תכננתי ללכת לישון מוקדם [אתמול], לקום מחר היום לרכיבת בוקר, אבל הירח מתמלא וגם הקערית, ודבר הוביל לדבר, וכשחיפשתי שיר סיום לפוסט הקודם בסדרה שפבלשתי זה עתה אמש נתקלתי בשיר שלא שמעתי מזמן, שזרק אותי לתחנה אחרת בחצי הכדור הדרומי, לא הרבה חודשים אחרי הפסטיבל ההוא בניו-זילנד [והקלדתי עוד פרק בסדרה עד שלוש לפנות בוקר]…

.

.

23.7.94

12:45

סידני

.

דברים מתחילים להסתדר, מעגלים מתחילים להסגר.

בדירה גנבתי עוד שני לילות, ורק שלשום עברתי לפה, לאכסניה הדי שוממה הזאת, מחוץ לעונה. לא ממש נורא, מה גם שאני לא מעביר פה זמן חוץ מלישון.

אתמול גמרתי לעבוד. כל חששותי התבדו – אף אחד לא רצה שאני אעבוד עוד, אף אחד לא העלה בדעתו לא לשלם לי, נפרדנו בבירה ולחיצות ידיים, נגמר. עכשיו, לראשונה באוסטרליה, אני לא עובד, ולא מחפש עבודה. נעים.

אתמול גם עשיתי קעקוע. יש לי מכשף יפהפה, עבודת אמנות אמיתית, על הגב.

היום מסיבה. מסיבה אחרונה באוסטרליה. לים, למרבה הצער, אין מה ללכת היום – חורף מגעיל להפליא בחוץ.

אבל לא נורא. יש הרבה חבר'ה שאפשר להעביר אצלם את הזמן. מחר מקווה ללכת לאיזה מוזיאון פה שמציג תערוכה של תולדות הרוק האוסטרלי, שצריכה להיות מעניינת.

אח"כ עוד שלושה ימים לסידורים – והחוצה.

.


אותו יום

19:15

סידני

.

טוב, כמה שטוב. אוירת המסיבה הגיעה אצל רני ומוטי, שני חבר'ה נפלאים. עישון בריא ושיחה טפשית, ויצאתי חזרה לפה, להתכונן.

בדרך חזרה, עם Cold Chisel שרים בלוז אורבני, הפעם מאד במקום, אורות העיר, הפרצופים… פיצוץ.

.

וכן, אני יודע שאני כותב ממש טוב רק כשאני מסטול, ואני יודע שאני במיטבי המחשבתי, התחושתי, הרגיש, כשאני מסטול. ואני יודע שאני במצב הרוח הכי טוב שלי רק כשאני מסטול.

כן, זה סמים. כן, זה לא הדבר הכי בריא שאפשר לעשות. אבל צר לי, ו"עדיף להישרף מאשר לדהות" זה לא רק סיסמה שמצטלצלת יפה, זה אורח חיים. ומי שלא היה שם, לא יבין את זה באמת לעולם.

.

זאת זריקת האדרנלין כשאחרי סיבוב צר וחד בלדאק מסתתרת משאית. זה השילוב המשכר של כדורי ג'יגול, מוסיקה וזריחה כשאתה בטריפ. [...] זה הדמעות שעולות בעיניים כשאתה מגלה, בהערת שוליים משנית בשולי ספר דמיוני, בעמוד אלף ומשהו, שסאם נסע גם הוא, בסופו של דבר, לואלינור, והתאחד עם בילבו, עם פרודו, עם הידע.

.

ואני לא מפחד למות צעיר, אני מפחד למות משועמם.

.

.

24.7.94

10:15

סידני

.

הבוקר שאחרי המסיבה. ואיזה מסיבה. ואיזה בוקר.

אני אכתוב פה טריפ, ולא אכפת לי כלום.

הג'יגולים. קודם כל, ובעיקר, הג'יגולים. הכדורים שהופכים לחלק מאיבריך. לא יכולים לשבת במנוחה, לא יכולים להנתק מהידיים. וכמו יש להם חיים משלהם, הם הולכים לכיוונים הכי מדהימים… וחוזרים לידיים.

קסם. אנרגיות. זה פשוט הפחיד אותי. הצלחתי להשפיע על אנשים בסביבתי הקרובה, באיזשהו שלב קצת על המוסיקה. אנרגיות. עצמה.

בחדר השני, מורדור. די ג'יים מוטרפים מול מסכי וידאו כופים את הטריפ שלהם על ההמונים, וההמונים בולעים, באים, עובדים את מסך הוידאו, את הלילה, בהמוניהם.

והמכשף שבגב, גנדלף, קורא החוצה, להמשיך להביא את הבוקר, להביא שמחה, צבע, אינדיווידואליזם, מרד.

