They Fuck You Up, Your Mom and Dad
[מבקר התרבות הנוקב בחופש. לפניכם פוסט אישי, פסיכותראפי, מתבוסס, על סף הבכייני; ראו הוזהרתם]
.
דברים שכואבים גם בגיל 39:
כשאמא שלך מברכת את החברים של אחיך ביותר חמימות מאשר אותך.
.
הוא רק בן שבעה חודשים,
וכבר עכשיו,
כשאני נכנס הביתה,
הוא זוחל אלי במרץ,
תופס לי ברגליים ודורש התייחסות.
…
טוב, אין לי דרך פיוטית לספר את זה:
אבא שלי אסר עלינו "לקפוץ" עליו כשהוא היה חוזר הביתה בערב אחרי יום בעבודה, או שבוע.
אוי ואבוי למי ש"הטריד" אותו לפני שאכל ו"נרגע".
מי שנדרשה לאכוף את האיסור היתה אמא שלי, מן הסתם.
(זה כלל גם לרחוץ את כולנו לפני שהוא הגיע, וגם להאכיל. זה מגעיל אותי בכלל לפרט את זה.)
.
[הטקסט להלן יושב לי בראש, או ליתר דיוק בחזה, כבר שנה וחצי; זאת נראית לי הזדמנות טובה לפרוק אותו]
אני מסתכל על זוֹזוֹ הנרדמת לידי, בת שלוש לפני כמה ימים, ילדה ערנית ותקשורתית. ואני תוהה, כמה זמן היה לוקח לנו לשים לב אם…
חס וחלילה חמסהחמסהחמסה טפוטפוטפו
…היא היתה מאבדת את השמיעה פתאום, בעקבות מחלה קשה?
יום? יומיים? שבוע?
כמה זמן אפשר לא לשים לב שהילד שלך לא שומע אותך? האם היינו מעלים בדעתנו לייחס לחוצפה את העובדה שהיא מתחילה לדבר באמצע משפט שלנו, למשל, או מתעלמת מבקשות שלנו?
האם היינו מסוגלים להתמיד בכך מעל חצי שנה, עד שהגננת היתה מציינת שאולי יש בעיה?
ואז, האם היינו יכולים לגלות ולפתור את הבעיה רק באוזן אחת, ולהמשיך ככה כמה חודשים עד שסבתא היתה מבחינה שהילדה מעבירה את השפופרת לאוזן שמאל כשמעבירים לה את הטלפון?
כי זה מה שההורים שלי עשו, פחות או יותר.
אז כן, יש נסיבות מקלות מכאן עד הודעה חדשה: נוסיף לתמונה אחות גדולה ממני בשלוש שנים, אמא בהריון, אבא במילואים בסיני לאורך רוב התקופה המדוברת, מלחמת יום כיפור…
אז אני אנשום עמוק, אזכיר לעצמי שאני לא מאמין בשיח של אשמה, ולא אאשים אותם בהזנחה.
זה לא משנה את העובדה שגדלתי בהזנחה. מוזנח. כמה קשה לכתוב את המילה הזאת.
[אמר חברו: לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר.]
.
לא משנה בן כמה אתה, מסתבר.
לא משנה כמה ילדים יש לך וכמה אתה אוהב אותם. לא משנה כמה עבודה עשית על עצמך. ועשית. אתה מזכיר לעצמך שעשית. וזה דווקא כן משנה, בעצם. זה מה שמאפשר לך לנשום עמוק ברגעים כמו זה שפתח את הפוסט, לבלוע את העלבון הצורב ולשמור על ארשת חתומה כשאתה יושב בצד, חוזר להיות הילד הדחוי שכמֵה לתשומת לב מאמא שלך, בעודה עסוקה בלהיות מקסימה לכל העולם. מלבדך.
כי אחרי הכל, טריגרים כאלה מעוררים ומציפים בך את הילד הפגוע בן השלוש.
(אני נמנע מלכתוב "מחזירים אותך להיות…", כי אני של עכשיו הוא לא אני של לפני 10 שניות, שלא לדבר על עצמי שלפני 36 שנה, ומי זה בכלל ה"אני" הזה ש"חוזר"?)
ועולות הדמעות מעצמן,
גואות כנגד ההתניה לא להיות תינוק בכיין.
(ארורה תהיי, מרים ילן שטקליס!)
אז במקום לשפוך אותן
שפכתי בטעות קפה על השולחן.
ואז נפל האסימון
וזהו סוף הזיכרון.
.
