אפשר לחשוב – ויש שטעו לחשוב – שזה נגמר: חגגנו מסיבת סיום, התקשורת של ההון והשלטון איבדה עניין, החופש הגדול נגמר, אוהלים עומדים ריקים, זמירות ציניות נשמעות מכל עבר…

או לפחות אפשר היה לחשוב ככה רגע אחרי העצרת הענקית והמבוזרת במוצ"ש, שהיתה ההפגנה הגדולה בהיסטוריה של כל אחת מהערים שבהן נערכה. השאלה שחזרה מפי כל (כל אלה שלא נסחפו באופוריה אל זרי הדפנה, לפחות) היתה: יופי, ועכשיו מה?

אלא שאז בא השלטון הישראלי, בסכלותו ובחוסר סבלנותו, ירה לעצמו שוב ברגל – ונתן לנו הזדמנות פז לדחוף את המאבק החברתי לפאזה חדשה, רדיקלית יותר. כי אחרי שהתעלמו מאיתנו (ע"ע חוק הוד"לים) וצחקו עלינו (ע"ע סושי ונרגילה וכו'), הטמבלים בחרו דווקא ברגע הזה כדי לעבור לשלב השלישי ולהילחם בנו. עוד מאמץ קטן, ונוכל להתחיל ולהריח את השלב הרביעי – זה שבו אנחנו מנצחים.

ולחדשות בהרחבה…

רק קודם כל, כמה מילים של תיאוריה, לפני שאני נוחת על קרקע הפרקטיקה עם דיווחים מלהיבים מהשטח וכיוונים אפקטיביים לפעולה:

כבר כתבתי אי אילו פעמים על המשטר הישראלי הנוכחי כארגון נרקיסיסטי,1 ששובר את כל המראות המציגות את צדדיו המכוערים (ההולכים ומתרבים) כדי שלא יפריעו לו להתבשם בשקרים שהוא מספר לעצמו. כל עוד המראות שנשברו היו של פלסטינים, או שאר גויים אנטישמיים, המשטר עוד הצליח לשכנע חלקים נרחבים מהעם שכולם עושים לנו "דה-לגיטיציה" ורק הוא אוהב אותנו באמת.

אבל ככל שהפער בין הדימוי למציאות מתרחב, אפשר לראות אותו יותר ויותר בבירור, יותר ויותר קרוב לבית. וכשהמראות שנשברות שייכות בדיוק לאותו עם שהמשטר מנסה לבלף, הבלוף נחשף והדיסוננס הקוגניטיבי צף ועולה על פני השטח, בלתי ניתן להכחשה.

וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.

עם תחילת השבוע, עוד בטרם התפזרו אדי האקסטזה מעצרת, החלו להתרוצץ שמועות, התרעות והודעות על כוונות לפינוי כפוי. השלטון המקומי ש"חיבק את המחאה" הפך את עורו בן-לילה, ושלח את המשטרה להגיש צווי פינוי במאהלים בכל הארץ. מאהל אחד – בקריית מוצקין – אף פונה בכוח וללא כל התרעה, וכנראה גם באופן לא חוקי. הנה סיכום של האירועים עד אתמול.

כלומר: השלטון הישראלי החליט ללכת דווקא למקומות שבהם התרכזו האנשים הזועמים ו/או הנואשים ביותר, ולתת להם גפרור כדי שידליקו את אדי הזעם והייאוש הדחוסים שהצטברו אצלם. מה אני אגיד לכם, או שהאנשים האלה מטומטמים ומנותקים אפילו יותר משאפשר להאמין – או שהם מרושעים ונבזיים אפילו יותר משאפשר להאמין, ולמעשה הם מייחלים לפיצוצים אלימים שיאפשרו להם לנקוט יד קשה ואלימות קשה.2

וזאת בדיוק ההזדמנות.

