ליל שימורים (תחנות בזמן #15)
.
10.1.99
.
דני התאבד היום.
כמו בסרט טיפשי, וצפוי. והרי הרובה שמופיע במערכה הראשונה וכו' וכו' וכו'.
לאן אוליך את האבל והצער והכעס?
הרי המוות הוא הקבוע האחד במשוואה של החיים.
מה הטעם להאיץ בו?
הביזבוז, האיוולת.
רחוק ובודד. פתאום כל כך בודד.
ראיתי את זה קורה. בעיני רוחי. ב"חיזיון".
אבל תמיד הרגתי את אהובי בעיני רוחי. חשבתי שזה יקל על ההתמודדות אם, וכאשר, וכש…
ואני תקוע בתפקיד טפשי בסרט שאני לא אוהב.
האם יכולתי ואולי אם…
האשמה הכעס חוסר האונים
הכאב.
הוא נשאר בן עשרים וקלישאות עד מחר.
מחר לישראל ולא לקולג'.
לא רוצה אהבה ורחמים רוצה אהבה זקוק לרחמים לא רוצה ולא יכול.
והכל נראה כל כך מלאכותי ומזוייף ומעושה גם הדף הזה.
.
.
כל הלילה על האש
על נפשנו אבקש
עד מחר שאז לטוס ולקנות ולהגיע איכשהו
וזה לא נראה אמיתי זה לא מרגיש אמיתי
הדחקה הצחקה?
טיפש טיפש טיפש אדוני צבאות
אם לא היו הרחמים באל אולי? ואולי לא?
ומה זה משנה.
שוב הלכת צעד אחד יותר ממני, יא מניאק.
.
אהבה
לעולם זה לא יילך בלי אהבה
אהבה
העולם הזה יילך בלי אהבה.
.
קלישאה וסיום הוליוודי ולא אכפת לי.
.
"אהבה, אמא, הייתה צוואתו של דני."
.
.
ביום רביעי ההוא, שבדיעבד נהיה היום האחרון שלי עם דני, בלילה אחרי המריבה עם אמא, כשיצאתי להגנתו כמו חייל טוב, הגעתי בסופו של דבר לאנדרטה של טבעון.
שתיתי קפה בפיצוציית 24 השעות המהפכנית, כשהטפטוף נהפך למבול…
והשער הלא נעול היחידי היה באנדרטה.
.
אז נכנסתי לאוהל המשולש שנוצר בחיק הפסל הענקי, שמגיל שנתיים ידעתי שהוא בצורת מחסום לטנקים ומסמל את לוחמינו האמיצים שהיו מחסום אנושי לטנקים של הצורר הערבי (רק היום אני יודע שבעצם לנו היה כח אש עדיף במשך רוב המלחמה ההיא, הראשונה). באור העומם של הרחוב מבעד למסכי הגשם יכולתי לקרוא חלק מהשמות, ולהיזכר בחלקם כאנשים.
אז שמתי לב שיש על הקיר עוד המון מקום לשמות טריים, צעירים לנצח, נוספים.
.
הגשם המשיך ולא ממש היה לי לאן ללכת. התיישבתי והתחלתי לשיר:
Earth my body
Water my blood
Air my breath
And
Fire my spirit
.
.
Now a curse upon Because and his kin!
May Because be accursed for ever!
If Will stops and cries Why, invoking Because,
then Will stops & does nought.
.
[תגובה אחת נפלה בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]
.
כותרת חלופית: זמן בלעדיו = 10
או שמא: אל תסטה כדי שתוכל לחזור
או, כמו שסיכם ג’יימס:
It’s Just the Shit Life Throws at You
אה, ועוד דבר:
http://www.youtube.com/watch?v=Idd-eElieawhttp://www.youtube.com/watch?v=Idd-eElieaw">http://www.youtube.com/watch?v=Idd-eElieaw>
בַּיִם ב-10 ינו' 2009 בשעה 23:27 #
מרגיש שזקוק למורה נבוכים כאן.
קשה לי להאמין שאתה לא רוצה אהבה. אהבה זה אחלה דבר שבעולם.
מרגוליס ב-11 ינו' 2009 בשעה 10:33 #
אין מילים.
וחזרתי גם לשירים שלו מהלינק.
idiom ב-11 ינו' 2009 בשעה 12:37 #
ללא שם ב-11 ינו' 2009 בשעה 13:52 #
לעולם זה לא יילך בלי אהבה העולם הזה יילך בלי אהבה
גליה ב-11 ינו' 2009 בשעה 14:02 #
הרבה הרבה מחשבות אבל כמו לפני שנה, יותר טוב בלי מילים. חיבוק.
שאל, בני, ונען![]("/moodicons/smile.gif"/)
מה לא ברור?
הטקסט הזה נכתב כולו לפני 10 שנים, אם זה לא ברור.
אכן![]("/moodicons/straight.gif"/)
תודה![]("/moodicons/hug.gif"/)
חזקים, השירים שלו.
תודה![]("/moodicons/hug.gif"/)
הכי טוב חיבוק.
nikobellic ב-11 ינו' 2009 בשעה 15:32 #
אחד הבלוגים היפים, רציני!
