בסוף השבוע כמעט כתבתי פוסט פוליטי.

בשישי לקראת חצות, בתום יום שמהל משפחה ועבודה בניסיון נואש לרדוף אחרי הזנב של האוברדרפט המשתולל, התגלגלתי איכשהו לטור האחרון של סייד קשוע, אשף האישי-הוא-הפוליטי. קראתי אותו בעיניים נפוחות מעייפות, ולפני שכיביתי את המחשב עוד עברתי על הטוקבקים.

הלכתי לישון, אבל משהו שם הציק לי, התגלגל במחשבתי והתנסח כעוד פוסט היפנוגוגי בעודי שוכב במיטה ומנסה להירדם.

בשבת בבוקר לקחנו את הילדים למוזיאון ישראל. המרמיטה רצתה. אותי הצירוף "מוזיאון ישראל" מחזיר ישר לבנדיקט אנדרסון, גיבור האקדמיה האנטי-ציונית שטורד את מנוחתם של בריוני אם תרצו, שהסביר בקהילות מדומיינות את התפקיד שממלא המוזיאון בהטמעת הקשר בין הלאום המודרני והשיוך ההיסטורי (המדומיין, כאמור) שלו לשורשיו הנצחיים.

דווקא לאגף הארכיאולוגיה לא הגענו. בקושי הספקנו לראות משהו, למען האמת, עם המרמיטון שמבחינתו העולם הוא מגרש משחקים אחד גדול, ומ'זתומרת "לא לגעת"?

המשכנו לביקור נעים אצל משפחת אחותי הירושלמית, במגבלות העייפות המצטברת, והביתה. חזרתי שפוך, ובתום ההשכבות רציתי רק לנקות את הראש, עם קצת כדורגל נגיד. למרבה האכזבה, המשחק היחיד שמצאתי בשידור חי היה ישראל-קרואטיה. הכדורגל בהתחלה היה דווקא סביר, והצלחתי אפילו לשאת את העילגות המתלהמת של אייל ברקוביץ', אבל לא יכולתי להתעלם מקריאות הקרב ביציעים.

ישראל מלחמה.

מה אתם אומרים.

<>

ותודה למרגוליס שהכיר לי את השיר הזה היום.
וככל שאני שומע יותר שירים של פונץ', אני מבין עד כמה הרמזים שלהם חופפים לזרם התודעה שלי.
(מילות השיר, באדיבות גיאחה)

ירדתי למחשב, ופספסתי את הטֶבח הקרואטי ואת תג המחיר שגבה מהם גיבור ההגנה לישראל טל בן חיים. ועדיין לא היה לי כוח או חשק לכתוב את הפוסט ההוא. בטוויטר, עלי אבו ניעמה האשים את רחביה ברמן שהוא אוהב-מתנחלים כי הוא סרב להתיר את דמם של דוד בארי ומשפחתו. ממש במקביל לדריסה המתוקשרת והעמומה-מוסרית הזאת ביום שישי, שישה משתתפים בהפגנה לא אלימה בנבי-סאלח נפצעו מאש חיה של הזרוע הצבאית של המתנחלים;1 הפגנה אלימה נוספת של כוחות צה"ל פיזרה הפגנה לא אלימה של פלסטינים בבית עומאר. ולא שהכרתי את שמות המקומות האלה לפני שקראתי את הדיווחים של ג'וזף דנה, אמצעי התקשורת היחיד בערך שפועל כיום במוקדי ההתנגדות בשטחים.

