(וזה בסדר גמור מצידי.)

ביום חמישי האחרון נסענו על הבוקר להקים אוהל… על גדת החצבאני. ברגע האחרון, בערב קודם, ניקר בי דחף לכתוב פוסט על המצב, ומצבי ביחס למצב. ישבתי וכתבתי משהו חפוז מזרם התודעה. ואז היתה איזו תקלה בשרת ודימיתי בעייפותי שחצי ממה שכתבתי נמחק. כשזחלתי למיטה ניחמתי את עצמי שבמילא אף אחד לא מחכה בנשימה עצורה למה שיש לי להגיד בנושא, והם מסתדרים מצוין גם בלעדיי שם בין האוהלים.

הפוסט ההוא לא נמחק, כמסתבר עכשיו. הוא גם לא רלוונטי כבר. הוא התחיל ככה:

לפני שישה ימים, בערך באותה שעה שבה פרסמתי את הפוסט האחרון, באו כמה חבר'ה טובים ונטו את אוהליהם בשדרות רוטשילד. והשאר היסטוריה?

יש קטעים בפוסט ההוא שנקראים בדיעבד כמו קריאה ישירה למהלך הזה. להפסיק לקוות ולשאוף, להתחיל לעבוד, וכל זה. אבל לא רק שלא השתתפתי במהלך הזה – כל הזירה הזאת לא עלתה בדעתי בכלל בזמן הכתיבה. זה היה כנראה הפוסט הכי אישי שכתבתי מזמן.

חלקו האינפורמטיבי של הפוסט הגנוז כלל בעיקר הפניות לפוסטים ששיתפתי ברסס שלי, בצירוף הערות שאת רובן כתבתי ממילא בתגובות לפוסטים ההם. תקליקו קצת, מה יש:

  • עופרי אילני על האדם החדש שנולד בין האוהלים
  • עידן לנדו על מלכודת ה"א-פוליטיות" שאורבת למחאות לא ממוקדות כאלה
  • שלום בוגוסלבסקי בזכות חוסר המיקוד של הזעם, והמחאה הגורפת.
  • מוקס בדיווח מרטיט מהשטח
  • וכל אחד משלושת הפוסטים האחרונים של יונית מוזס, שנותנת רקע מאקרו-כלכלי רווי לוגיקה צרופה.

החלק האישי/זרמתודעתי יותר של הפוסט ההוא כלל בעיקר סיפורים ותירוצים איפה הייתי ומה עשיתי1 בשבוע הראשון לקרנבל2 המחאה הזה. השורה התחתונה היתה: התחילו את המהפכה בלעדיי,3 אני לא מרגיש על קרקע יציבה מספיק כדי להיסחף פנימה, אצטרף כשתנוח עלי הרוח.

מאז זרמו הרבה מים במפל הבניאס, ובשאר יובלי הירדן, ואנחנו טיילנו לצידם ושכשכנו בהם בהיטהרות חולין מנותקת כליל. אולי איזו כותרת ראשית בידיעות ("המתמחים מצטרפים למחאת האוהלים"), פה ושם איזו מהדורת חדשות לקונית, זהו. אתמול, כשטבלנו בכנרת, התקשר החבר ההרמוני וסיפר בין השאר שהוא רוצה להגיע להפגנה בערב (בשעה בלתי נוחה בעליל למשפחות עם ילדים קטנים, אגב). תיארתי לעצמי על איזו הפגנה הוא מדבר, והחלפתי איתו כמה צהלות התפעלות מאופקות, אבל הודיתי שאני מנותק לגמרי. "טוב, לראות את מה שחלמת עליו קורם עור וגידים בלי שאתה מעורב, זה תרגיל מצוין בהתבוננות-בלי-התערבות," הוא קרא את מחשבותיי.4

חזרנו בלילה, אחרי מפגש חמולתי לקינוח, ורק הבוקר הסתבר לי שבאותן שעות ממש מילאו רבבות את הרחובות, כולל מעצרים ומכות משוטרים במיטב המסורת של המזרח התיכון המתעורר. אין שום טעם שאחזור על כל הדיווחים והרשמים שקראתי וראיתי הבוקר, ואין הרבה טעם שאנסה לנסח ולתמצת את התגובה הנלהבת שלי.