עצמי ב-11 ינו' 2009 בשעה 15:40 #
פווו. אהה.
זה אחד הדברים הכי לא פשוטים. בעיקר לנו, לאלה שנשארים, שלא עושים את זה, או שכן עושים, אבל בדרכים אחרות ( מלחמות למשל ) או סתם מזיקים לעצמינו ולבריאות, וההם-
פעם ב תמיד מתעוררת השאלה הזאת של – אז מה הם קיבלו בסוף?
היתה לי חברה ( יש לי אותה עדין, טפו טפו ) כשהיינו בערך בנות שש עשרה, אבא שלה התאבד. כמה שנים אחרי, למדתי קבלה, ואחד הדברים שהכי ניחמו אותי כל פעם כשחשבתי עליו, או עליה, היה שאולי ברגע האחרון הוא התחרט, אולי הוא לא באמת באמת " התאבד".
זה נורא מצחיק ( מרכאות ) הדואליות הזאת, לא?
נודניק.
כל שבועיים יש איזה גאון שחושב שהוא עלה על תרגיל המחץ לפרסום הבלוג שלו.
מה הם קיבלו בסוף? כלום, למיטב ידיעתי. אותו כלום שמחכה לכולנו בסוף, רק שהם מקבלים אותו כמה שנים קודם.
אני לא בטוח שהבנתי לאיזו דואליות התכוונת.
וברשותך, מצא חן בעיניי מה שכתבת על "סתם מזיקים לעצמנו ולבריאות". כי ההתאבדות הזאת הבהירה לי באיזשהו מקום את הברירה: חיים או מוות.
ואז הבנתי גם שהרס עצמי לסוגיו הוא התאבדות איטית, פחדנית.
ובחרתי בחיים.
עצמי ב-11 ינו' 2009 בשעה 16:37 #
לא לפי מה שלמדתי. ( מה שאז בזמנו אותי שכנע לבחור בחיים![]("/moodicons/smile.gif"/)
) שהסרט, שממנו מנסים לברוח, המתאבדים (ככה בכל אופן הקבלה טוענת, או טענה בזמנו, שוב לפני המון שנים ) הוא בדיוק אותו סרט שממנו הם ניסו לצאת, רק שהוא כמו שריטה בתקליט, חוזר וחוזר וחוזר וחוזר, וההיפך, יותר קשה לצאת.
הדואליות שדיברתי עליה היתה הסוג השני, או הצד האחר של המתאבדים, אלו שרוצים להתפוצץ אם כבר אז אל תוך איזה אוטובוס וכולי. או סתם לעשות את זה בצורה שהכי תפגע באלו שגם בחיים שלהם הם כנראה פגעו בם, גם זה קרה- ראיתי- הכרתי.
ויש מתאבדים שדואגים, מתכננים, ממש עושים את זה בצורה שרואים שלפחות הסרט של מי שימצא אותם ואיך היה חשוב להם.
יש המון סוגים של מתאבדים.
מאד. גם כשקראתי אותם בפעם הראשונה וגם כשקראתי אותם הבוקר.
בַּיִם ב-12 ינו' 2009 בשעה 0:01 #
כמעט הכל
וזה, דרך אגב, ציטוט מיענקלה רוטבליט.
her_story ב-13 ינו' 2009 בשעה 3:41 #
Speechless
טוב, אנסה להבהיר קצת. מקווה שאני בכיוון:
![]("/moodicons/blink.gif"/)
הטקסט הזה נכתב כולו, כלשונו, בלילה שבין 10-11.1.99.
הייתי אז בלונדון, בערך ארבעה ימים אחרי שחזרתי מחופשת כריסמס בישראל, "בחיק המשפחה" עלק.
זה היה יום לפני תחילת הסימסטר האחרון שלי באוניברסיטה שם. ואכן, במקום לקולג’ חזרתי לישראל ללווייה + שבעה + עוד כמה ימים, ואז חזרתי שוב ללונדון ללמוד עד הקיץ.
הסיפור המתואר עם האנדרטה בטבעון התרחש במהלך החופשה הזאת בארץ. אחרי הלילה באנדרטה נסעתי לתל אביב ונשארתי שם עד הטיסה ללונדון.
הציטוט באנגלית בסוף לקוח מLiber Legis (ספר החוק) של קראולי, שכבר נדון כאן בבלוג. במהלך הלילה ההוא קראתי אותו פעם-פעמיים, ו"התחזקתי" בThelema, ישתבח שמה
מקווה שזה יותר ברור. אם צריך עוד הבהרות, תשאל יותר ספציפית.
בַּיִם ב-14 ינו' 2009 בשעה 18:49 #
זה יותר ברור כעת
אבל עדיין מרגיש כמתפרץ לדלת עשירית פתוחה לבוא עכשיו עם יותר שאלות.
מכבד את מה שבחרת לשתף.
לעיתים טוב שחלק מהפרטים נותרים נעלמים, חידה.
ללא שם ב-15 ינו' 2009 בשעה 19:07 #
בערך כמו סוגים שונים של אנשים