[מבקר התרבות הנוקב בחופש. לפניכם פוסט אישי, פסיכותראפי, מתבוסס, על סף הבכייני; ראו הוזהרתם]


.

דברים שכואבים גם בגיל 39:

כשאמא שלך מברכת את החברים של אחיך ביותר חמימות  מאשר אותך.


.

הוא רק בן שבעה חודשים,

וכבר עכשיו,

כשאני נכנס הביתה,

הוא זוחל אלי במרץ,

תופס לי ברגליים ודורש התייחסות.

טוב, אין לי דרך פיוטית לספר את זה:

אבא שלי אסר עלינו "לקפוץ" עליו כשהוא היה חוזר הביתה בערב אחרי יום בעבודה, או שבוע.

אוי ואבוי למי ש"הטריד" אותו לפני שאכל ו"נרגע".

מי שנדרשה לאכוף את האיסור היתה אמא שלי, מן הסתם.

(זה כלל גם לרחוץ את כולנו לפני שהוא הגיע, וגם להאכיל. זה מגעיל אותי בכלל לפרט את זה.)


.

[הטקסט להלן יושב לי בראש, או ליתר דיוק בחזה, כבר שנה וחצי; זאת נראית לי הזדמנות טובה לפרוק אותו]

אני מסתכל על זוֹזוֹ הנרדמת לידי, בת שלוש לפני כמה ימים, ילדה ערנית ותקשורתית. ואני תוהה, כמה זמן היה לוקח לנו לשים לב אם…

חס וחלילה חמסהחמסהחמסה טפוטפוטפו

…היא היתה מאבדת את השמיעה פתאום, בעקבות מחלה קשה?

יום? יומיים? שבוע?

כמה זמן אפשר לא לשים לב שהילד שלך לא שומע אותך? האם היינו מעלים בדעתנו לייחס לחוצפה את העובדה שהיא מתחילה לדבר באמצע משפט שלנו, למשל, או מתעלמת מבקשות שלנו?

האם היינו מסוגלים להתמיד בכך מעל חצי שנה, עד שהגננת היתה מציינת שאולי יש בעיה?

ואז, האם היינו יכולים לגלות ולפתור את הבעיה רק באוזן אחת, ולהמשיך ככה כמה חודשים עד שסבתא היתה מבחינה שהילדה מעבירה את השפופרת לאוזן שמאל כשמעבירים לה את הטלפון?

כי זה מה שההורים שלי עשו, פחות או יותר.

אז כן, יש נסיבות מקלות מכאן עד הודעה חדשה: נוסיף לתמונה אחות גדולה ממני בשלוש שנים, אמא בהריון, אבא במילואים בסיני לאורך רוב התקופה המדוברת, מלחמת יום כיפור…

אז אני אנשום עמוק, אזכיר לעצמי שאני לא מאמין בשיח של אשמה, ולא אאשים אותם בהזנחה.

זה לא משנה את העובדה שגדלתי בהזנחה. מוזנח. כמה קשה לכתוב את המילה הזאת.

[אמר חברו: לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר.]

.

לא משנה בן כמה אתה, מסתבר.

לא משנה כמה ילדים יש לך וכמה אתה אוהב אותם. לא משנה כמה עבודה עשית על עצמך. ועשית. אתה מזכיר לעצמך שעשית. וזה דווקא כן משנה, בעצם. זה מה שמאפשר לך לנשום עמוק ברגעים כמו זה שפתח את הפוסט, לבלוע את העלבון הצורב ולשמור על ארשת חתומה כשאתה יושב בצד, חוזר להיות הילד הדחוי שכמֵה לתשומת לב מאמא שלך, בעודה עסוקה בלהיות מקסימה לכל העולם. מלבדך.

כי אחרי הכל, טריגרים כאלה מעוררים ומציפים בך את הילד הפגוע בן השלוש.

(אני נמנע מלכתוב "מחזירים אותך להיות…", כי אני של עכשיו הוא לא אני של לפני 10 שניות, שלא לדבר על עצמי שלפני 36 שנה, ומי זה בכלל ה"אני" הזה ש"חוזר"?)

ועולות הדמעות מעצמן,

גואות כנגד ההתניה לא להיות תינוק בכיין.

(ארורה תהיי, מרים ילן שטקליס!)

אז במקום לשפוך אותן

שפכתי בטעות קפה על השולחן.

ואז נפל האסימון
וזהו סוף הזיכרון.

.

שיעורי בית:

להיזכר כמה מקסימות וקסומות היו השעות שביליתי עם זוזו בבקרים ממש לא מזמן,

וכמה מעטות השעות הפנויות שלנו יחד.

ולהתעלות מעל העייפות והרטנוניות הארורות האלה

(בשביל זה המציאו את הקפאין, רבאק)

גם כשהיא מעירה אותי ברבע לשש בבוקר, כמו שעון.

(הבכי שלה הבוקר עדיין מהדהד בי.)

מחר בבוקר נעשה יחד סביבונים מדיסק וטוש.


.

"The bias of the father runs on through the son
and leaves him bothered and bewildered"

I WILL break this fucking cycle

Escape from Samsara