חזרה מהירה אל המציאות בשטח: שלשום, יום ראשון (יום אחד בלבד אחרי העצרת!), ריחפו מעל מאהל ג'סי כהן בחולון צווי פינוי, והיה חשש לפינוי בכל רגע. הרוחות במאהל התלהטו, והאלימות במקרה של ניסיון פינוי נראתה בלתי נמנעת.

ואז הגיעו, כמשלחת מלאכי שרת, ה"אשכנזים" ה"מפונקים" מרוטשילד בראשות דפני ליף. ויש הרבה מה לומר על דפני ליף, אז אסתפק בדברים האלה:

לא מנהיגה. סחבקית.

וכדאי להיכנס לכתבה על הפינוי שסוכל רק כדי לראות את כתבת הווידיאו עליה, ולהבין שזה המדיום שלה, ולא נאומים מילוליים בעצרות המוניות ונטולות מגע אישי. והמגע האישי שלה מרהיב בפשטותו. כל מילה וכל מחווה במקום. וכך היא גם ניטרלה את הקללות והכעס שהופנו נגדה, אחרי שהוצגה בעיתונות כאילו היא וחבריה יוזמים פירוק גורף של המאהלים.

גם המסר שהציגה נשמע לי קולע ומוצדק להפליא. אבל היא לא באה לבד – וזה אולי אחד הדברים הכי מרשימים בדפני ליף, שהיא אנטיתזה חיה ונושמת למיתוס האינדיבידואליסטי ההרסני של האקדוחן הבודד שמציל את העולם בכוחות עצמו. בא איתה ח"כ דב חנין, שרתם את מעמדו והידע שלו להידברות עם השוטרים. באו עו"ד אנשים עם ידע וניסיון וגישה והבנה. באו הרבה פעילים שבישרו התנגדות המונית לא-אלימה שתצריך כוח לא-מידתי לביצוע הפינוי. (והקריאה להתייצבות במאהל הופצה מהר ורחוק באינטרנטים.) זה, לדעתי, המודל שאפשר וכדאי לחקות בהגנה על מאהלים אחרים.

והפינוי לא קרה. בינתיים.

זה היה רק ניצחון בקרב, בעוד המלחמה ניטשת בכל רחבי הארץ (לעדכונים שוטפים). נראה שמבחינת הממשלה, המחאה הזאת מיצתה את הערך ההסברתי שלה כ"המחשה לדמוקרטיה הישראלית החופשית", ועכשיו השחקנים יקבלו כמה פירורים מהכיבוד, ויאללה, להכין פק"לים, האיסלם הרדיקלי על הגדרות.

בוחן פתע בסולידריות. כולם להוציא לבבות לרחובות.

המאהלים הם לא רק הסמלים של המאבק. המאהלים – ובעיקר אלו שזכו לכינוי "מאהלי אין ברירה", שליושביהם אין בית לחזור אליו – הם גם אחד מהכלים החזקים ביותר של המאבק להמשך החשיפה, המודעות ורוח החיים שלו. בנוסף להיותם סוג-של-פיתרון קהילתי לאנשים שהרגישו לבד עם מצוקתם בעולם, המאהלים הם גם מרכזים לעשיית נפשות ולהעלאת מודעות. הם הזרעים העממיים3 שבעזרתם יכול המאבק (להמשיך ו)להכות שורש בלבבות.

ולדעתי, מניעה של פינוי המאהלים האלה בכוח, בלי פיתרון מוסכם, צריכה להיות המטרה הברורה והמיידית של אנשי המאבק – הפעילים הוותיקים; אלה שרוח האקטיביזם ניצתה בלבם בקיץ המופלא הזה; אלה שבאו לכמה הפגנות ומצטערים שאינם יכולים לעשות עוד, או לא יודעים מה עוד אפשר לעשות… כל מי שפתח את הראש, חשף את הלב, ונתן לתקווה להידלק בו.

כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי אילוציו. כל אחד הוא אור קטן.

