם המצב. לקט הרהורים על המתח (והקשר) בין אדוות מיקרו-קוסמיות של תקווה ונחשולים מקרו-קוסמיים של ייאוש. וגם כאן אין לי תובנות מרעישות, רק כרוניקה של אהבה בימי כולרה.

אם הפוסט הזה היה סימן פיסוק, הוא היה שלוש נקודות, לא סימן קריאה. גם בראש שלי הוא מרצד כאוסף של נקודות, שהקווים המקשרים ביניהם מטושטשים ומפותלים. אולי תבוא איזו הארה. ואולי לא.

הילדה רואה
לבבות בשלוליות
אני רואה
שחורות

.

זה היה ביום רביעי או חמישי. הלכתי לקחת את הילדה מהגן, ודעתי טרודה וכבדה מרוב טוויטר. אני כבר לא זוכר על מה הזדעקנו והזדעמנו וקוננו באותו בוקר. אולי על ועדת החקירה החדשה נגד הארגונים הפושעים שטוענים שצבאנו אינו המוסרי בעולם, אולי על הרצח של פלסטיני קשיש במיטתו בידי כוחות הצבא המוסרי ביותר בעולם. האירועים מתערבבים, והשטף המהיר לא מאפשר התעמקות בפרטים, מותירים רק תחושה קשה של סוף מתקרב. והכל הרי קורה במקביל למרדף אחרי דדליין זה או אחר, לריצה האינסופית בגלגל האוגרים של דהרמה דוקהה.

"אבא, תראה," פילחה זוֹזוֹ את בועת היגון שלי, "כל השלוליות נראות כמו לבבות."

הסתכלתי וראיתי שאכן, שתי שלוליות נקוו בצורה מובהקת של לב. והלב שלי יוצא אליה, אל הדימיון שלה והיופי שהיא רואה. ובו זמנית גם שותת מהמחשבה על הפער הזה, בין מה שהיא רואה ומה שאני רואה בעתידה.

מרים את העיניים. רואה ציפור ירוקה פורשת כנפיים מעל צמרת ברוש. הלב מתרחב, הראש נזכר שהציפור הזאת היא דרָרָה, זן פולש אגרסיבי שמכחיד זנים מקומיים ומדלל את הביו-ספירה.

ביום שישי בבוקר, עדיין במרדף אחרי הדדליין, אני במחשב ולבי בבלעין, בהפגנה השבועית שמועברת אלי בשידור חי כמדי שבוע, והפעם עם נוכחות טוויטריסטית מתוגברת. ברבע לאחת מתנתק בקושי והולך שוב לקחת את הילדה מהגן. היא והחברה הכי טובה שלה לוקחות אותי לראות את "עץ המשאלות" שהכינו בגן, מבקשות שאקריא להם. החברה הכי טובה כתבה "שיהיו לי הרבה יהלומים". זוזו כתבה "שיהיו לי הרבה אבנים מיוחדות". בכלל, הצירוף "שיהיה לי" חזר הרבה במשאלות האלה, של ילדי השמנת. היתה ילדה אחת שכתבה "שכולם יאהבו את כולם ושהעולם יהיה ירוק". הצטערתי שזאת לא היתה זוֹזוֹ. התקשיתי להכיל את הפער בין המציאות הזאת, וזאת שניבטה אלי מטוויטר.

כשמגיעים הביתה היא מספרת לי על ילד מהגן שנפצע ממסמר. "אתה יודע," היא אומרת לי, "כשאני רואה שמישהו נפצע, כואב לי בגוף שלי באותו מקום שהוא נפצע בו." ולבי שוב יוצא אליה, ושוב שותת לנוכח הכאב הצפוי לה.

בהוראות הבימוי שבראש שלי, מתבקש עכשיו איזה מבט ממעוף הדררה שימריא משלולית בצורת לב ויסקור את כל האיומים הסוגרים על עתידם של ילדיי. אבל עצם המחשבה על תנועת המצלמה הזאת עושה לי סחרחורת. כל כך הרבה פרטים קטנים וגדולים מרכיבים את התמונה הזאת, ובלי ההקשר הרחב קשה להבין את המשמעות והחשיבות של כל פרט. מי שעוד לא השתכנע שהתמונה קשה ומסוכנת, מוזמן (שוב) לקרוא את גורביץ ואת בוגוסלבסקי שעושים עבודת קודש בחידוד הנקודות ומתיחת הקווים ביניהם. עם זאת, אני בספק אם מי שעוד לא השתכנע יטרח לקרוא אותם. או אותי.

