הפיראט השותק [פוסט אורח]
פוסט אורח מאת גיא:1
כל קשר בין הדמויות והאירועים המתוארים כאן למציאות מקרי בהחלט. או שלא.
הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.
"תיגש למודיעין, הם קיבלו יעד חדש, וצריך לעבוד עליו."
כמה חיכיתי למשימה כזו. רצתי למודיעין, עידו הקמ"ן כבר היה רכון על התצ"אות.
"אתה מבין", הוא אמר, "אנחנו צריכים לפגוע בו בכניסה לבית כשהרכב עומד. יהיו לנו בערך 30 שניות לביצוע, לפני שהוא…"
"יש סרטי מזל"ט?" חתכתי אותו. "בטח. בוא תראה" עידו סובב לעברי את הצג.
ידעתי עליו הרבה: מתי הוא יוצא בבוקר, איפה הוא עובד, מתי הוא מתפלל, וגם קצת על המשפחה: נשוי+5, הגדול בן 14. רק דבר אחד לא היה ברור לי: למה אנחנו רוצים להרוג אותו? אבל לא שאלתי. סמכתי על עידו, הוא בחור חכם. חוץ מזה, זה היה נשמע די מטופש לשאול מישהו למה צריך להרוג פעיל חיזבאללה.
אז עוד לא קראו לזה "סיכול ממוקד", פשוט כי לא היה צורך בכך. הידיעה שתתפרסם למחרת תנוסח בערך כך: "כח צה"ל שפעל אמש בדרום לבנון פגע בפעיל בכיר של החיזבאללה. כוחותינו שבו בשלום לבסיסם".
(אחת התופעות המעניינות בארגוני המחבלים, לפחות על-פי ההודעות של דובר צה"ל, היא שהם מושתתים על שכבה עבה של "פעילים בכירים". אין שם כמעט "פעילים זוטרים"…)
נכנסתי בצעד בוטח אל משרד המפקד עם התכנון המבריק שעבדתי עליו לילות כימים. הייתי גאה בתוכנית: היא היתה בנויה על שיתוף פעולה עם צבא זר אך ידידותי (חיל האוויר), ועל טכניקה שלא נוסתה עד אז. ידענו במדויק מתי הוא יוצא מהמשרד, מה משך הנסיעה, ושצריך לשגר את הטיל כשהוא חולף על פני הפח הגדול, כדי לפגוע בו בדיוק כשהוא עוצר בחנייה. ככל שהתקדמתי בתיאור, זיהיתי יותר ויותר סימני אי נוחות בצד השני של השולחן. "לפי התכנון שלך אנחנו רק משגרים את הטיל מרחוק והכחולים מכוונים?" נזרקה השאלה לאוויר. "כן. זה המודל עם סיכויי הפגיעה הטובים ביותר, ובעל הסיכון הנמוך ביותר לכח שלנו".
לא הצלחתי להבין את המבטים שהוחלפו מולי, אבל היה ברור שזה לא זה.
"טוב, תשמע, יופי של עבודה עשית פה, באמת מרשים. אבל מבצע כזה לא תורם כלום ליחידה. אנחנו צריכים מבצעים עם חדירה עמוקה, הסתוות, שהייה ארוכה בשטח, לראות להם את הלבן בעיניים. בקיצור, אנחנו יורדים מהסיפור."
קיפלתי את המפות בדממה. לא הבנתי מה רע במבצע שאינו מסכן את כוחותינו. אבל מה שבילבל אותי לגמרי היה החנינה המהירה לה זכה מי שעד לאותו רגע הייתי בטוח שהוא מועמד ראוי לתואר שאהיד.
למחרת הוא חזר מהעבודה, נכנס לחניה, וכשעמד לצאת מהרכב לא פגע בו טיל. הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.
החלטתי להוסיף את מילות ההסבר שלי בסיום, ולא בהקדמה, כדי שהפרספקטיבה שלי לא תשפיע על הקריאה שלכם. בכל מקרה אשתדל להוסיף כמה שפחות, כדי לא לגרוע:
את גיא פגשתי בריטריט הדהארמה האקטיביסטית, לפני שבועיים חודש. כמו שאפשר להבין מהטקסט, הוא לא ילד שהשתחרר מהצבא שלשום אלא גבר בגילי בערך. ואחלה גבר, אם יורשה לי. אסתפק בזה כדי לא להביך אותו.