והדבר הראשון שאפשר – וצריך – לעשות הוא לדעת. וממש אמש נתקלתי בכלי פשוט ומצוין שמאפשר בהפצת הידע הזה. אני מדבר על רשימת הדיוור הזאת, שפתח האקר המהפכה @אגמונר.4 קל מאוד להירשם אליה, קל מאוד להשתמש בה, ומנהליה מצליבים דיווחים מכמה מקורות כדי למנוע הפצת שמועות לא מאומתות.

יש עוד דרכים להתעדכן, כמובן. אפשר לברור מתוך הבלגן בטוויטר ובפייסבוק, ולחלקכם יש אולי (בתקווה) קשרים ישירים לאנשים במאהלים עצמם – ואם יש לכם, תוודאו שהם הצטרפו רשימת הדיוור הזאת, שמאפשרת גם לשלוח דיווחים מהירים ובקשות עזרה דחופות לתיבת תהודה גדולה.

אני גם לא מצפה מאף אחד להקדיש ולהקריב את חייו לעניין. לא צריך להיות בכל המקומות כל הזמן. בעצם, גם אי אפשר. בהמשך לרוח הלוקאליות המבוזרת שאפיינה את מאבק האוהלים עד עכשיו, כל אחד יכול פשוט לאמץ לו מאהל אחד, או גזרה קרובה ונגישה, לעקוב אחרי הדיווחים משם ולהתייצב לתמיכה במידת הצורך, במידת האפשר.

זה לא יבטיח את הניצחון, אך לפחות ימנע הפסד.

אם המאהלים יפונו בכוח, אום מאהלים שבכל זאת יפונו לא יוקמו מחדש בצורה זו או אחרת, זאת תהיה הוכחה כואבת (לנו) ומתוקה (להוןשלטוןעולםתחתון) שלכל הדיבורים הנמלצים על סולידריות ועל האחדות החדשה של הישראלים החדשים אין אחיזה במציאות, והם יכולים להמשיך להתעלם מאיתנו, לצחוק עלינו, לרדות בנו ולפלג בינינו כמו שעשו כל הקיץ האחרון, וכל השנים שלפני הקיץ האחרון. במובן הזה, מסיבת סיום הקיץ בישרה את סוף הקרנבל ותחילת העבודה הקשה, הסבלנית והעמוקה, הרחק מעין התקשורת המלקקת וזורקת. עכשיו, בקיצור נמרץ ונמלץ, זה רגע של להיות או לחדול. תנאי הכרחי לסיכוי כלשהו לקבלת כל אחת מהדרישות האחרות, העמוקות והמבניות יותר.

לשמחתי, העמדה שלי קיבלה חיזוק מנייר עמדה שראיתי היום, בשם ממחאה למאבק אזרחי. אין לי מושג מי ומה וכמה עומדים מאחוריו,5 ואפילו לא התעמקתי בכל סעיפיו, אבל שמחתי לראות בסעיף האחרון שלו (עמ' 4) דרישה מפורשת וחד-משמעית למציאת פיתרון מיידי למחוסרי הדיור במאהלים.

להילחם על מאהלי אין-ברירה כאילו אין דרישות, ולהילחם על הדרישות כאילו אנחנו גרים במאהל אין-ברירה.

אין לי כמעט מושג מה ומי חדש במו"מ ובהנהגות ובדרישות. אין לי תחזיות, המלצות או ציפיות בנוגע למימד הזה של המאבק. אבל זאת חזית אחרת, ולא בהכרח העיקרית. (עוד) אחד מהדברים המרעננים שגילינו בקיץ הזה הוא כמה רחבים ומגוונים אפיקי הפעולה הפתוחים בפנינו, כשאנחנו מחליטים לפעול. האפיקים האלה עדיין פתוחים בפנינו, גם אם אין הפגנות סדירות בשבתות (אין? אפשר לארגן!).

בקיצור: זה בידינו.