אבל אם בכל זאת אני צריך לבחור פרט מייצג אחד מהתמונה, נראה לי שהבולט ביותר הוא הלווייתן בחדר, זה שלא מדברים עליו מספיק. האומדן האחרון על שווי שדות הנפט הגז שלחופי ארצנו הוא 700 מיליארד שקל. אני עוד זוכר את  ההורים שלי מבכים את זה שלכל המזרח התיכון יש אוצרות טבע, חוץ מאיתנו, ומה היינו יכולים לעשות עם זה, אם רק היה לנו… אז לא אכפת לי להישמע כאחרון הסוציאליסטים ולהגיד שנראה לי הרבה יותר חשוב שהכסף הזה יממן לילדים שלי ולשאר ילדי ישראל כיתות עם מספר תלמידים שפוי יותר, שאפשר גם ללמוד בהן משהו – למשל – מאשר שיממן לילדים של תשובה את המטוס הפרטי שיטיס אותם לסאמר סקול.

ואם למישהו לא היה ברור הקשר בין המאבק החברתי הזה והמאבק הפוליטי על עתידה של המדינה, היה מי שטרח להבהיר את הקשר הזה, בסדרת קמפיינים שמאשימה את הקוראים להעלאת תמלוגי הגז בכך שהם משרתים בעצם את האינטרסים של הגז הערבי. האם צריך דוגמא יותר מובהקת מזאת כדי להמחיש את הספין שבו ארגונים שפועלים למען עתידה של ישראל מואשמים בפעילות נגד ישראל?

צריך? אז בואו נחדד עוד קצת יותר. ושוב, לא צריך הסברים נפתלים. מספיק להתמקד באדם אחד. משה קלוגהפט, היחצ"ן שעומד מאחורי "אם תרצו" ושלל קמפייני הכפשה כמו ספין הגז הערבי. אותו קלוגהפט שהעיד שמטרתו היא לדחוף את עולם הערכים המשיחי של מתנחלי ארץ ישראל השלמה תוך שימוש במושגים של "מרכז חילוני". כמה הולם לגלות שאותו קלוגהפט הוא גם לוביסט של תשובה וברוני הגז, וגם הדובר של רונית תירוש, ממפלגת ה"מרכז החילוני" שהתיימרה להיות אלטרנטיבה לביבי וקונטרה לליברמן.

המעגל נסגר. מה עוד צריך כדי לראות שאותה היד המאיימת על בלעין מאיימת גם על עתיד ילדינו?

הרי כבר לא צריך אפילו להסתכל מאחורי הקלעים. המסיכות ירדו. הכל נעשה בראש חוצות ובמילים בוטות. גם המיינסטרים כבר מרגיש את האיום. אם זה בנק לאומי שמופצץ בגידופים ואיומי עזיבה כי יש לו כביכול איזשהו קשר כביכול לעסקה שבה חברה שהוא אחד מנושיה עשויה למכור קרקע לערבי, רחמנא ליצלן. אם זה ליברמן שמבהיר שעכשיו לא רק השמאל על הכוונת, אלא גם הליכודניקים הרכים מדי לטעמו, אלה שעדיין לא מוכנים לדרוס את הדמוקרטיה. ובינתיים, בשטח, עוד ועוד פעילים מוזמנים לחקירה ידידותית-אבל-לא-באמת אצל רונה מהשב"כ (אם הם יהודים) או נעצרים ונכלאים (אם הם ערבים, או יונתן פולק).

מתישהו בשבוע שעבר קראתי בטוויטר גם שיחה בין גורביץ ויונית מוזס, שתהתה על הטעם בעוד פוסט נזעם, עוד הפגנה. הרי הסוף ידוע מראש, לא נותר אלא להתכנס בייאוש ולהתכונן להגירה. הפטאליזם הזה מפתה, אני מכיר אותו מקרוב. הסיבה העיקרית שמונעת ממני להתכנס אליו עכשיו היא זה שיש לי ילדים.

כי כל עוד לא היו לי ילדים, יכולתי לדעת תמיד שבמקרה הכי גרוע אני אורז תרמיל ומסתלק מפה. יכולתי להסתכל על מה שקורה פה בריחוק מסוים, לנקוט גישה בודהיסטית של "חמלה ללא רחמים".1

אבל ילדים הם הרי אויבי הdettachment. קשה הרבה יותר "לחיות ברגע" ולהגיד "המחר ידאג לעצמו" כשאתה יודע שהילדים שלך יחיו במחר הזה. אי אפשר לגדל ילדים בלי ידיעה, או תקווה, או אשליה, שיהיה טוב.