בפוסט הקודם הזכרתי כאן כבר את מדיטציית2 לחמול על הפיראט שעשינו בריטריט. אחרי שחזרנו, גיא שלח לי כמה קטעים שהעלה על הכתב על זיכרונות ומחשבות שהעלתה בו המדיטציה הזאת, מהימים ש"הייתי פיראט לא קטן בעצמי" כדבריו. הוא ביקש ייעוץ בכתיבה – מסתבר שעשיתי שם עוואנטות של אחד שמבין בזה – אבל לא היה לי מה לייעץ לו, חוץ מהצעה לפרסם את הדברים פה.
בסופו של דבר, גיא ביקש לפרסם רק את הקטע שלעיל.3 חשוב לי להדגיש שהוא נכתב הרבה לפני שהפיראטים של חיל הים ראו את הלבן בעיניים לכמה טורקים עצבניים בפיאסקו המשט. העליתי את הפוסט הזה לטיוטות לפני עשרה ימים, שבוע אחרי הביזיון ההוא, אבל בכל פעם שניסיתי להעלות אותו גיליתי שאני מוסיף מתחתיו פוסט שלם משלי, אז חיכיתי עד שסערת הרוחות (שלי) תירגע קצת, כדי לתת לדברים לדבר בעד עצמם, בפני עצמם.
עכשיו בבלוג >> הפיראט השותק >> פוסט אורח http://hahem.co.il/mermit//the-silen…
את שרותי הצבאי, למעט חודשי קורסים ושבועות אבטחה בודדים, עשיתי באזור גוש דן. לדברים מהסוג הזה לא נחשפתי. אבל אם כבר מדברים על מנגנוני קבלת החלטות אני נזכר באירוע אחד שנכחתי בו ושגרם לי שעשוע רב כבר אז.
לקראת יום של בחירות למספר רשויות מקומיות הוזמנתי, יחד עם מפקדיי, לדיון סודי במעמקי הבור. אנחנו, אנשי כח אדם, אמורים היינו לספק חיילים לאבטח מקומות מועדים לפורענות באותו יום. מדובר, כמובן, ברשויות מקומיות ערביות. ישבנו עם נציגים של כל מיני גופים בעלי שמות מפוצצים, ומישהו הקריא את רשימת היישובים. אחרי כל שם של יישוב התקבלה ההחלטה כמה חיילים יש להקצות לשם באותו יום.
הבורות המוחלטת שבה התקבלו ההחלטות האלה הותירה אותי פעור פה. מישהו זרק שם, מישהו אמר שנדמה לו שהוא זוכר משהו מהחדשות לפני כמה חודשים אז כדאי לשלוח כוח רציני. אחר כך נזרק עוד שם ומישהו אמר שרגוע שם או שיש שם מסעדה נחמדה והוחלט שמספיק לשלוח שני חיילים (הנימוקים המדוייקים כמו גם המספרים מומצאים כרגע כי אני כבר לא באמת יכול לזכור, אבל בדיוק ככה זה התנהל).
חשבתי אחר כך על זה שאילו משהו יקרה ביום הבחירות במפתיע תצא הודעה מסודרת מדובר צה"ל שתדבר על עבודת מטה מקיפה שנערכה לפני כן, על כשל מודיעיני, או כל מיני קשקושים אחרים. אבל אחרי שהייתי שם הבנתי עד כמה אין קשר בין ההודעות האלה לבין מה שעומד מאחוריהן.
תדע כל אם עברייה.
רק כשאתה יוצא מהצבא ומתבגר ומקבל פרספקטיבה אתה מבין איך באמת הדברים מתנהלים. חבורה של ילדים שמנהלים חבורה של ילדים ולמעלה כמה ספק מבוגרים שחלקם באופן בלתי נמנע למערכת כזאת חדלי אישים (ופה ושם כמה אנשים טובים). (ויסלחו לי אלה שמוחים על השימוש ב"ילדים" לחיילים. אם הם לא היו ילדים הם לא היו מסכימים להיות חיילים. בגלל זה לוקחים אותם בגיל כזה).
מפתיע שההילה המיוחסת לצבא עדיין מתקיימת לאור העובדה שרוב האנשים היו שם ויודעים מגוף ראשון איך זה עובד.