טוב נו, אמרתי לעצמי. זה הרי לא ממש פוסט, זה טוקבק. אפשר לתמצת אותו לציוץ עם שני לינקים. ואם כבר ציוץ, אז חבל לבזבז אותו על דממת האלחוט הטוויטרית במוצאי שבת. אבל איכשהו לא צייצתי גם היום, ראשון, שהתחיל בשש וחצי עם הילדה והמשיך בשעה של כושר לקראת עוד יום של גלישה במדרון החלקלק ברמת המקרו, ועוד פרק בהישרדות – החיים האמיתיים במיקרו. דווקא נעים פה, במיקרו. ספר אחד שועט בקצב משביע רצון לקראת סיום, הספר הבא כבר ממתין לתורו, וכל מיני הצעות עבודה מעניינות יותר צצות ומתמצקות,2 וקורות-חיים נשלחים על פני המים… ומסתובב פה איזה גור אדם מדהים שיודע בדיוק מה הוא רוצה, נופל וקם ומגיע לשם. ויש ילדה זוהרת שכל דבר קטן שהיא נוגעת בו הוא קסם. ויש תקשורת אוהבת ונינוחה עם המרמיטה.3 והרי אחת הסיבות להתכנסות שלי ברמת המיקרו הצעירה היתה חוסר היכולת שלי לסנן את הנחשול הציוני העכור בבואי אל האדוות, מה שהעיב על היכולת שלי להתמסר למשפחה ולפרנסה כשהאדמה רועדת והמיטות בוערות. וזה העכיר, זה בהחלט העכיר.

אבל הלבה המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח, יותר ויותר. והערב, בעוד הגוף והנשימה משתקעים ביוגה במיקרו, הראש והלב המשיכו לתעות בערבות המקרו היוקדות. ורציתי לצעוק כל כך חזק, שכל העולם ישמע. אבל מי יגול עפר מעינייך, קסנדרה? מה נותר לי להגיד כשאני חוזה בהתגלגלות הצפויה של דינמיקת "הארגון הנרקיסיסטי", ארגון שהדימוי העצמי שלו התרחק כל כך מהמציאות, עד שלא נותר לו אלא לשבור את כל המראות ולצאת מהכלים, לממש בהתנהגותו את הפרנויות הכי פרועות שלו.

ומה כבר יש לי להוסיף לניתוחים הנוקבים והקודרים של בלוגרים שמחברים את הנקודות בתמונה וצופים את המגמה המסתמנת יותר טוב ממני?

(בשביל זה יש פיד רסס.)

אז אולי בכל זאת, הטוקבק הזנוח ההוא אצל סייד. עוד חתיכה לפאזל, עוד קו שיחבר כמה נקודות.

הטור עוסק בנסיעה משפחתית לטירה, בעודנו מתוודעים להווי חייהם של שכנינו הערבים מהסוג הטוב.

ובין השאר, הוא כולל את הצביטה הזאת:

"מה זה?" שאלה אשתי כמו בכל פעם שאנחנו מגיעים לצומת כוכב יאיר והצביעה על אותה שכונה שגדלה והולכת עם כל ביקור בטירה, "זה של יהודים?"

"לא יודע", אמרתי כמנהגי ונזכרתי שעלי לשאול הפעם את הורי על השכונה הענקית שמוקמת בין טירה לטייבה ולמה קוראים לה צור יצחק. "תזכירי לי לשאול את אבא שלי", ביקשתי מאשתי גם הפעם. אני לא יודע למה, אבל השכונה המפלצתית הזאת, שצובטת לי את הלב עם כל נסיעה לטירה, נשכחת כשאנחנו מגיעים לבית הורי. "אין סיכוי שזאת שכונה יהודית חדשה, אין סיכוי, ועוד בין טירה לטייבה. זה הרי כמו אצבע משולשת למשולש, אין סיכוי, תזכירי לי לשאול".

טוקבקיסט מס' 11, המזדהה כ"תושב", מספר על צור יצחק:

צור יצחק הוא ישוב קהילתי שאבן הפינה לו הונחה ב-2005 לציון עשור להירצחו של יצחק רבין.

הישוב מקסים, ורבים מתושביו מבלים בטירה וטייבה לקניות. ורבים ממשפחות טייבה וטירה פוקדות את גני המשחקים המטופחים בישוב. אכן דו קיום

דו קיום צרכני לתפארת. התגלמות "השלום הכלכלי" של הניאו-ליברלים שחושבים שכסף יענה על הכל.