נכון, הסופרנובה האדירה והמרטיטה של התפרצות הזעם הגולמי עברה. זו דרכו של עולם. אבל גלי ההדף שלה עדיין רוטטים בחלל, ונותנים חלון הזדמנויות נדיר להכוונתם: האם פשוט יתפוגגו להם, האם יירתמו למומנטום של פופוליסט אופורטוניסט זה או אחר – או האם ינותבו בעזרת אנשים מודעים, בקיאים וחומלים לאפיקים קונסטרוקטיביים יותר, רדיקליים יותר. וזה אפשרי. לא הייתי מעלה את האפשרות אם לא הייתי חושב – בטוח – שזה אפשרי. מילה שלי. קחו היום, כי מחר לא בטוח שיישאר.

זה אפשרי, כי האנשים שהתעוררו באיזשהו מובן בקיץ הזה, שקלטו בכמה שקרים הלעיטו אותם כל השנים  – בזמן שרוקנו אותם מנכסיהם ומכבודם ומהערך לחייהם – האנשים האלה משתוקקים עכשיו להבין עד כמה גדול ורחה ועמוק השקר, ומהי לעזאזל האמת. (נדמה לי שכתבתי את זה איפשהו, בפאתי הפוסט הקודם) האנשים האלה מוכנים עכשיו להקשיב, לשקול ולהתייחס ברצינות לקולות שמיאנו לשמוע עד עכשיו. הם בשלים לרדיקליזציה, לחיבור חלקי הפאזל – וגם ללמידת דרכי פעולה ממוקדות ואפקטיביות שיביאו אליהם תשומת לב, שלא מסתכמות בשריפת צמיגים, שלושים שניות בחדשות ותיק פלילי.

ואני כותב את זה מניסיון.

בפרק הבא: התפתחויות מבטיחות בלוד.

גם הפוסט הזה נולד כהקדמה קצרה ותמציתית לעניין אחר: דיווח מהביקור שלי במאהל לוד אמש.

תקציר פעילים: 14 משפחות נותרו במאהל, כולן כאלה שאין להן שום סיכוי לרוץ לדירה, או אפילו לזחול אליה. עד כה אין שום איתותים על פינוי מצד העירייה, חמסהחמסהחמסה, אבל גם אין הרגשה שנענים או מקשיבים לדרישותיהם. מרגישים נבגדים, עזובים, מופקרים. נמאס להם לשבת בשקט. נשמע דיבור בנוסח "בלי אלימות שום דבר לא זז במדינה הזאת", אבל הקונצנזוס מתנגד נחרצות. רוצים לעשות משהו, אבל מה יעשו, ארבע-עשרה משפחות מותשות ומוחלשות עם ילדים קטנים בידיים?

אז איאלץ לשמור את הדיווח המפורט והמביא דברים בשם אומרם לפוסט הבא,6 במהרה בימינו ובהתחשב באילוצים השוטפים. מה שבלית ברירה מותיר לי רק לבקש מכם לסמוך עלי לעת עתה כשאני אומר: את הזמירות ששמעתי שם אמש לא שמעתי בביקור הקודם, לפני חודש. וגם אם הם מתעקשים ש"אנחנו פה בשביל בית, לא בשביל צדק חברתי וססמאות", ניכר בדבריהם שהם מודעים הרבה יותר לתמונה הרחבה ויודעים שהם לא רק מקרה פרטי של 14 משפחות חסרות "מזל", אלא חלק ממערכת שיטתית ויסודית של ניצול.

ואיזה דברים נאמרו שם על הצבא, לא האמנתי למשמע אוזניי: על השיווק השקרי שלו ככרטיס הכניסה שלהם לחברה הישראלית, על תעודת חייל מצטיין מהנשיא שלא היתה שווה כלום רגע אחרי השחרור, על ההתגייסות והשירות וסכנת החיים ובשביל מי? ובשביל מה? "אני אוציא את הילד שלי על סעיף פסיכיאטרי, ולא אתן לו ללכת לצבא."7

גם את עצם הנכונות להקשיב לי ולשמוע מה יש לי להציע – שהיתה גבוהה בהרבה מציפיותיי החששניות – לא הרגשתי שם לפני חודש.

