אחר הצהריים מתנתק מהמחשב יוצא ליער על האופניים סופסוף, אחרי שבועיים נטולי רכיבה. הגשם הקל שירד אתמול שיקע קצת את האבק המתאבך, רחץ את העלים שכבר הלבינו מרוב אבק והפיץ באוויר ניחוחות מבושמים של צמחים ועצים. בכניסה לסינגל* הראשון אני מפתיע שועל שצועד לתומו מולי בשביל. השועל מסתובב ורץ לפניי בשביל – ולא חותך הצידה ליער כמו שהם עושים בדרך כלל – ואני מטפס בעקבותיו. למעלה אני פוגש משפחת חתולים, אמא טריקולור ושני גורים שחורים-לבנים שמהססים אם לחצות את הדרך. ברוך בואכם לעולם, חמודים. הגור השלישי, שחור כולו, כבר חצה וזינק לראש סלע קטן לתצפת על העולם.

.

.

היער ריק כמעט מבני-אדם היום, משום מה. בהמשך אני מקפיץ עורבני מבין ענפי-עץ ופוגש את שאר התושבים הקבועים – יונים, חרדונים, פרפרים… אני משתדל לרכב כמה שיותר רצוף למען האירוביקה, ובכל זאת מוצא את עצמי עוצר לנשום ולהתמתח כל 27 דקות בדיוק; כדי לשמור על כושר יציב צריך לרכב לפחות פעמיים בשבוע, לא פעם בשבועיים. בעלייה הארוכה והמתונה לליגד סנטר, שלוחה מופרכת של קניוני מודיעין שצצה בפאתי היער, אני נושם ונושף דרך האף בתוך הריח העז של איזשהו צמח רפואי לא מזוהה. כל הג'יפה פורצת החוצה וזה לא נראה אסתטי, אבל מרגיש מצוין.

.

.

באיזשהו שלב נדמה לי שאני רואה מזווית העין משהו שחור ניתק מסלע וצונח אל העשבייה. זה קורה לי מדי פעם לאחרונה,

fleeting glimpses right off the corner of my eye

.

.

חצי ירח כבר משקיף מלמעלה כשאני נכנס לסינגל שבקצה העלייה, ובין העצים מתחילה להשתרר עלטה שמוסיפה אתגר לרכיבה. אני חוזר דרומה בסדרת סינגלים קלים, חשוכים יותר ויותר. ממש ביציאה מהסינגל האחרון, בתחתית "נחל" גימזו, אני מחריד מרִבצו משהו שחור שנחת ממש לפני רגע על הקרקע בצד השביל. הוא ממריא שוב וחותך את נתיב הנסיעה שלי ממש מול הפרצוף שלי, מאלץ אותי לבלום ולתת זכות קדימה. אני מספיק לראות שזה עוף דורס כלשהו, שכמוהו לא זכור לי שראיתי: גודלו בערך פי 1.5-2 מעוֹרב גדול, מכוסה נוצות שחורות עם פתיתים לבנים (ואפורים?), כנפיים כבדות מתנופפות ללא קול.** הוא נוסק לשמיים ואני יוצא מבין העצים אל הדרך הפתוחה וממהר הביתה לפני שאתקע בחושך.

.

בדרך עוד ממתינה לי המנהרה מתחת לכביש ת"א-ירושלים, חשוכה לגמרי בשעת בין ערביים מאוחרת זו. אני שוקל לחצות בהליכה אבל מוצא את עצמי על האופניים בפנים. החשיכה מתגברת ואני ממשיך לפדל בעיוורון, בקצב מתון, מרגיש את האבנים הקטנות מתחת לצמיגים ואז גולש לקוליס ויוצא איתו החוצה אל האור בתרועות פרועות. leap of faith .

.

בכניסה למושב, בדרך הקצרה מפאת החשיכה, מחכים לי בעלי-החיים האחרונים להערב: להקת הכלבים ששומרת על הבתים הקיצוניים. בניגוד למנהגי אני לא נכנס בשעטה תוך כוונה לחמוק מהם, ובניגוד למנהגם הם שולחים נציגות מצומצמת. בניגוד למנהגי אני יורד מהאופניים עד שהם נרגעים ואז ממשיך בנחת.

.

אני מחנה את סוס האלומיניום בבית. שעה וחצי על השעון, זמן ארוך לאין שיעור בהרגשה. חוויה שבין המודע למה שאינו, בין אור לחושך, בין חלום ליקיצה, בין הזיה למציאות, בין יער קק"ל לארץ הפיות.

.

.

*סינגל – קיצור של סינגל-טרק (Single-Track ), שביל שרוחבו מספיק למעבר רוכב אופניים (או אופנוע) יחיד. הריכוז הנדרש להישארות בתוך הסינגל מכניס את הרוכב מיידית לסוג של תודעת זן, וזה עוד לפני שדיברנו על האלמנטים הטכניים (אבנים, מדרגות בעלייה ובירידה, גדמי עצים וכו') ועל השפעת הקוקטייל המשובח אנדרופין+אדרנלין.

.

.

**אני עוד מנסה לחפש את שמו של העוף המופלא הזה. בהיעדר מגדיר נורמלי אני מפשפש באינטרנט, וההשערה הכי סבירה שלי כרגע היא שראיתי דיה שחורה (Milvus migrans migrans ) שעצרה לנוח בנדידת הסתיו שלה. עכשיו נשאר רק לבדוק מה מייצגת הציפור הזאת אצל האינדיאנים או הקזחסטנים וכל צפונות גורלי ייוודעו לי. אה! migrans migrans – זה בטח רמז למיגרנות, כלומר אישור למסקנה שלי לגבי הנוברינג (טבעת למשול בם ולקשרם…).

.

…מצד שני, יכול להיות שזה היה סתם ינשוף שדות מגודל שנראה שחור בצללים.

.

המפגש בין אסוציאציה לרציונליזציה הוא צומת מועד לתאונות.

.

אסתי, משהו פה עונה איכשהו על השאלה שלך?

.


.

הטקסט לעיל נכתב שלשום בערב. אתמול הראתה לי המרמיטה דיווח במוסף הארץ על 100,000 עיטי-חורש שעברו בארץ בשבועיים האחרונים בנדידת הסתיו שלהם. התיאור והתמונה נראים די מתאימים ויכול להיות שהתעלומה נפתרה (אם כי זה אומר שנתקלתי בנציג קטן יחסית , או שהוא היה הרבה יותר גדול ממה שהספקתי לראות).



עיט החורש, אילוסטרציה; המצולם די מזכיר את חיית-הטוטם שלי, אם כי זה שראיתי היה *כמובן* יותר מרשים.