אז אני מתאפק ממש חזק שלא לשאול את התושב אם יש לו איזו השערה מדוע "רבים ממשפחות טייבה וטירה" טורחות להרחיק עד צור יגאליצחק כדי ליהנות מגני משחקים "מטופחים".

אני רק רוצה להוסיף לדיון מאמר של דניאל ארגו, שניגש לקרוא את התב"ע של טייבה "כמו שפותחים ספר טוב". תקראו אותו, ותבינו שהדו קיום של תושב צור יצחק מתקיים על חשבון עתודות הקרקע היחידות כמעט (פרט לשמורת טבע חיונית מאין כמוה, כמובן) של עיר בת 35,000 נפשות, שלצעיריה אין איפה לבנות בית חוקי גם אם ירצו – והם ירצו אם יתנו להם – אז הם בונים איפה שאפשר ורצים להלשין על עצמם לוועדה המקומית כדי שיכניסו אותם להליך הוצאה לפועל עם קנסות ואיומים במקום להרוס ישר. וגם זה כבר לא מצליח להם.

המנטליות הפושעת של הערבים, עלק.

עברתי על החוק?

לא לא! החוק עבר עלי.

תן להם בראש, תאמר

(דיווח טרי מהערב, מחזית לוד: מחלקות מג"ב סורקות את הרחובות במבנה "פריסה")

מה שמחזיר אותי לדהמש, שבדיוק חוזר לכותרות – טוב, נו, בפייסבוק שלי לפחות. פגרת הקיץ שבית המשפט העניק בטובו לתושבי דהמש מסתיימת הבוקר, יום שני, בדיון בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה. תתקיים משמרת מחאה מול בית המשפט. מצאתי הזמנה לאירוע רק בפייסבוק, אז אני מעתיק הנה לטובת הקומץ האמיץ של סרבני הפייס:

מחר, ה־11 באוקטובר, יתחדש הדיון בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה בעניין דהמש. כזכור לכם, הסיפור לא נגמר. רחוק מכך: בדיון הקודם בבית המשפט הוחלט על דחיית הדיון – וההריסות – עד שהצדדים יגישו מסמכים ונציגי המועצה האזורית עמק לוד יבהירו מדוע בעצם לא להכיר בדהמש. התשובה שלנו היא פשוטה: להכיר בדהמש מייד – ולהמשיך לתמוך בתושבי הכפר במאבקם נגד הריסות ולמען קיום בכבוד.

בואו ביום שני הקרוב, 11.10, בשעה 10:30 בבוקר למשמרת מחאה מול בית המשפט, הנמצא ליד קניון פתח-תקווה (מול בית החולים בילינסון.)

אז אם אתם בסביבה, תקפצו. אני לא אהיה שם, כמו שלא הייתי בשום "פעילות" מאז שלקחתי את המשפחה למצעד הסולידריות עם שייח ג'ראח בתל אביב, מתישהו בחופש הגדול.4 זה קצת אירוני: הרי מה שדחף אותי לסבב האקטיביסטי האחרון היה השאלה ההיפותטית "אבא, איפה היית כשהפאשיזם עבר?" שכבר התחבטתי בה פה בכמה הזדמנויות. ובניסיון לדאוג לעתיד היפותטי, הזנחתי במידת מה את ההווה של ילדיי. אבל אני מבטיח בזאת חגיגית שאם יכלו כל הקיצין והבולדוזרים יגיעו לדהמש, אתייצב שם עם מצלמה.5

עד שמארגנים לי כפר בלתי מוכר ליד הבית?