וזה מה שהכי מחרפן אותי בזפזופ הזה בין ההתדרדרות הדטרמיניסטית שאני רואה בטוויטר והלבבות שהילדה רואה בשלוליות. הצורך הזה לגייס תקווה. וכמו שאני רואה את זה, פתוחות בפניי כרגע שלוש דרכים להמציא תקווה:

1. להתעלם, להדחיק, "להתרכז בטוב", "לחשוב חיובי". לשחק בארגז החול עם הילדים שלי. לקוות כנגד כל הסיכויים שאיכשהו הנחשול יפסח עלינו. להשלים ב"פרטי", במידת האפשר, את מה שהשירות הציבורי לא מספק כמו שצריך. להדחיק את הידיעה שגם בתוך הבועה ילדיי מושפעים, ויושפעו עוד יותר בעתיד. לכרות את אונת האמפתיה ולהיפרד לשלום מנדר הבודהיסאטווה.

2. לעזוב, לעקור. זה לכאורה הפיתרון הכי פשוט. צריך רק ללמוד מקצוע מבוקש בארצות מפותחות, לקוות שיקבלו אותי למרות גילי המופלג, לעקור את עצמי ואת זוגתי ואת ילדינו מנוף מולדתנו, מהשפה והתרבות [ומהמשפחה המורחבת... 25.10.2013]. והרי היתה לי הזדמנות לעשות את זה, כשהייתי חופשי ומשוחרר וצעיר וזה היה הרבה יותר קל. ואיכשהו – בלי כוונה מוגדרת, בלי החלטה מוגדרת – חזרתי לפה ונשארתי פה והקמתי פה משפחה. אולי זאת אהבה לארץ, אולי הידיעה שגם באנגליה מצאתי עוולות להתקומם נגדן. ואין מקום מושלם, ואין לאן לברוח מעצמי.

3. להישאר, ולפעול. כמידת יכולתי, כמיטב הבנתי. גם אם גדולים הסיכויים שזה לא ימנע את הקריסה, וגם אם אקטיביזם כשלעצמו עלול להיות חרב פיפיות ותוצאותיו לא תמיד ידועות.2 ואם אקטיביזם הוא ביטוי של אופטימיות, ואם גידול ילדים מחייב אופטימיות, אז אולי בעצם זה השילוב המתבקש, אולי זה מה שמגשר על המתח בין המיקרו והמקרו.

אבל כדי לגשר על המתח הזה, ולא להיקרע בתוכו, צריך לשמור על האיזון. בשבוע שעבר (שוב) יצאתי מאיזון. הרגשתי שאני לא פועל מספיק, וגם לא מפרנס מספיק, וגם לא תורם לרווחת הילדים שלי. מנהל קרב מאסף נואש בכל החזיתות ומפסיד, נקרע מבפנים ובוגד בכל ערך. ולתחושות מהסוג הזה יש נטייה להזין את עצמן, לגרור אותי לצלילה ספירלית.

ואני, כמה קל לי להישאב לצלילה הזאת, אל מאורת המועקה המוכרת והשגורה. זה המקום שבו העדשה העכורה שלי פוגשת את המציאות העכורה. ואם כתבתי פעם בביטחון כמה אני שמח שעברתי את גיא צלמוות לפני שנולדו לי ילדים, אני מבין שגיא צלמוות נוכח בתוכי, מלווה אותי ואת משפחתי.

"אבא, אתה יודע איפה אנחנו/לאן אנחנו נוסעים?" שואלת לפעמים הילדה בדאגה, מהדהדת לי את הסצינה בספר שבה פידרוס תועה במכונית עם ילדו לצידו, מעמתת אותי עם חוסר הביטחון שלי והחרדה מול העולם. "יצא טוב, הארגז-חול שאתה ואמא עשיתם," היא מעודדת אותי אל מול תחושת חוסר ההצלחה, חוסר הכשירות.

ביום שני, אחרי שהעבודה הדחופה השנייה ברציפות נשלחה, לקחתי יום חופש ונסעתי עם המרמיטון ל"גן ההורים" שבו הוא מבלה יומיים-שלושה בשבוע עם המרמיטה. חופש מהעבודה, ולא פחות מזה גם חופש מפיד הטוויטר האפוקליפטי שיצרתי לי בצלמי ובדמותי. גם לזה נשאבתי בקלות, לבנות איתו מגדלים בחול בכף קטנה3 ולטייל בבוסתן כמו אין מלחמה בעולם.