שיעורי בית:
להיזכר כמה מקסימות וקסומות היו השעות שביליתי עם זוזו בבקרים ממש לא מזמן,
וכמה מעטות השעות הפנויות שלנו יחד.
ולהתעלות מעל העייפות והרטנוניות הארורות האלה
(בשביל זה המציאו את הקפאין, רבאק)
גם כשהיא מעירה אותי ברבע לשש בבוקר, כמו שעון.
(הבכי שלה הבוקר עדיין מהדהד בי.)
מחר בבוקר נעשה יחד סביבונים מדיסק וטוש.
.
"The bias of the father runs on through the son
and leaves him bothered and bewildered"
I WILL break this fucking cycle
Escape from Samsara
הילד הפגוע תמיד חי בפנים.
הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להכיר אותו ולהגן עליו. להיות לו האבא והאמא שלא היו לו.
נראה לי שאתה עושה את זה יפה.
אוהבים אותך ואת הבלוג שלך, ילד.
לומד לעשות את זה.
אם הייתי עושה את זה יפה באמת, התפרצויות הזעם חסרות הבסיס היו נחלת העבר.
תודה.
Mother do you think they'll like the post?
חשוף חשוף וכואב כואב. אני שולחת בייטים של האזנה ונחמה. מקווה שיגיעו…
It's also OK to be angry, and blame and hate your parents so much for who they are and what they did. It's OK to say " yes, there was abuse, yes, there is anger".
It's OK to do all that and then find yourself sit in some family dinner, laughing and pretending to be a part of the prefect family, and know that all perfect families, to a degree, have abuse in their past and their present, sometimes.
It's OK to forgive the past, but not forget it, and it's also OK to neither forgive or forget.
Yes, you aren't the person you were 10 minutes ago, or 30 years ago, but also, you are. It's OK to hate your parents, and also, know that whatever you do, to a degree, your children will hate you. Hate, is just a feeling, and it's a valid feeling at that – just like love, fear, sadness – in any significant relationship, we go through a wide range of feelings – hate is just one of them.
סלחת להם?
מה זה אם לא ביקורת תרבות נוקבת?
מאוד מכאיב ונוגע.
חבק את זוזו חזק לפני שהיא תגדל לך מדי. זו התרפיה האולטימטיבית. מניסיון.
מה זה אם לא ביקורת תרבות נוקבת?
מאוד מכאיב ונוגע.
חבק את זוזו חזק לפני שהיא תגדל לך מדי. זו התרפיה האולטימטיבית. מניסיון.
הגיעו
תודה.
אהלן איה. ברוכה הבאה ותודה על המילים החמות והחכמות.
נכון, זה בסדר להאשים, רק שזה לא נראה לי שזה מועיל במיוחד. זה מבזבז אנרגיות במקום שאי אפשר לשנות.
מעבר לזה, גם ההורים שלי בתורם נדפקו ע"י ההורים שלהם, מה שמקשה להאשים אותם. גם הם היו קורבנות של נסיבות חייהם.
מה שנותר לי זה להפיק את הלקחים, ולהישבע שאני לא אהיה קורבן של הנסיבות. אעצור את האינרציה ואעביר כמה שפחות מזה לילדים שלי.
אבל כן, סבלתי מהזנחה, מהתעללות רגשית. לוקח הרבה זמן להודות בזה. הרי בהתחלה, כילד, אתה פשוט חושב שכולם ככה, שאלה החיים…
ולמרבה ההפתעה, בזמן האחרון גם המפגשים המשפחתיים שלנו (לא כולל אבא) נעימים, ואפילו בלי להעמיד פנים שאנחנו משפחה מושלמת, אלא מתוך הכרה שאנחנו רוצים להפיק את המיטב ממה שיש.
וגם כי יש עכשיו ילדים רכים במפגשים האלה, והם באים בלי המשקעים, ומושכים את כולנו להווה ולאהבה.
והמחשבה שגם הילדים שלי ישנאו אותי מפכחת. אני מקווה שלא יהיו להם כאלה סיבות כבדות-משקל.
אנא אערף? אומרים סליחה יש בעולם, מה זאת סליחה?
אני כן יכול להגיד שאני כבר לא מאשים אותם. אני יודע שאלה היו הקלפים שהם קיבלו מהחיים, ומההורים שלהם.
הם רק המשיכו את אינרציית הקארמה שלהם. זה מה שאנשים עושים (כתבת משהו ברוח דומה בטוויטר אתמול, על זה שטיפשות ההמון היא עובדה). אי אפשר באמת לכעוס עליהם בגלל זה. ולו רק כי אני יודע על בשרי כמה קשה לשבור את האינרציה הזאת, אפילו עם כל העבודה והמודעות והידיעה שיש לי ואין להם.