מי שקורא את מלכוד 22, והחייל האמיץ שוויק לא מופתע ממאום שקורה בצבא. פשוט לפני הגיוס אתה בטוח שמדובר במשהו בדיוני, ואז אתה מגלה שהכל אמת. דרך אגב, למען האמת, יש בצבא גם יחידות מאד רציניות שמתנהלות נפלא, והרוב מעורבב, לפעמים ככה ולפעמים ככה, כמו כל דבר בחיים.
תגיד לחבר הפיראט שלך שמה שקובע בבודהיזם הוא מה שקורה במחשבה, זאת אומרת התכנון להרוג את הפעיל, ולא אם אותו הפעיל מת בסוף או לא.
וואללה, הזכרת לי איך בקו בעזה אני וחבר מהשלישות הצמדנו דמויות ממלכוד 22 לכל קציני ונגדי מפקדת הגדוד. ההתאמה היתה מפליאה.
ואני חושב שהחבר הפיראט שלי מודע לזה. אני מעז להניח שהוא לא באמת לוקח קרדיט על הצלת החיים של הפעיל. אני מנחש שהוא בעיקר משתאה על הקלות הבלתי נסבלת שבה הצבא חורץ גזר דין מוות וחנינה. עצם ההזדהות שלו עם הפיראט מעידה מאיזה כיוון הוא מגיע לסיפור הזה, ואיך הוא מרגיש כלפיו היום. אבל אולי לי זה יותר ברור מאליו כי קראתי גם את הקטעים האחרים שהוא כתב. (רמז: חפש בסניף "שוברים שתיקה" הקרוב לביתך.)
נו, שנאמר: צבא זה כמו הצופים, רק עם ארטילריה.
וגם אם המבוגרים שמנהלים מלמעלה הם לא חדלי אישים, הרי שהם הטמיעו את הגישה המערכתית במידה שהבטיחה שלא יטלטלו את הסירה.
מכל הפלאפלים שיצא לי לשרת תחת פיקודם, היחיד שהערכתי מכל הלב היה עמוס בן אברהם, שהיה מג"ד שלי איזו תקופה. אחרי זה הוא חזר לסיירת מטכ"ל (כמפקד, אם אני לא טועה), והסתבך קשות כי חרג מהנוהל ואשכרה לקח אחריות על מוות של חייל בתאונת אימונים.
אני מפנה אותך לפוסט שלי "למה חיילים מתים" http://nadav.blogdebate.org/archives/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AA כנראה שזה נכון גם לגבי פעילי חיזבאללה. לא משנה כמה מנסים להציג את הפעילות ככירורגית, זה עדיין שרירותי.
» הוא לעולם לא יידע שהוא חב לי את חייו » וובסטר – הבלוג של חנן כהן ב-17 יוני 2010 בשעה 22:11 #
[...] פרסם אסף כהן בבלוג שלו סיפור מאת "גיא" (שם בדוי) שבראשו הזהרה: כל קשר בין הדמויות והאירועים [...]
רק לא מזמן סיפר לי מכר על שירותי הצבאו בתקופת מלחמת יום כיפור, קצת אחרי הקרבות בהם נכבש הגולן, כשהרדיו היה מודיע על כוחות סוריים שפתחו בהתקפות על חיילי צה"ל, וכוחותינו השיבו אש. כולם ידעו בדיוק מי פתח באש, ואלה, לרוב, לא היו הסורים. 20,000 איש ששירתו שם ידעו שזה שקר, ואף אחד לא דיבר על זה. יש אינספור סיפורים כאלה, שמראים כמה שקרי הוא המיתוס של צבא הגנה ועקרון קדושת החיים וכל זה, אפילו כשלא מדברים על הכיבוש.
העדויות בטקטס ובתגובות רק מחזקות אצלי את התחושה שיש פה לא מעט בריונים שרק רוצים ללכת מכות כל היום, ושאף אחד לא רוצה לסיים אף סכסוך – פנימי או חיצוני – או למנוע את המלחמה הבאה. מישהו מרויח מזה, אין ספק.
חבר'ה קצת איזון – צריך לדעת ששטויות כאלה יש בכל אירגון בירוקרטי גדול, אבל כשזה מגיע לדברים מהותיים יש לצהל את השיקולים הנכונים.
כמו מינימום פגיעה באזרחים.
http://www.hosem.org.il/n4/Testimony-of-a-British-Colonel-for-Israel-and-the-IDF
באותו לינק יש גם גירסה עברית.
לפני שנה וחצי, לכמה ימים, התפתיתי להאמין שלצה"ל "יש את השיקולים הנכונים".