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הבית, כן. ומי אני בכלל שאטיף מוסר לתושבי צור יצחק? הרי באדמה שעליה אני גר השתרעו עד שנת 1950 כרמי זיתים, שעיבדו פלאחים שגרו בכפרים שהיו לתילי אבנים בשיפולי הגבעות של יער בן שמן. הזיתים השתייכו לאפנדי זה או אחר מלוד – משפחת חסוּנה, נאמר לי לא מזמן, אחת המשפחות הבודדות שהותר להן להימנות על 600 תושבי לוד שנשארו בעיר אחרי הגירוש. אפשר להגיד שכל פעם שאני משלם את המחירים השערורייתיים שצאצאיהם גובים בחנות חומרי הבניין שלהם בלוד אני מאזן מעט את החשבון. והנה, גם אני מקיים דו קיום של יחסי מסחר עם האליטה ה"ניאו-ליברלית" של השכנים.

וזאת עוד סיבה שהפסקתיאני מנסה להפסיק לכתוב על פוליטיקה: בסופו של דבר, מאיזה כיוון שלא אפנה לנושא, הבועה מתנפצת ואני עומד עירום מול החלק שלי, כבן למיעוט המיוחס – וגם מעמד הביניים הנשחק של היאהוד, שלא להגיד מילים גסות כמו אחוס"לים, הוא עדיין המיעוט המיוחס, בל נשכח זאת לרגע – בשימור וקיום האי-שוויון המובנה הזה. ואני מטיף לBDS ביד אחת, וחרד לפרנסתי בשנייה. ומה אתה בכלל מציע, הא, יא אנטי-ציוני? האם אתה מערער על זכותו של העם היהודי לשבת במכורתו? כבר קלטנו אותך קודם, במוזיאון, מסרב להתלהב.

(אני יכול לשמוע ברקע את צחצוחי הסכינים של המפלצת הניאו-ציונית מרובת הפנים. אוטוטו יפעילו עלי את חוק הטרור. דורשים נאמנות באיומים, הפסיכים.)

האמת? לא מערער על זכותי לשבת פה. אין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן נולדו גם ילדיי. לא, ברצינות. אני תבנית נוף מולדתי. ואם כל הפלאחים מיער בן שמן ופארק קנדה, שלא לדבר על הרבבות שעזבו את הערים, יחליטו לחזור פתאום – יהיה פה די צפוף, אפעס. גם ככה לא נשאר הרבה.

אבל בכלל לא בטוח שהם רוצים לחזור. כאילו, רוצים, אבל לא באמת. אני ממליץ מאוד לקרוא את הפוסט הזה, הרביעי בסדרה על זכות השיבה, אפילו שהוא בדה-מאכער. אם תצלחו אותו עד הסוף, תראו שלטענת יאיר ולך שכתב אותו השאלה שעל הפרק היא לא זכות שיבה קונקרטית, אלא קבלת האידיאה של השיבה. משם הוא ממשיך לטענה מאירת העיניים שהנכבה – ויתרה מכך, הכחשת הנכבה – היא כמו פצע המאכל תחת יסודות הציונות. כל עוד הציונות נאחזת בנראטיב שמקדש את טוהר הנשק של הצבא המוסרי ביותר בעולם במלחמת העצמאות כהצדקה לקיום מדינת ישראל – בטענה ש"זכותנו להתקיים כי לא עשינו שום דבר לא בסדר" – הפצע של הנכבה ממשיך להעלות מוגלה ולערער את הלגיטימיות של המפעל הציוני. גישה בריאה בהרבה תהיה קודם כל להודות בעוולות שנעשו, להכיר בהן (וגם התנצלות יכולה להועיל), ומשם להתחיל לדון בהצדקות ובנסיבות המקלות, שקיימות.