שבירת המעגל היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. אם לא אסלח למי שנשאר במעגל, עוצמת ההאשמה והכעס תעמוד לעד ביני לבין ה"הארה".
וזה כולל גם את ההורים שלי. וזה גם הכי קשה עם ההורים שלי, כמובן, כי הילד הפגוע בפנים לא יודע מה זאת סליחה.
וכל זה התגבש לי תוך כדי ניסוח התגובה, אז תודה על השאלה
ביקורת תרבות על דרך האינדוקציה
(חייב לרענן פה את האמוטיקונים.)
וכמה נכון, לחבק.
לפעמים, ברגעים מסוימים, עדיין מפתיע אותי כמה החיבוקים לא באים לי טבעי, כמה קור פיזי ירשתי מהם (רק האקסטזי לימד אותי לראשונה לחבק, ולקבל חיבוקים).
אבא שלי לא היה מחבק אותי, אלא מחזיק אותי at arm's length וסוקר אותי במבט בוחן. שפת הגוף שלו היתה עילגת, על גבול הפיגור.
(הוא נולד באמצע מלחה"ע השנייה. אבא שלו היה בבריגדה באירופה, והוא גדל רק עם אמא שלו, הגננת הרחומה, עד גיל 3 בערך. ואז אבא שלו, התינוקי והתובעני והעריץ, חזר להילחם איתו על האהבה של אימו. אבא שלי עזב את הבית בגיל 16, דחוי ומוזנח. זה נמשך עד אינסוף, המעגל הזדוני הזה. לו ריד אומר את זה יפה בשיר שאימבדתי.)
משפט המפתח בתשובה שלך הוא "הילד הפגוע בפנים לא יודע מה זאת סליחה"
כאן העבודה הקשה.
הילד הפגוע, במקום מסתורו בגזע המוח, לא יכול לדעת איך לסלוח.
כל מה שהוא יודע זה שהסטירה צורבת בלחיו, כך שכנראה הוא עשה את הרע בעיני האלים: אלה שמזינים אותו, אלה שהוא תלוי בהם.
הילד הפגוע לומד לבקש סליחה, אני לא חושב שהוא יכול לתת אותה. הוא לא מרגיש שהוא ראוי לתת אותה.
זה התפקיד שלי, המבוגר האחראי, זה שיושב בחלקים המאוחרים והמפותחים יותר של המוח.
אוקיי, בעצם יש פה שאלה מעניינת: האם אפשר לשנות הטבעות מהילדות הרכה במוח הזוחלי הקדום, או שאפשר רק ליצור מעקפים וגשרים מעליהן? האמת שבתור טנטרי אני אמור "להאמין" שאפשר לשנות את ההטבעות, אבל זאת אכן ה-עבודה ה-קשה, כדבריך.
…ועם כל זאת, אני לא חושב שהמושג "לסלוח" קיים במעגלים הבסיסיים והפרימיטיביים האלה, שעסוקים אך ורק בהישרדות.
אוף, אני מלהג.
שאלה טובה. אני לא חושב שאתה משנה את ההטבעות אלא את האופן בו הן מנהלות אותך. אנחנו לאט לאט מסיטים את המעגלים של המוח למסלולים אחרים שהם לא האוטומט של ההטבעה.
בעצם, אולי ביצירת מסלולים חדשים כאלה אנחנו בסופו של דבר כן מנטרלים את ההטבעה עצמה. מי יודע. (מי מצליח בכלל.)
אבל בכל מקרה, הילד הפגוע באמת לא צריך לתת סליחה. הוא ילד, והוא פגוע. הסליחה היא שלנו, לא שלו. בזה שאנחנו כמבוגרים יכולים לסלוח אנחנו יכולים לאפשר לו את המקום להפגע שלא ממש ניתן לו בזמנו שלו.
חיבוקים ואהבה. מה עוד אפשר להוסיף? יודעת על מה אתה מדבר גם אם הפרטים בסיפור שלי שונים. את הילדים הקטנים שבתוכנו אנחנו צריכים לאהוב כמו את הילדים שלנו, אין דרך אחרת (שידועה לי). חיבוקים חיבוקים חיבוקים…
וואו. אה-הה. אוי. כן
מה שהצולעת אמרה.
הצולעת גדלה איתי באותו בית. מה התירוץ שלך?