ברצלונה במשחק בית בליגה. שלושה ימים אחרי המשחק האפּי והתיקו הדרמטי מול ארסנל; שלושה ימים לפני הגומלין; שבוע לפני האל-קלאסיקו, מול הכלבים הפאשיסטים אצלם בברנבאו, שעשוי בהחלט להכריע את המרוץ הצמוד לאליפות.

בארסה עולה בהרכב לא שגרתי וצעיר מאוד, בהיעדר ארבעה שחקני הרכב ראשון (לפחות). פויול משחק מגן ימני במקום אלבז, ופויול הוא הרי בלם בנשמתו. חוליית הקישור צריכה להסתדר גם בלי צ'אבי וגם בלי אינייסטה (הפצוע, אויה). זלאטן איננו (לא שהוא כזה גליק בינתיים, הרכש היקר) ובהתקפה, משני האגפים של מסי, מתופקדים ג'פרן שעלה השנה מהנוער, ובויאן שהפציע בסערה בעונה שעברה אך כוכבו דעך מעט (רק שני שערים העונה). היריבה היא אתלטיק בילבאו, מקום שישי בליגה, ניצחה השנה את ריאל מדריד, הגיעה בעונה שעברה לגמר הגביע, נושאת עיניה למקום בליגת האלופות, לא קוטלת קנים.

על הנייר, לפחות. בפועל אתלטיק בקושי נוגעת בכדור ובארסה יושבת לה על השער. אחוזי ההחזקה בכדור מתקרבים לדעתי ל-80. בנוסף למסירות הקטנות מרגל לרגל בנגיעה אחת (*טיקי-טאקה: מונח שטבע שדרן ספרדי מיתולוגי לתיאור סגנון המשחק הזה, שהפך לסימן ההיכר של בארסה), שחקני הספסל הרעבים גם נלחמים על כל כדור, ולרוב גם זוכים בו. בהתחלה נראה שמסי בחוד ההתקפה לא כל כך סומך על שני הצעירים שבאגפים, אבל הוא עוד ישנה את דעתו בהמשך… בדקה ה-27 ג'פרן כובש שער בכורה בקבוצה הבוגרת ונותן את האות לתחילת הקטיף. קרקיץ' מצלצל פעמיים (אחד מהם עם אסיסט נפלא של פויול, השחקן הכי פחות טכני בהרכב הראשון) ומכפיל את מכסת השערים שלו העונה. לקינוח, מסי שובר מיני-בצורת (רק שלושה משחקים בלי שער, אבל זה שפל עמוק יחסית אחרי 12 גולים בארבעה משחקים) ומתכבד ברביעי.

בתחילת המחצית השנייה, כשעוד היה רק 2-0, נראה היה שהמאמן של בילבאו אמר דברים נכוחים בחדר ההלבשה. אחרי מחצית שלמה בלי אף קרן לרפואה, האריות הבאסקים השיגו חמש קרנות בעשר הדקות הראשונות של המחצית. גווארדיולה נאלץ להכניס את צ'אבי שיעשה סדר במרכז המגרש, וסדר אכן נעשה. כנגד ארבעה גולים דיברה תורה.

אתלטיק הספיקה עוד לכבוש שער כבוד עמוק בגארבג'-טיים, וגם לסחוט מוואלדז כמה הצלות יפות (נהיה אחלה שוער, הקופיף). בינתיים גווארדיולה הכניס עוד ילד שעלה השנה מהנוער, שישתפשף קצת, ובשלב הזה ברצלונה שיחקה עם שמונה שחקני בית. אין דברים כאלה. לא, ברצינות, אין.

אין אף מועדון אחר בדרג העליון באירופה (או בעולם) שמתבסס על כל כך הרבה שחקני בית.

אין עוד קבוצה שמשלבת כל כך הרבה שחקני נוער ברוטציה השוטפת ומטפחת אותם ברגישות ובנחישות, תוך כדי המאבק על תארים, כשכל משחק קובע.

אין כמעט עוד מועדון שמחויב בצורה שורשית ומלאה כזאת למשחק התקפי, פתוח ומשוחרר, שמבוסס על הנעת כדור שוטפת מרגל לרגל, תנועה בלי כדור ותיאום קבוצתי שגובל בטלפתיה. בהגנה, בקישור ובהתקפה, בלי בונקרים ובלי אגרסיביות. ואין אף מועדון שמצליח לקצור הישגים כאלה בצורת משחק כזאת.