(יש משהו קורץ בנגישות האינסופית שמציעים אינטרנטים סלולריים למיניהם. יש בזה גם משהו מסוכן בעיניי. אני רואה סביבי יותר ויותר אנשים שמסתובבים עם העיניים במסך, כמו זומבים מקוונים. אבל זאת נבואת זעם אחרת לפעם אחרת. רק הערת שוליים שמסבירה למה אין לי טוויטר סלולרי, כמו עיתונאי אזרחי ראוי לשמו. זאת נראית לי פריצת גבולות מסוכנת, והגבולות שלי רעועים גם ככה.)

לעתים קרובות, אחרי התנתקות כזאת, לא ממש מתחשק לי לחזור להמולה האפוקליפטית. פנטזיות על השתבללות אורגנית על אי בודד. אבל אני חוזר, בסוף אני תמיד חוזר. למען עתיד ילדיי, למען היכולת שלי לחיות עם עצמי בשלום יחסי. אז אתמול בבוקר נודע לי שהמשטרה ממשיכה להטריד את פליטי אבו-עיד, מאיימת על ראשי המשפחה שיבולע להם אם ימשיכו למחות על הריסת בתיהם. כי כאמור, אין דבר שחשוב יותר למשטר נרקיסיסטי מאשר לנפץ את כל המראות שחושפות את פניו המכוערות.

אז נסעתי למחות איתם אתמול בערב, ככלות כל הדדליינים והתירוצים. למשמרת המחאה השבועית בצומת הומה בפאתי לוד, מרחק הליכה ממחנה הפליטים. מצאתי מעל מאה איש עטופים מעילים, עומדים בחושך בשתיקה ומחזיקים לרגליהם שלטים כתובים ביד. הלמות התופים של מתופפי הסולידריות הבלתי נלאים נשמעה לי כמו פעמוני לוויה. ואז הגיח המגפון, מקהלת ילדים החלה לצעוק ססמאות, רובן בערבית, את רובן לא הבנתי.4 האווירה השתנתה, או שהפרספקטיבה שלי השתנתה, ומתוך הייאוש בצבצה פתאום תקווה, וראיתי בעיני רוחי עוד ועוד צמתים שעוד ועוד אנשים עומדים בהם, אנשים שהתעוררו והתפכחו ולא מוכנים יותר לסבול בשקט.

חזרנו מהעצרת להופעה באוהל המחאה. הפעם לא ראפ, אלא מוזיקה ערבית עסלית בביצוע גיטרה, עוּד ודרבוקה. את המילים לא הבנתי, כאמור, כך שבהחלט יכול להיות שהם שרו שצריך להרוג את כל היהודים, כי זה הרי מה שכל הערבים שרים. אבל המוזיקה היתה מקסימה, ויכולתי לראות איך האווירה באוהל מתחממת, כמה טוב זה עושה לאנשים שנשארו ללא קורת גג, כל ההזדהות הזאת. וגם אם זה לא יועיל לשום דבר אחר, לפחות את התועלת הזאת אי אפשר לקחת מאיתנו – שהם לא מרגישים נשכחים מלב, זנוחים לאנחות.

ועיסא מבהיר: זה שיר פרידה.

מתוכננת הופעה כל שבוע, אחרי העצרת באוהל המחאה. יש שם אחלה סאונד, ואחלה וייב. הכי אנדרגראונד, רבע שעה מתל אביב. ("מסיבות מצוינות יש באזורי מלחמה", אמר לי ג'יימס כשהודעתי לו שאני חוזר.)

אבל אחרי ארבעה-חמישה שירים הרגשתי שאני לא יכול להישאר במסיבה הזאת בלב שלם, וחזרתי בדיוק בזמן כדי לעזור למרמיטה לשלוף את הילדים מהאמבטיה ולהעביר אותם למיטות. ואיכשהו הפעם הזפזופ בין המציאויות היה יותר חלק.

בערב בהיתי קצת בחדשות, וראיתי רצף של איומים בעיצומים. "תתלוננו במשרד האוצר" אומרים עובדי משרד החוץ, והאחיות, והעובדים הסוציאליים. והרי גם זה חלק של התמונה הגדולה, של המגמה הכללית. זה אולי הקוטב המשלים של הייאוש מהפוסט הקודם: ככל שההתדרדרות נהיית מובהקת יותר, קשה יותר ויותר להתעלם ממנה, גם אם משתדלים. קהל היעד של המחאה אינו מונוליטי, אלא מורכב מספקטרום שלם של רמות מועקה והדחקה שונות.

