פוסט אורח מאת גיא:1
כל קשר בין הדמויות והאירועים המתוארים כאן למציאות מקרי בהחלט. או שלא.

הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.

"תיגש למודיעין, הם קיבלו יעד חדש, וצריך לעבוד עליו."

כמה חיכיתי למשימה כזו. רצתי למודיעין, עידו הקמ"ן כבר היה רכון על התצ"אות.

"אתה מבין", הוא אמר, "אנחנו צריכים לפגוע בו בכניסה לבית כשהרכב עומד. יהיו לנו בערך 30 שניות לביצוע, לפני שהוא…"

"יש סרטי מזל"ט?" חתכתי אותו. "בטח. בוא תראה" עידו סובב לעברי את הצג.

ידעתי עליו הרבה: מתי הוא יוצא בבוקר, איפה הוא עובד, מתי הוא מתפלל, וגם קצת על המשפחה: נשוי+5, הגדול בן 14. רק דבר אחד לא היה ברור לי: למה אנחנו רוצים להרוג אותו? אבל לא שאלתי. סמכתי על עידו, הוא בחור חכם. חוץ מזה, זה היה נשמע די מטופש לשאול מישהו למה צריך להרוג פעיל חיזבאללה.

אז עוד לא קראו לזה "סיכול ממוקד", פשוט כי לא היה צורך בכך. הידיעה שתתפרסם למחרת תנוסח בערך כך: "כח צה"ל שפעל אמש בדרום לבנון פגע בפעיל בכיר של החיזבאללה. כוחותינו שבו בשלום לבסיסם".

(אחת התופעות המעניינות בארגוני המחבלים, לפחות על-פי ההודעות של דובר צה"ל, היא שהם מושתתים על שכבה עבה של "פעילים בכירים". אין שם כמעט "פעילים זוטרים"…)

נכנסתי בצעד בוטח אל משרד המפקד עם התכנון המבריק שעבדתי עליו לילות כימים. הייתי גאה בתוכנית: היא היתה בנויה על שיתוף פעולה עם צבא זר אך ידידותי (חיל האוויר), ועל טכניקה שלא נוסתה עד אז. ידענו במדויק מתי הוא יוצא מהמשרד, מה משך הנסיעה, ושצריך לשגר את הטיל כשהוא חולף על פני הפח הגדול, כדי לפגוע בו בדיוק כשהוא עוצר בחנייה. ככל שהתקדמתי בתיאור, זיהיתי יותר ויותר סימני אי נוחות בצד השני של השולחן. "לפי התכנון שלך אנחנו רק משגרים את הטיל מרחוק והכחולים מכוונים?" נזרקה השאלה לאוויר. "כן. זה המודל עם סיכויי הפגיעה הטובים ביותר, ובעל הסיכון הנמוך ביותר לכח שלנו".

לא הצלחתי להבין את המבטים שהוחלפו מולי, אבל היה ברור שזה לא זה.

"טוב, תשמע, יופי של עבודה עשית פה, באמת מרשים. אבל מבצע כזה לא תורם כלום ליחידה. אנחנו צריכים מבצעים עם חדירה עמוקה, הסתוות, שהייה ארוכה בשטח, לראות להם את הלבן בעיניים. בקיצור, אנחנו יורדים מהסיפור."

קיפלתי את המפות בדממה. לא הבנתי מה רע במבצע שאינו מסכן את כוחותינו. אבל מה שבילבל אותי לגמרי היה החנינה המהירה לה זכה מי שעד לאותו רגע הייתי בטוח שהוא מועמד ראוי לתואר שאהיד.

למחרת הוא חזר מהעבודה, נכנס לחניה, וכשעמד לצאת מהרכב לא פגע בו טיל. הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.


החלטתי להוסיף את מילות ההסבר שלי בסיום, ולא בהקדמה, כדי שהפרספקטיבה שלי לא תשפיע על הקריאה שלכם. בכל מקרה אשתדל להוסיף כמה שפחות, כדי לא לגרוע:

את גיא פגשתי בריטריט הדהארמה האקטיביסטית, לפני שבועיים חודש. כמו שאפשר להבין מהטקסט, הוא לא ילד שהשתחרר מהצבא שלשום אלא גבר בגילי בערך. ואחלה גבר, אם יורשה לי. אסתפק בזה כדי לא להביך אותו.

בפוסט הקודם הזכרתי כאן כבר את מדיטציית2 לחמול על הפיראט שעשינו בריטריט. אחרי שחזרנו, גיא שלח לי כמה קטעים שהעלה על הכתב על זיכרונות ומחשבות שהעלתה בו המדיטציה הזאת, מהימים ש"הייתי פיראט לא קטן בעצמי" כדבריו. הוא ביקש ייעוץ בכתיבה – מסתבר שעשיתי שם עוואנטות של אחד שמבין בזה – אבל לא היה לי מה לייעץ לו, חוץ מהצעה לפרסם את הדברים פה.

בסופו של דבר, גיא ביקש לפרסם רק את הקטע שלעיל.3 חשוב לי להדגיש שהוא נכתב הרבה לפני שהפיראטים של חיל הים ראו את הלבן בעיניים לכמה טורקים עצבניים בפיאסקו המשט. העליתי את הפוסט הזה לטיוטות לפני עשרה ימים, שבוע אחרי הביזיון ההוא, אבל בכל פעם שניסיתי להעלות אותו גיליתי שאני מוסיף מתחתיו פוסט שלם משלי, אז חיכיתי עד שסערת הרוחות (שלי) תירגע קצת, כדי לתת לדברים לדבר בעד עצמם, בפני עצמם.

אציין רק שלדעתי הקטע הזה יכול לשפוך מעט אור על תהליכי קבלת ההחלטות שהובילו לבחירה בדרך הפעולה המטומטמת וההרסנית שבוצעה בסופו של דבר.
לא, אני לא חוזר לזה.

  1. השם המלא שמור במערכת. []
  2. וכמה יפה שבאנגלית למדוט זה גם להרהר []
  3. החזק והמטלטל מכולם, לדעתי. []