סוכן זוטר, מקסימום לבלר

אנו קוטעים את הפסיכדליה השוטפת לדיווח תנועה ופרסומת קצרה, מיד נשוב:

במקרה הרדיו היה על גלגל"צ כשנכנסתי לאוטו ובגלל הגשם טרחתי לשמוע דיווח תנועה עד הסוף, כך שהפעם הייתי מוכן לפקק-הרפאים המזדמן שצץ לו מדי פעם, איך-לפעמים, בכניסה לתל-אביב מכיוון ירושלים, איפה שגהה נשפך לאיילון בואך קיבוץ גלויות.

וראו זה פלא, הוא עבר עלי ברגוע, כמעט בנעימים. אם כבר, הופתעתי לטובה כשהוא נגמר מוקדם ביחס למה שהייתי מצפה מעומס תנועה איכותי שהתקבל לשידור ברדיו.

וככה הבנתי סוף-סוף את תפקידם של דיווחי התנועה במדינה חסרת אלטרנטיבות תעבורתיות.

תמיד תהיתי על הפופולריות של הדיווחים האלה בקרב התחנות והמאזינים. רק לעתים נדירות המידע הזה יכול לעזור בבחירת נתיב נסיעה חלופי תוך כדי נסיעה, ולרוב אין בו תועלת מעשית. מסתבר שהתועלת העיקרית היא בהכנה הנפשית ובתיאום הציפיות לקראת הפקק, וכוחם של הדיווחים נובע אם כך מהערך התרפויטי, ולא האינפורמטיבי, שלהם. אנחנו מעדיפים לדעת על הפקק מראש, ובכך כביכול להאריך את הזמן שבו הוא מעיק עלינו, מאשר לגלות על העיכוב רק כשניתקל בו. אולי חוסר הידיעה אם ניתקע בפקק מלחיץ יותר מהידיעה שהוא מחכה לנו.

אז המשכתי להרהר, כי אני חפרן, וחשבתי שהתיאוריה הרעועה הזאת היתה יכולה אולי להשתלב בספר שתרגמתי לא מזמן בהנאה רבה, ושיצא לאור בעברית ממש בימים האחרונים בשם להיתקל באושר,

ובאנגלית Stumbling on Happiness.

[תרגום השם לא מצטיין לטעמי. אני הצעתי ליפול על האושר.]

זה היה אחד הספרים שהכי אהבתי בקריירת התרגום הקצרה שלי. גם בזכות הסגנון השנון, האזכורים המרובים מהתרבות הפופולרית ומשחקי המילים המשעשעים-ועם-זאת-מאתגרים, שרבים מהם מילאו תפקיד משמעותי בפיתוח הרעיון - אבל בעיקר כי הוא היה פשוט מעניין בטירוף, אם כי מדכא לפרקים. המחבר, דניאל גילברט, הוא פרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד. הוא מסתמך על סוללה אינסופית של מחקרים בפסיכולוגיה, מדעי המוח, כלכלה ותורת המשחקים, בין השאר, עם הרבה הפניות לעבודות של חוקרים מהשורה הראשונה של האקדמיה העולמית (השמות כהנמן וטברסקי מוזכרים כל כך הרבה בהערות השוליים, שהאצבעות שלי התרגלו להקליד אותם מעצמן), כדי לבחון את שאלת האושר האנושי – או, יותר נכון, היעדרו.

גילברט מנסה לבדוק את הפער בין הציפיות לאכזבות - בין מה שאנחנו מרגישים למה שחשבנו שנרגיש, למה שנזכור מההרגשה. רבות מהמסקנות שלו על הנפש האנושית מזכירות, במפתיע או לא, את התובנות שעלו לפני כ2500 שנה בראשו של נסיך הודי צעיר שישב מתחת לעץ.

הניסויים של גילברט וחבריו מרמזים שבעצם כל תהליכי קבלת ההחלטות שלנו מתבססים על עיבוד שגוי של נתונים מסולפים – הזיכרונות שלנו מהעבר והדמיונות שלנו על העתיד נצבעים באופן בלתי-מורגש ובלתי-ניתן-להפרדה בצבעי החווייה שלנו בהווה. בו זמנית, התפישה שלנו את ההווה עוברת דרך הפילטרים של זיכרונות העבר והציפיות לעתיד. אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שאומרים מה שאנחנו רוצים לשמוע ואז מתפלאים שלא אומרים לנו את האמת. אנחנו מעמיסים משמעויות על מילים ואז מתפלאים על אי-הבנות ואכזבות. אנחנו נוטים לזכור את היוצא-מן-הכלל ולא את הכלל, את הסוף ולא את ההתחלה. בקיצור, הפרופורציות שלנו מעוותות לגמרי. זה החלק המדכא לפרקים.

וכל זה בעייתי עוד יותר כי במודע אנחנו מכחישים את ההשפעה הזאת של ההווייה על התודעה, ומתיימרים לאובייקטיביות בתפישה ושיקול-דעת מאוזן.

Veil of Maya, כמו שקרא לזה הנסיך בצל עץ הבודהי.

בתיאור הסימפטומים יש הסכמה בין השניים, אבל במקום שבו הבודהה ראה את הפיתרון, גילברט רואה את עיקר הבעיה. האדם, לטענתו, לא מסוגל "להיות כאן ועכשיו". האדם הוא "הקוף שצופה לעתיד". זה הטבע שלנו. ועם הצפייה לעתיד באות דאגות מהעתיד. היחידים שפטורים גם ממחשבה על העתיד וגם מדאגות הם כרותי אונה פרונטלית – לא סתם שנו חכמינו "אין שכל אין דאגות".

גילברט לא תולה תקוות רבות ביכולת האנושית לשנות מן היסוד את מנגנוני עיבוד המידע וקבלת ההחלטות של המוח. ההצעה שלו הרבה יותר צנועה ופשוטה כביכול: ללמוד מניסיונם של אחרים, לא מהזיכרונות שלהם על חוויות בעבר, כי אלה מסולפים בהכרח, אלא מההתרשמויות הרגשיות הטריות על חוויות בהווה. זה, לדבריו, האומדן הטוב ביותר להרגשה שלנו בחווייה דומה.*

הצעה פשוטה כביכול, אבל הוא הראשון שמודה שהיא לא מעשית: היא מחייבת אותנו להשתחרר מהאשליה שאנחנו יחידים ומיוחדים, מהציפייה המוטעית שנרגיש אחרת ונגיב אחרת מרוב האנשים בסיטואציות דומות. כך שבמובן מסוים גילברט חוזר בעצם לנתיב הבודהה ואומר: קודם כל, האגו חייב ללכת.

*גילברט לא מזכיר בלוגים בספר, אבל למעשה זה פיתרון מתבקש: רשת שבה אנשים חולקים חוויות והרגשות בזמן אמיתי, והמידע הזה זמין מיד, לפי דרישה, בכל קצוות הלווייתן ההובסיאני (יענו, האנושות).

אפשר לקרוא את הכיתוב מעטיפת הספר ואת ההקדמה כאן.

הודעה לצופינו הקבועים – שידורי הסדרה קראולי: מלאך מגונן או שטן מאונן? יתחדשו בקרוב אם תרצה האלוהימא - בפרק הבא: מפגש בקהיר; מה עשה אליסטר הצעיר בחדר מלון בקהיר עם נואיט וחדית, זוג אחים שהציגו את עצמם כאלים מצריים?גילויים מזעזעים שכבר נטחנו עד דק בעיתונות הוויקטוריאנית, ועוד!