והנה, בעודי כותב את המשפט האחרון ומתלבט איך לנסח את ה"אבל" המסוים שבא אחריו, נקראתי לארוחת צהריים בקן המשפחתי.

יכולתי לוותר; להמשיך לכתוב ולהרעיב את עצמי מהאוכל שאני צריך, ואת ילדיי5 מתשומת הלב שלי שהם צריכים; לדחוק את עצמי עוד צעד קטן אל נישת המהפכן המסתגף, שלא עושה לי טוב.

אז עליתי, מלא עדיין להט מהפכני עד האוזניים, וקלטתי כהרף עין שאין מקום ללהט הזה במערכת הכאוטית העדינה והדינאמית שהיא ארוחה משפחתית. ראיתי את הרצון של ילדיי בתשומת לבי המלאה והמרוכזת, בלי שחלק מדעתי ישוטט מוקסם בשדרות רוטשילד. וזה הביא אותי בדיוק אל הציטוט הבא שרציתי להעלות מהפוסט שלא פורסם:

מאז [ש]איבדתי את המומנטום הפוליטי והמחאתי, ומצאתי הרבה דברים אחרים. בין זוטות כמו נשימה רגועה ותחושת ערך עצמי, מצאתי מחדש את הילדים שלי. כשהצלחתי להסתכל עליהם בעיניים שאינן לחוצות לעדכונים ואינן מזוגגות מרוב מידע, יכולתי לראות שוב כמה הם מקסימים, כמה יופי וחוכמה יש בהם, וגם כמה הם מושפעים ממני, כמה הם לומדים ממני אם ארצה ואם לאו – וגם כמה כוח ואושר וביטחון הם שואבים מדבר פשוט כמו תשומת הלב שלי.

The most precious gift we can give others is our presence

…ציטטתי פה פעם את תיק נאת האן, אבי הבודהיזם המעורב-חברתית. מילים כמו חול, ומילדיי גזלתי את המתנה הזאת למען בהייה אינסופית ברצף של דיווחים, ואת ההתרגשות שלי הפניתי למעלליהם של אנשים זרים בכל מיני חורים.

מאז ש"חזרתי" הביתה, הבנתי כמה אני יכול לתת לילדיי. כמה אני יכול לעזור להם לגדול ולהיות אנשים חופשיים, חומלים, נבונים, בטוחים בעצמם וחושבים בשביל עצמם. ובשביל זה, באופן אירוני משהו, הם צריכים אותי קרוב.

…והנה,6 אך הדבקתי את הציטוט האחרון, ואבא שלי התקשר והחזיר אותי לעניין האחר שהעסיק אותי במקביל לשבוע הראשון למחאת האוהלים. עניין אקוטי, מורבידי ואפל הרבה יותר, שדרש ממני בעיקר להקשיב לו ארוכות בעודו שופך את מר לבו בטלפון,7 להגיש התערבויות עדינות בתזמון הנכון ובעיקר לנשום, לנשום ולהמשיך לנשום – בעוד התניות ראשוניות ועמוקות מאין כמוהן מפעילות אותות מצוקה ואזעקה בגופי. מדהים כמה כוח יש ביכולת להמשיך לנשום, להתעלות מעל אינסטינקט בריחה-קפיאה-התקפה,8 כמה זה מרגיע9 וכמה אפשרויות זה פותח.

(וגם בעניין מר לבו של אבא שלי, שעל סיבותיו המדויקות אני מעדיף להטיל איפול חלקי, לא צריך הרבה רמות של הפשטה כדי לראות שגם כאן יש סיפור של שבר בין אזרח והמדינה שלו. ואבא שלי באמת חשב שזאת המדינה שלו; הוא אקזמפלר מצוין של הציוני האחרון, רגע לפני שהניאו-ציונים ניכסו וניחסו לו את הסנטימנט. גם פה, האישי מאוד פוליטי.)

(אבל לא בגלל זה אני תומך בו במאבקו, אלא פשוט כי הוא אבא שלי.)

טוב, איפה הייתי?