אז מה היה לי להציע? בסופו של דבר, בתום "מעגל השיחה" הספונטני והמלא ניצוצות שהתנעתי שם,8 סיכמנו שהדבר הכי חשוב שיש לי להציע הוא תגבורת של אנשים שיעזרו להם בידע, בניסיון, בקשרים בתקשורת, או בעצם נוכחותם. "אני אביא את האנשים האלה," אני זוכר שאמרתי, "אפילו אם אצטרך לגרור אותם מהבתים שלהם."

אל תאלצו אותי להעמיד את המילה שלי במבחן.

העיירה הזאת גדולה מספיק בשביל כולנו.

אז הנה אני בא ואומר לכם: לכו ללוד! אבל הפעם ברצינות. עשרים ק"מ מתל אביב כבר אמרנו?

למרבה שמחתי והתרגשותי, התברר לי שאני לא הפרש הבודד היחיד באזור. עם התבררות הכוונות לפינוי מאהלים, כשהתחלתי לשלוח מסרים בהולים על הסכנה האורבת ללוד המבודדת, התברר לי שהמסרים שלי נקלטו עוד לפני ששוגרו.9

שתי "סטודנטיות" (כהגדרת אנשי המאהל) נרתמו במקביל לפעילות למענו, הביאו ימבה חברים לקבוצה שלו בפייסבוק10 ופתחו אירוע מתגלגל של סולידריות עם מאהל לוד. בינתיים "אקטיביזם הקליקים" הזה עוד נמצא בשלבי תרגום לפעילות בשטח. הישארו עמנו לעדכונים נוספים, במהרה בימינו אמן.

"אנחנו צריכים עזרה," אמר לי בסוף הפגישה חיים, שזיהה אותי מהמכולת במושב…

הוא עובד פה, בחנות סיטונאית לכלי בית. בתחילת הפגישה הוא העיר לי באדיבות על משהו שהפריע לו בפוסט שלי – זה שכתבתי "לעניים אין אפילו כסף לאוהל". אנחנו לא עניים, הוא מחה, אנחנו בסך הכל מעוטי יכולת. בהמשך ציין ניר, ראש המאהל, שהרבה מהאנשים בו עובדים משרה מלאה – שלא יחשבו שהם בטלנים או משהו. "זה הקטע," שלפתי ציטוט מהזיכרון, "שהיום גם אנשים שעובדים משרה מלאה נמצאים מתחת לקו העוני."11

מה עוד יכולתי להגיד? "עזרה בדרך."

  1. חפשו בבלוג, זה מפוזר בכל מיני פינות נידחות []
  2. וגם זה בסך הכל ייבוא אל תוך הקו הירוק של הטקטיקה המועדפת על הצבא הישראלי ביחס להפגנות לא-אלימות של פלסטינים. []
  3. תרגום קלוקל ל grassroots []
  4. קוד פתוח שולתתת! הרחק מהגחמות וההסחות של הגן הנעול פייסבוק. []
  5. חוץ מיגאל רמב"ם, כנראה []
  6. famous last words []
  7. איבןבלומנטל היו מגרגרים מנחת. אם היו טורחים לבוא ללוד, וגם להקשיב. ואם היו שואלים איפה הפלסטינים ואיפה הקיבוש בכל העסק הזה, הייתי עונה להם במילותיו הנשגבות של מרן אריה כהן: כל לב, כל לב יבוא אל האהבה – אך כפליט. []
  8. ואיזו חוויה מדהימה ומאלפת זו היתה – Knowledge speaks, wisdom listens []
  9. אגו רע! ארצה! תחי הסנגהה []
  10. כולל דפני, כפרה עליה []
  11. חשבתי לקרוא לפוסט הזה "זרמים תת-קרקעיים של רדיקליזציה", במחווה לפוסט מלפני שנה שייחל לרגע הזה בדיוק, ואף העז לאבחן סימני התעוררות לקראתו. אבל הזרמים האלה כבר בוקעים מעל פני השטח. הושט ידך וגע בם, כחומר בידי היוצר. העם יוצר צדק חברתי. []