.

10.1.99

.

דני התאבד היום.

כמו בסרט טיפשי, וצפוי. והרי הרובה שמופיע במערכה הראשונה וכו' וכו' וכו'.

לאן אוליך את האבל והצער והכעס?

הרי המוות הוא הקבוע האחד במשוואה של החיים.

מה הטעם להאיץ בו?

הביזבוז, האיוולת.

רחוק ובודד. פתאום כל כך בודד.

ראיתי את זה קורה. בעיני רוחי. ב"חיזיון".

אבל תמיד הרגתי את אהובי בעיני רוחי. חשבתי שזה יקל על ההתמודדות אם, וכאשר, וכש…

ואני תקוע בתפקיד טפשי בסרט שאני לא אוהב.

האם יכולתי ואולי אם…

האשמה הכעס חוסר האונים

הכאב.

הוא נשאר בן עשרים וקלישאות עד מחר.

מחר לישראל ולא לקולג'.

לא רוצה אהבה ורחמים רוצה אהבה זקוק לרחמים לא רוצה ולא יכול.

והכל נראה כל כך מלאכותי ומזוייף ומעושה גם הדף הזה.

.


.

כל הלילה על האש

על נפשנו אבקש

עד מחר שאז לטוס ולקנות ולהגיע איכשהו

וזה לא נראה אמיתי זה לא מרגיש אמיתי

הדחקה הצחקה?

טיפש טיפש טיפש אדוני צבאות

אם לא היו הרחמים באל אולי? ואולי לא?

ומה זה משנה.

שוב הלכת צעד אחד יותר ממני, יא מניאק.

.

אהבה

לעולם זה לא יילך בלי אהבה

אהבה

העולם הזה יילך בלי אהבה.

.

קלישאה וסיום הוליוודי ולא אכפת לי.

.

"אהבה, אמא, הייתה צוואתו של דני."

.


.

ביום רביעי ההוא, שבדיעבד נהיה היום האחרון שלי עם דני, בלילה אחרי המריבה עם אמא, כשיצאתי להגנתו כמו חייל טוב, הגעתי בסופו של דבר לאנדרטה של טבעון.

שתיתי קפה בפיצוציית 24 השעות המהפכנית, כשהטפטוף נהפך למבול…

והשער הלא נעול היחידי היה באנדרטה.

.

אז נכנסתי לאוהל המשולש שנוצר בחיק הפסל הענקי, שמגיל שנתיים ידעתי שהוא בצורת מחסום לטנקים ומסמל את לוחמינו האמיצים שהיו מחסום אנושי לטנקים של הצורר הערבי (רק היום אני יודע שבעצם לנו היה כח אש עדיף במשך רוב המלחמה ההיא, הראשונה). באור העומם של הרחוב מבעד למסכי הגשם יכולתי לקרוא חלק מהשמות, ולהיזכר בחלקם כאנשים.

אז שמתי לב שיש על הקיר עוד המון מקום לשמות טריים, צעירים לנצח, נוספים.

.

הגשם המשיך ולא ממש היה לי לאן ללכת. התיישבתי והתחלתי לשיר:

Earth my body

Water my blood

Air my breath

And

Fire my spirit

.


.

Now a curse upon Because and his kin!

May Because be accursed for ever!

If Will stops and cries Why, invoking Because,

then Will stops & does nought.

.

[תגובה אחת נפלה בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.