בילדים החופשיים שאני מנסה לגדל. אז כדי לחתום את הפוסט הזה ולהתחיל לעבוד לפני שתתנפל עלי ההסחה/הקפצה הבאה, אומר בפשטות רק שבקרוב, אפילו השבוע, אני מתכוון לקחת את ילדיי החופשיים לשדרת האוהלים, לראות ולפגוש אנשים חופשיים, ולקבל טעימה בלתי-אמצעית של עירוניות חדשה, אטרקטיבית ומרתקת ומלהיבה הרבה יותר מהנופך הצרכני שמתלווה בדרך כלל לימי כיף עירוניים. חוויה עירונית (ואזרחית) שיש בה קהילתיות ואחווה.

כי מעל כל הדיווחים שקראתי מהמאהל ריחף בתודעתי מושג אחד, מבטיח ומתעתע כאחד: מרחב אותנטי אוטונומי ארעי (או בלעז: TAZ). מרחב שמשנה יחסי אנוש בעצם היותו, ממיס מחיצות בין אדם וחברו. ואם ביום רביעי עוד תהיתי על מידת הארעיות של המרחב הזה, וחששתי שהעסק יתמסמס עד שאספיק להגיע, אני קולט משם עכשיו ויברציות של אורך נשימה והבטחות לעוד הפגנות, ורואה דיווחים על שכנים שמלווים את ההפגנה בתיפוף מהמרפסות, בניגוד לשקט הצונן שמלווה לרוב הפגנות שמאל.10

אז כרגע גם אני מתופף מהמרפסת.11 מצטרף לגניחות ההתפעלות של זקני טוויטר מהנוער של היום. ובעיקר מרשה לעצמי להרגיש, אט אט ובאיפוק, שייאוש הוא לא האופציה היחידה – גם ברמת המאקרו, מעבר לאדוות המיקרו.

(ואם אני חוקר את עצמי טיפה, אני יכול לראות שהצורך הזה להיות מעורב נובע בין השאר מחרדה כאילו בלעדיי לא יסתדרו, איזשהו תסביך סופרמן שבמהותו יש בו משהו מאוד אינדיבידואליסטי, שאינו רוחש הרבה אמון ליכולתם של אחרים, לכוחו של הקולקטיב.)

אני מחפש כבר איזה שתי פסקאות איך לסכם את הפוסט הזה, אז אומר רק: הייתי כחולם. לפעמים גם נבואות נחמה מתגשמות, ולא רק אלה של הזעם. (ואני מקווה ומניח שיש עוד כמוני, בעתודה, שרק תיתנו להם לגמור את הפרויקט ולהיערך עם הילדים, והם יורדים מהמרפסת.)

ויכולתי מן הסתם למצוא לסיום אלף שירים שמהללים רגעים מפעימים, שבהם אנשים מבינים שהם חופשיים. אבל למה ללכת רחוק, אם אפשר ללכת למקור, בקליפ הזה של ערן ורד שהעלה דמעות לעיניי הבוקר.12

  1. ובמה התרכזתי ועל מה נאבקתי []
  2. ואני משתמש במילה הזאת במלוא יראת הקודש הראויה לה []
  3. מה שמזכיר לי פוסט מראשית ימי הבלוג. []
  4. וכן, אני זוכר שגם את הפוסט ההוא טרם כתבתי, אבל הוא כבר קרא בין השורות. []
  5. וזוגתי []
  6. ממש לייב-בלוגינג מהחזית נהיה כאן []
  7. ולבו היה מר מאוד, בסדר גודל של שעתיים לכל שיחה. []
  8. אגב, אפרופו הפוסט הקודם, בודהיסטית חכמה אמרה לי שהיא לא אוהבת את התרגום "להתעלות" כי משתמע ממנו משהו נעלה וגבוה יותר, שלא קיים בפועל המקורי transcend שפירושו פשוט "לחצות". []
  9. ומפיץ אדוות רגועות []
  10. שלא הצליחו בד"כ למצב  את עצמן כמאבק על הבית, גם אם היו כאלה – ברמת המטא לפחות. []
  11. ונזכר בעוגמה שעוד לא קניתי לי ג'ם-בה []
  12. והפעם, בניגוד לקליפים מתחריר, אני גם מבין את המילים (-: []