אתמול בלילה ראיתי את בלתי נסלח, הסרט של קלינט איסטווד שעשה למערב הפרוע מה שההיסטוריונים החדשים עשו לתולדות הציונות.

ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, בקולנוע, עם אבא שלי שהתרגש מאוד לקראת מערבון חדש של קלינט.

אבא שלי למד בתיכון במגמת קולנוע – כלומר הוא היה מבריז מבית הספר המקצועי שהוריו שלחו אותו אליו כדי לראות יומיות בקולנועי תל אביב. ג'ון ויין, הלוחם האמיץ והאצילי באינדיאנים האכזריים, היה אליל נעוריו. ואחריו קלינט, האיש ללא שם ממערבוני הספגטי.

כשהייתי ילד היינו רואים יחד את הסרטים האלה, בטלוויזיה או בהקרנת הילדים בימי שישי בארבע בקולנוע יובל אור בטבעון. והוא היה מפרש לי את הניואנסים ה"מעודנים" בממזרות של הטוב הרע והמכוער, ומתרגש כל פעם מחדש כמו ילד קטן.

כשיצאנו מבלתי נסלח הוא היה קצת בהלם. הוא הודה שלא היה לו קל לראות את גיבור נעוריו כזקן עלוב שמתפלש בחרא של חזירים, מאבד את יכולת הצליפה או נופל מהסוס בניסיון לעלות עליו. אבל זה לא נגמר בזה. איסטווד הבמאי הרי מציג את האקדוחנים העשויים ללא חת מהמיתוסים כרוצחים שפלים, תאבי בצע ופחדנים, בלי שמץ מהאבירות והגבורה שהצטיירו מהסיפורים. הוא מקדיש קיתון של בוז גם לטווי המיתוסים עצמם, בדמותו הנלעגת של הכתבן שמאדיר ומלבין את מעלליהם של רוצחים. וגם כשכבר יש קרב יריות של אחד נגד שבעה, הוא משאיר טעם רע בפה, כי מסתבר שהשולף הכי מהיר במערב הוא בעיקר זה שיש לו הכי פחות עכבות מוסריות.

אבא שלי הרי ידע, בראש, שהמיתוסים האלה היו כוזבים. הוא ידע שהקאובויים לא היו צלפים מהוללים כמו שעשו מהם, ולו רק כי האקדחים שהיו ברשותם לא היו מסוגלים לדיוק כזה. הוא ידע היטב שהאדם הלבן טבח באינדיאנים, שלא היו בהכרח רוצחים סדיסטים צמאי דם כפי שהצטיירו בסרטי ג'ון ויין. הוא הבין את העמימות המוסרית הזאת בראש, אבל הלב נשאר בילדות, בעולם פשוט של גיבורים ונבלים שיש בו טוב, רע ומכוער.

פעם אבא שלי הראה לנו – ילדיו – מחברת שלו מבית הספר היסודי, ובה חיבור שכתב על צה"ל. משפט הסיום היה משהו כמו "ואם אויב ערבי אכזר ינסה שוב לתקוף את ארצנו, צה"ל הגיבור שלנו ישמיד אותו". ממרחק של ארבעים שנה ואי אילו מלחמות, המשפט הזה הסב לו שעשוע מהול במבוכה. בהזדמנות אחרת הוא הראה לנו אלבום תמונות מטיול שעשה עם חבריו מהמילואים באזורי קרבות, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. בתמונות רואים אותו ואת חבריו ליד גוויות שרופות של חיילים מצרים וירדנים. "וזה לא רדף אותך, התמונות האלה?" שאלתי אותו. "אז לא היתה כל כך מודעות לזה," הוא ענה בחצי פה.