אבל אלה חלומות באספמיה, כמובן. בינתיים נראה שהמגמה היא לא להכיר בנכבה, אלא לחזור עליה. ככל שגובר האיום על הנראטיב הסהרורי של הארגון הנרקיסיסטי, כך הוא מתבצר בו יותר, מצופף את השורות ומטיל סנקציות גוברות והולכות על כל חריגה מהאתוס המאחד, קטנה ככל שתהיה. סף הסובלנות צולל במדרון החלקלק. וטועה מי שחושב שזה בא מההנהגה, מביבי או ברק או ישי.6 לפעמים לא ברור מי נסחף אחרי מי – המחוקקים או הטוקבקיסטים. הצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שצצות בכנסת כפטריות רעל אחרי הגשם מהדהדות את נהמת לב הטוקבקיסטים. איתרע מזלי לדגום מעט מנהמת הלב הזאת היום. לטמקא לא היה נעים לכתוב בכותרת שמאה איש באו להפגנה נגד התיקון בחוק האזרחות בתל אביב,7 אז הם כתבו על הפגנת אמנים. הטוקבקיסטים עטו עליהם כמוצאי שלל רב. חכו, "אמנים", עוד נגיע גם אליכם, נהם אחד, ואני חושב על חנה מרון שנשאה דברים בהפגנה. היא הרי כבר נאלצה לברוח פעם אחת מהנאצים.

טוקבקיסט אחר קרא לאמנים ללמוד מקצוע מועיל לפני שהם מעזים לפתוח את הפה, והזכיר לי את החְמֶר רוּז' בקמבודיה, את הפשיסטים באיטליה, הסטליניסטים, המאואיסטים… הרשימה הארוכה והעגומה של "משטרים אפלים" שעברו "מהפכת תרבות" זו או אחרת לפני שהגיחו מהסיוט, נכוֹת ומדממות.

והנה עוד דוגמא, עדכנית אף יותר, של סינרגיה מוחלטת בין הדיפלומט הבכיר של ישראל ואחרון הטוקבקיסטים.

מהפכת תרבות שכזאת היא החור השחור שלתוכו נבלע הארגון הנרקסיסטי כשהלולאה הזדונית של זהותו העצמית צוללת עד סוף המדרון החלקלק. האם אפשר לעצור את הגלישה קודם? יכול להיות. בדרום אפריקה הצליחו להקים "ועדות אמת ופיוס" שמנעו את מרחץ הדמים – או לפחות דחו, הכילו וצמצמו אותו, כי דרום אפריקה עדיין רחוקה ממנוחה ונחלה. האם אפשר להשליך מדרום אפריקה של האפרטהייד לישראל של חומת ההפרדה? בקושי רב, לדעתי, ולו רק מפאת ההבדלים בגודל השטח ובהרכב האוכלוסיות היחסי.

ושאלת השאלות – האם אפשר לעצור את הלולאה הזדונית הזאת כאן בפלסטינה-איי? להימנע מליפול לחור השחור, או האדום?

אולי, אם להיות אופטימי לרגע. אבל אני די בטוח שמהרכב של ביבי, אבו-מאזן ואובמה, עם כל המטענים הנלווים שמכבידים עליהם, לא תבוא הישועה.

אולי ממדינות ערב. אני רואה בחטף, ברפרופיי על אתרי החדשות, איתותים שמדינות ערב מתחננות לקצת שקט פה בשכונה סוף סוף, אם אפשר.

מה אני אגיד לכם. עכשיו, בשעת המכשפות, אפשר אולי להניח לכבלי הניסוח הזהיר ולתת ללב לדבר: ברגע שאני מרים את הראש מעל למעגל הקרוב, להלן הבועה, אני לא רואה סביב הרבה רצון בפיוס, או באמת.

יש כמה פרחים של פיוס ואמת שמנצים על האספלט, ונרמסים ומוכים במגפי הקלגסת. אני רואה אותם מתקוממים ומדממים בסרטונים הרועדים מהשטח ולבי יוצא אליהם, וכולי כבוד והערכה. אבל שוב, עם יד על הלב: אני לא רואה איך אפשר לשלב את זה עם שני ילדים קטנים בבית.

אולי, בדהמש, בחצר האחורית שלי. אם חס וחלילה הם יבואו.

"אמץ מנושל", התשובה האנושית ל"אמץ לוחם".

כי מסתבר שציונות והומניות לא הולכות יחד. זה ביבי אמר, עוכר ישראל.

