אני לא ממש מרוצה מהפוסט הזה. הוא נראה לי קצת עילג ולא מעביר בבהירות מספיקה את המסר. אבל אני מרגיש צורך להגיד את זה לפני שאני ממשיך הלאה.

.

איכס. פרץ האקטיביזם הווירטואלי של הפוסטים האחרונים השאיר אצלי תחושת בחילה קלה. כמו חתן בר מצווה ששר את ההפטרה ללא דופי וקרא דְרשה יופי, אבל יודע שגם אלוהים לא יפטור אותו מללכת לבית-ספר מחר. כמו שמרגישה אולי מריונטה אחרי הופעה, כשמחיאות הכפיים שוככות ומקפלים אותה חזרה לקופסה שלה. הרגשה חלולה ומחוּללת.

.

חלק מהתסכול הזה פרקתי בתגובות אצל כוסית עם אובססיית שואה. אני לא רואה טעם להעתיק לכאן את מה שקשקשתי שם. חדי-העין יבחינו בוודאי כמה פעמים סתרתי את עצמי מתגובה לתגובה. עשרים שנה מאז חגיגות העשרים לכיבוש, שבהן כבר הספקתי להשתתף; עשרים שנה והמצב רק נהיה גרוע יותר. הנה, בימים אלה בלבד - הצעות חוק לצנזורה על האינטרנט, לטרפוד מצעדי גאווה, למחיקת השואה מהשיח הציבורי. וגם כשנעשה משהו שתואם כביכול את השקפת העולם שלי, כמו אוסלו או ההתנתקות, הוא נעשה בדרך הלא נכונה וברוח הלא נכונה, הביא יותר נזק מתועלת. ורק כשהחמאס הגיע נזכרנו כמה בעצם רצינו את הפתח.

.

כעא"ש כתבה לי בתגובה שמזמן לא נתקלה בשילוב כזה של ציניות ונאיביות, האשימה אותי בפטרונות, שלא לומר אליטיזם, ורמזה שאני חי באוטופיות ובפנטזיות. לא נותר לי אלא להודות בכל הסעיפים, כי פתאום נזכרתי שבעצם אני לא מאמין בכלל בפיקציה הדמוקרטית שלפיה לכל אזרח בן 18 יש אחריות, מודעות ורצון חופשי. אני סבור הרי שכל אדם הוא בגדר רובוט, מקסימום קוף שיודע להפעיל כלים, עד שלא יפרוץ את ההתניות והקיבעונות שמוטבעים בו עמוק מתחת לסף ההכרה. ארגז החול של הפוליטיקה הקונבנציונלית לא קרוב בכלל לשקף את המורכבות של הקיום האנושי. הוא מצטמצם להגדרות דואליות של בעד או נגד, שמאל או ימין (או ה"מרכז" שלא קיים באמת), דתי או חילוני. והרי המטרה שלי ושל כל יוגי היא להתעלות מעל הדואליות, מעל התוויות פשטניות של סיבה ומסובב שמפספסות את המכלול הקוואנטי של המציאות. גם לי עלו דמעות בעיניים כשכף הדחפור טרפה את העץ הראשון בסרטון שהביאה כרמל וייסמן בפוסט שלה על הכיבוש, אבל לא יכולתי שלא להצטרף לכמה מהפקפוקים שהעלה איפכא מסתברא בתגובות. ועם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לפעילים שעמדו שם מול החיילים, או למפגינים בכינוס G8 בגרמניה, אני לא יכול להימנע מההרגשה שבאיזשהו מקום הם פיונים במשחק ציני של תגובה ותגובת-נגד שיוצרות אסקלציה של אלימות ושנאה.

.

את דעתי על מצבנו הגיאו-פוליטי כבר כתבתי באריכות. השאלה היא מה עושים. אפשר להמשיך למחות, להפגין, לכתוב ולהתווכח, אבל נראה לי שזה רק משכנע את המשוכנעים, מרחיק את המתנגדים, מגביר את הקיטוב ומוסיף שמן למדורת ההבלים הכוחנית והאלימה של השיח הפוליטי בישראל. אני חוזר ובוחר בדרך אחרת, בניסיון עקבי ומתמשך לחיות את החיים שלי כמה שיותר קרוב למה שנראה לי נכון – כלפי עצמי, כלפי הסביבה וכלפי הסובבים. זאת חוכמה קטנה מאוד להתפרנס מעבודה שמתבססת על ניצול ולהפגין בעד שוויון, להתפרנס מיצירת זיהום (סביבתי או רוחני) ולהטיף לחיים טבעיים, לנהוג בתוקפנות כלפי בת-הזוג, הילדים או המוכרת בסופרמרקט ולשיר שירי שלום. אני לא בונה על מהפכות, רק חי את החיים הקטנים שלי בצורה שנראית לי הכי בריאה.

.

Think globally, act locally

.

ברגעים הטובים אני קורא לזה זן-אקטיביזם, ברגעי הייאוש אני קורא לזה התקרנפות. אבל כשאני מנסה לחרוג מזה ולשחק באקטיביזם "אמיתי" זה נגמר בדרך כלל בחיפוש אחר מגבת כדי למחות את השתן מהפרצוף.

.

Can't you see

It all makes perfect sense

Expressed in dollars and cents

Pounds, shillings and pence

.

[קישור ישיר ליוטיוב, ליתר ביטחון] גם השיר הזה הוא לא בדיוק מה שחיפשתי. פסקול הולם יותר לפוסט הזה יהיה "האחר" של ברי סחרוף (כל התקליט, לא רק השיר).

.

.

בקיצור, יציאה מהביצה וחזרה לשגרה. כל הקטע הזה התחיל כהקדמה לפוסט הבא בסדרת קראולי, אבל כבר למדתי שבאינטרנט 500300 מילים זה קצת יותר מדי להקדמה.

.

[4 תגובות נפלו בדרך; לקריאת הדיון המלא בישראבלוג]

.