זה מחזיר אותי לעוד ויכוח שהיה בטוויטר בתחילת השבוע שעבר, על האפקטיביות של הספין הממשלתי לגבי מותה של ג'וואהר אבו-רחמה, שמתה משאיפת גז בבלעין, ובעיקר לגבי ההצלחה של המאמצים לקעקע אותו. מאז כוחות צה"ל נחלצו לקעקע את הספין בעצמם כשהרגו עוד שניים-שלושה אנשים חמושים במיטה/בקבוק והוכיחו את עליבות השקר האוטומטי. אז אפשר להיכנס לייאוש ולצאת מנקודת הנחה שההמון המטומטם בולע את הספינים בשקיקה, כמו שעשיתי בפוסט הקודם; אפשר להיתפס לאופוריה מסוימת ולהגיד שהנה-הנה אנו חוזים בקריסת המשטר; ואפשר, אולי, לשמור על האיזון בין שני הכוחות האלה, לקיים זה לצד זה את השמייח כמעשה חתרני ואת החשיבה הביקורתית הבריאה.

בשבת בערב שוב יוצאים לרחובות תל אביב, בהפגנה של "המחנה הדמוקרטי" (התנועה החדשה של אברום בורג, דב חנין ומוסי רז, מסתבר) שאמורה להיות הפגנת המונים שתאחד את כל מי שקץ בפאשיזציה. והנה שוב ההזמנה של איתמר שאלתיאל, אם פספסתם את הלינק הקודם. הייתי בא עם המשפחה ומחבר בשמחה את הקטבים, אם זה לא היה בשבע בערב, שעת ההשכבות. ועוד לפני זה, בשישי, ההפגנה בבלעין שבה (שוב) לא אהיה, כי אנחנו רוצים לקחת את הילדים לטייל ביער המלבלב (ולשכוח לכמה שעות שהוא עומד על חורבות כפרים, או לפחות לזכור שכל דבר עומד על חורבות של משהו אחר). ואני מרגיש כבר שוב את הדגדוג הזה, הרצון להיות בכל מקום ולהפגין בכל כפר, "להיות ג'וזף דנה" כמו שאני קורא לזה. הדחף הזה שמשאיר אותי חסר נשימה, קצת כמו הפוסט הזה. ובעודי מקליד את השורות האחרונות הפציעה בחלוני זוֹזוֹ שחזרה מהגן, ולימדה אותי שיר חדש:

בשדה השקדייה פורחת

החמה חיוך של אור שולחת…

והופ, נשאבתי לעוד שעתיים בחיק המשפחה, שהיו מהנות כי הרשיתי לעצמי ליהנות. אבל עוד לפני זה ניצלתי את המומנטום והתפקדתי להתחברות-תראבוט, כצעד הצהרתי בעיקרו של הבעת עמדה. התנועה הזאת מוצאת חן בעיניי, כי אני חושב שהיא נותנת מענה בדיוק לבעיות שנראות לי מהותיות – מרקם חיים, דו-קיום, צדק חברתי, ברית המנושלים. הנה רשימה של עוד ארגונים שאפשר לתרום להם, כדי שידעו חוקריהם (וגם הם עצמם) שיש להם תמיכה מבית, שמקורות המימון שלהם הם אזרחי המדינה הזאת הדואגים לעתידה. כי הם לא באמת יכולים לעצור את כולנו, לא יכולים לחקור את כולנו – אלא אם כן ניכנע להפרד-ומשול, נשב בשקט ובפחד, נוריד את הראש ונקווה שיפסחו עלינו. ואז, כידוע, כשיבואו לקחת אותנו, לא יישאר מי שיכתוב על זה פוסט.5

  1. ותודה למאשה ששלחה לי את הלינק הזה ברגע הנכון []
  2. אני לא בטוח שאני מסכים עם כל הכתוב בלינק הזה, אבל הכיוון מעניין []
  3. בכל פעם שלקחתי גדולה יותר, הוא לקח לי אותה מהיד בעדינות והחזיר לי את הקטנה, כמו תרגיל בסבלנות []
  4. בגיל 17, כיו"ר מועצת מחוז בנוע"ל, העברתי החלטה לקיים חוגי ערבית לחניכים. כמו עסקן טוב, הסתפקתי בהעברת ההחלטה ולא ניסיתי לארגן כלום בפועל. עד היום זה רודף אותי, הכישלון שלי ללמוד ערבית. ועד היום אני בורח מפניו []
  5. "אמא, מותר כבר להשוות?" []