ועדיין – דהמש, שייח ג'ראח, סילוואן, אל-ואלאג'ה, נבי סאלח ובית עומאר וכל שאר המקומות שג'וזף דנה פוקד על בסיס קבוע – מאבקים מקומיים, בגובה האספלט כמו שקרא לזה שלום בוגוסלבסקי בפוסט פוסט-שמאלני שקורא לחשבון נפש נוקב.8 מאבקי עובדים, עובדים זרים וילדיהם… קרב מאסף נואש בכל החזיתות, נגד מנגנון שנכנס לסחרור מטורף של כוח ועוד כוח. איתמר שאלתיאל קורא לזה "קניבליזציה של מאבקים", ועושה ניסיונות ראויים לשבח לגבש איזשהו בסיס לאסטרטגיה משותפת, מעבר לרמת הטקטיקה.9

ואני דוגם את כל ההתרחשויות הרות הגורל האלה דרך טוויטר, בהפסקות גנובות לאורך יום עבודה אינסופי, וחושב שכשאין לך ילדים הרבה יותר קל לארוז תרמיל ולקפוץ על סירת עץ קטנה,10 ככלות כל הקיצין.

קנדה? או אולי ניו זילנד? ברלין אורבנית מדי בשבילנו, ובאנגלית יהיה יותר קל. עם כל הכבוד והאהבה לתבנית נוף מולדתי.

אבל אם אני לא רוצה לחכות עד שאגיע לשם בבקשת מקלט מדיני, כדאי ללמוד מקצוע מועיל.

העולם צריך אינסטלטורים.


אפילוג, עם אור ראשון בחלון

התחלתי בסייד קשוע, ולכן אסיים בו: העונה השנייה של "עבודה ערבית" הלהיבה אותי הרבה פחות מהראשונה. הרגשתי שהדגשים עברו יותר לכיוון משפחת קוסבי – סיטקום על נוירוטי בן מיעוטים, שמתמקד בעיקר בו ובמשפחה עם פחות עוקץ פוליטי.

אבל סלחתי לסייד על הכל בזכות רגע מרהיב אחד, בפרק שעסק ביום הזיכרון, כאשר בתו של מג'הד עמדה בחולצה לבנה ושרה את שיר הרעות, רגע מכונן בהיטמעותה בהגמוניה, כשבמחשבותיה (ועל המסך) התמונות בשחור-לבן שהראתה לה סבתה ערב קודם, כששאלה אותה "סבתא, מה זה נכבה?" הרגע הזה, ההנכחה הבוטה כל כך של הנכבה בלב הפריים-טיים של ערוץ 2, היה אצבע משולשת בפניו של הנראטיב הניאו-ציוני ההיסטרי.

ונזכור את כולם
כ-ו-ל-ם

כי מי שלא לומד מההיסטוריה, נדון להיזרק לפח האשפה שלה


  1. אולי אתם תצליחו לראות את הסרטון שבפוסט; אני נשברתי כשראיתי את הילדים, וידעתי מה צפוי עוד מעט []
  2. THX Harmony []
  3. ומשום מה אני חש צורך להוסיף את המילה "אפילו" למשפט הזה, כאילו זה משהו נדיר וארעי. וזה לא צריך להיות ככה []
  4. בתמורה לשיטוט בנחלת בנימין וגלידה []
  5. אבל לא עם טוויטר סלולרי, אויה []
  6. זאת אותה טעות של מי שמייחל ל"מנהיג חזק" או כוכב פוליטי שישנה את המגמה, וזה כל מה שאני מוכן לומר כרגע על אובמה []
  7. אני עבדתי, כאמור, וזה מה שאיאלץ לספר לילדים שלי []
  8. הבנתם כבר את הרמז, או שאני צריך להמליץ על הבלוג שלו במילים מפורשות? []
  9. בנוסף לשלל הפרויקטים והקמפיינים האחרים שהוא מתפעל כמעט במו ידיו, במשרה מלאה וגדושה. תתרמו לו אם אתם יכולים []
  10. ראינו את זה במוזיאון, אפרופו, גולת הכותרת של הביקור []