האמנתי שהשוטרים שחיסלו בתחילת עופרת יצוקה היו כולם טרוריסטים חמאסניקים.
ניסיתי להאמין שכל האזרחים שנהרגו שימשו מגן אנושי לאנשי חמאס אכזריים וחסרי לב.
גם כשחברים שלי, יוצאי קרבי בניגוד אלי, קבעו אחרי שראו חצי דקה מצילומי ההתקדמות של כוחות הקרקע ש"הוראות הפתיחה באש השתנו; הם מרססים בלי חשבון", המשכתי לנסות ולשכנע שצ"הל יודע מה הוא עושה. גם כשחברים קראו לי פאשיסט על דעותיי.
מאז המציאות רק טופחת על פני. מגיעות אלי עוד ועוד עדויות שמהן עולה שהשיקולים של צהל *לגמרי* לא נכונים. שה"שטויות" וה"בירוקרטיה" אכלו כל חלקה טובה.
די לזרות חול בעיניים. אף אחד כבר לא קונה את זה. יש מספיק הוכחות (גם מצולמות) שמראות ההפך. מי שיוצא פה "סהרורי" זה לא הסמול, אלא אנשים כמו אלה שהקימו את האתר שלינקקת. מה שחסר פה זה לא עוד "הסברה", אלא בדק בית מעמיק.
לא חסר מי שמרוויח מזה. גם במובן הכלכלי הפשוט ביותר. ראי בלינק:
http://www.whoprofits.org/
אבל בריונים שרק רוצים ללכת מקום יש בכל מקום צפוף-טסטוסטרון. יש פה מערכת שלמה שמגבה ומעודדת את הבריונים האלה, מכל מיני סיבות ואינטרסים משיקים.
והנה מה שמתכננים לנו בריונינו המצוינים למלחמה הבאה:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000563836
נראה שהפרוטוקולים של זקני המטכ"ל יישרו קו עם הטוקבקיסטים אחת ולתמיד.
לא היה לי קל לכתוב את הקטע הזה.
לקח לי יותר מ-10 שנים, מלחמה כושלת אחת, מבצע אגרסיבי במיוחד, ורטריט עם קבוצה של אנשים יוצאי דופן, כדי להבין שכמה מהאירועים שחשבתי אותם לרגעי שיא בחיי, היו בעצם רגעי שפל עמוק.
סערת הרגשות מלווה אותי גם עכשיו, אם כי סלחתי לעצמי, ואני מאמין כי כל פיראט הוא בסופו של דבר קורבן של נסיבות והקשרים רחבים יותר שבאמת גדולים מאיתנו. בהקשר זה חשוב לי להוסיף כי הדברים נכונים גם לגבי כל מי שמשרת במערכת הבטחון: מדובר באנשים שחלקם הגדול הוא ברמה ובאיכות מהגבוהות ביותר, ואני מלא הערכה לנכונות שלהם להקריב הרבה, כולל את חייהם, למען מטרות שהם חונכו להאמין בהן. בנסיבות אחרות, הם היו יכולים להוביל את החברה הישראלית למחוזות של שוויון, צדק ושלום. אבל הם לא.
ואחרי שחילקתי את הפרחים לצה"ל, אפשר להחיל את ההגיון הזה גם על מתנחלים ופלסטינאים, מג"בניקים ואנרכיסטים, לוחמי שייטת 13 ואנשי IHH. כולם ראויים לחמלה.
אריק איינשטיין שר:
"הלב נקרע מכאב
הלב מתפוצץ מזעם
הלב מתמלא בחמלה, פעם אחר פעם"
ככה אני מרגיש.
לעבוד למען השלום/ טיך נאת האן « דהרמה ישראלית ב-30 יוני 2010 בשעה 0:46 #
[...] זאת הזדמנות טובה להפנות גם לבלוג המופלא של אסף שמספר על חוויותיו בקורס, בבלוג גם התארח גיא ששכתב פוסט שקשור לקטע להלן בשם: 'הפיראט השותק'. [...]
לעבוד למען השלום/ טיך נאת האן | תיקון אדם, תיקון עולם ומה שביניהם ב-26 יולי 2011 בשעה 13:44 #
[...] זאת הזדמנות טובה להפנות גם לבלוג המופלא של אסף שמספר על חוויותיו בקורס, בבלוג גם התארח גיא ששכתב פוסט שקשור לקטע להלן בשם: 'הפיראט השותק'. [...]