זה כמובן נובע מהיכולות והכישורים של השחקנים – שנרכשו ברובן בבית, כאמור, באקדמיה לכדורגל ובקבוצות הנוער – אבל לא רק.


כולם מדברים על מסי, לא מספיק מדברים על גווארדיולה

לא על איכות השחקנים לבדם עומדת קבוצה. מדהים שהלקח הפשוט הזה טרם נקלט בקודקודם של הכלבים הפשיסטים, ששפכו בקיץ האחרון רבע מיליארד אירו על רכש נוצץ. ללכד את השחקנים, לדאוג שיגיעו לשיאם בזמנים הנכונים, בלי להישרף, לדאוג לרוטציה ולמוכנות של שחקני הספסל, שלא יקמלו שם בדיוק כשיצטרכו אותם – את כל זה עושה הגלדיולה ביד אמן, וזו לו עונתו השנייה בלבד בקבוצה הבוגרת. בעונת הבכורה, אם הספקתם לשכוח, הוא נכנס לספר השיאים של גינס כשבארסה קטפה לא פחות מחמישה תארים, כולל דאבל בספרד וגביע אלופות ועוד שני מפעלים בין-יבשתיים זניחים. העונה הזאת היתה אמורה להיות עונת האנטי-קליימקס, זה היה מתבקש. זה גם היה באוויר בשלב כלשהו, כשהמכונה התחילה לגמגם קצת. כמו שאבחן נכונה (איפשהו בתגובות כאן) דורפן (שממעט לכתוב על ברצלונה, וחבל), השנה בארסה היא קבוצה שמגינה על תארים, וזה סיפור אחר לגמרי, לחץ אחרי לגמרי.

ודווקא בשיא הלחץ והעומס – כשליגת האלופות מגיעה לשלבים הסופיים; כשהכלבים הפאשיסטים (שפטורים מהעומס של ליגת האלופות כי הם נפלו בשמינית הגמר כרגיל, האפסים) נושפים בעורפם ומפרקים את שאר הליגה בקלילות; כשהפציעות והעייפות אמורות לתת את אותותיהן – פתאום בארסה מגיחה כעוף החול, מתחברת לה יחדיו כבירתנו לנצח נצחים, מפנקת אותנו פעמיים בשבוע בקונצרטים של כדורגל טוטלי, צורני, אמנותי. בלי בונקרים, בלי עבירות חכמות (בארסה עשתה רק ארבע עבירות כל המשחק; בילבאו, ייאמר לזכותה, עשתה רק שמונה). לה ז'וֹגוֹ בּוֹניטוֹ, א-לה אספּניול.

וכל זה עוד לפני שציינתי שבעלי המניות במיזם המצליח הזה אינם בעלי הון מלביני כספים כאלה או אחרים, אלא קואופרטיב של אוהדים. כן כן, כמו הפועל קטמון, רק בגדול. וזה שהלוגו על החולצות שלהם הוא של יוניצ"ף, כבר אמרתי?

בארסה בעולם הכדורגל היא כמו מגדלור שמאיר דרך אלטרנטיבית, שמציע דרך אחרת של התנהלות הישגית, קבוצתית, עסקית, חברתית… ההצלחה המסחררת שלו בעידן הגלדיולה, ובעיקר הדרך שבה מושגת ההצלחה הזאת, מזכירה לי את התאגיד הקואופרטיבי האוטופי שתואר בטרילוגיית המד"ב מאדים של קים סטנלי רובינסון. בספר השלישי, כאשר האנושות בכדור הארץ נקרעת לבסוף לגזרים תחת הלחצים של תאוות הבצע התאגידית מחד והעוני המשווע מאידך, רק התאגיד הזה מצליח לשמור על יציבות ובהמשך משגשג וממלא את הארץ (ואת החלל). מה שהיה אצל רובינסון אוטופיה רחוקה (אם כי משכנעת מאוד על סמך התיאור המפורט והפרטני שלו), בארסה מגשימה במו רגליה משבת לשבת, ולפעמים גם באמצע השבוע. בכלות כל הקיצין, הסולידריות מנצחת.