וזה ה-Quest , ויש בדרך המון משימות קטנות. מחלץ את טל, קסמים. סמי ארגורן, עוזר לפעמים. אבל שרון יונקת אותו חזרה לסידני, המאה ה-20. והוא לא יכול להיות איתי לגמרי. לא מלא.

אז לבד. מג'גל, מג'גל, הידיים עולות באש. אנרגיות טהורות. וכרגיל, הקטעים הכי טובים שלי, ההתעלויות, ההתגלויות, נעשים לבד, אף אחד לא שם לב. אתה הכי טהור במקום שאף אחד לא רואה אותך בו, וזה מלקחי תאורה קווסט א', עוצמת זריחה בוואטאמאלה… ראה מסיבה קודמת.

.

קסם, בפירוש. עצמה. מביא בוקר. בוקר גשום, בוקר רע. הפסדנו את המערכה הזאת, השמש נחבאה שוב מעבר לערפילי הסערה, הנס השחור, העין במרכזו, רמס את העץ הלבן. רוהאן, איה את?

והתרנגול. התרנגול ההוא, במינאס תירית. התרנגול ההוא שהיה אדיש לעצמת זעזועי שלטון וכח, ורק הכריז על הבוקר שמבחינתו, ועזבו אותו מהמצב בשטח, מבחינתו הגיע. ובוקר טוב…

וכמו תשובה פשוט בעמק צלילי קרנות. קרנות. קרנות. מהדהדים בין העצים, וכל הד כמו עונה לקודמו, מגביר אותו.

השמש תזרח, רוהאן תגיע. הרוע רק זמני הוא.

.


.

27.7.94

16:45

סידני

.

שקיעה אחרונה בבונדי. הבאה כבר תהיה באוטובוס לשדה תעופה. סמי ממריא עכשיו, אחרי שלקחנו אותו מקודם – ארי, ג'אן ואני לשדה תעופה. ריח חזק של סיום באוויר, אחרי יומיים בירוקרטיים ויקרים להפליא. [...] אתמול ישיבת פרידה עם רני ומוטי, smoke 'till you במיטב מסורת מנאלי. ונפלנו, בהחלט נפלנו.

אז זהו. על החוף. ג'יגול אחרון. אוף כמה שלמדתי בג'יגול, בין השאר, מאז שהגעתי לאוסטרליה, מאז שהגעתי לבונדי. מחר מתחיל את הדרך הארוכה ללוסיה, להגשים גם את החלום ההוא. עצוב, אבל טוב, ממש טוב.

.

{…}

.


.

28.7.94

13:00

סידני

.

יום אחרון בבונדי.

פרידה מהחוף, פרידה מהיפהפיות האוסטרליות.

וכמובן שביום האחרון קורים כל הדברים שחיכיתי במשך כל שהותי בסידני שיִקרו…

יונג, הקופאית הקוריאנית מהסופרמרקט שאצלה הייתי קונה ארוחת בוקר כל יום בעבודה, מזמינה אותי לקפה…

ואיזה ילדונת חמודה, צבעונית, באה לספר לי כמה יפה אני מג'גל, והיא שואלת אם אני גר פה… אם היית באה לפני שבוע, חודש, חודשיים…

ואיזה בחור מזהה אותי ברחוב מהמסיבה, בא לספר לי איזה יופי ג'יגלתי (זה כנראה באמת היה טוב, נכנסתי לליגה העליונה של מג'גלי בונדי) ולהזמין אותי למסיבה בסוף שבוע הזה…

עכשיו נזכרתם?

.


.

אותו יום

19:00

סידני

(פעם אחרונה)

.

"You know the last plane out of Sidney is almost gone

Another seven flying hours

And I'll be landing in Hong Kong…"

.

כן. סוף סוף. Khe San של Cold Chisel (פעם שלישית) בווקמן. שדה התעופה של סידני, איפה שלפני תשעה חודשים הפעלתי אזעקת אש, התקשרתי קולקט לאמא, נלחצתי שמא לא יכניסו אותי… הכניסו.

והשיר הזה, שהתאהבתי בו עוד בימי תחנת הדלק, כש-Fox FM היו משמיעים אותו בלילות ארוכים, משונים, טרופים. אהבתי בלי לדעת עד כמה השיר הזה מדבר עלי.

.

פתאום, נגמר. ולא, אין ספק שעוד לא קלטתי את זה. מג'גל בחוף עד הדקה האחרונה, עם טל ומאיר שצצו פתאום. עולה על האוטובוס, כאילו שאני קופץ לסיטי לרגע, ל[קינג] קרוס לעשות קעקוע…

ו-Chisel שרים לי על Centenial park , על הקרוס, על סידני, ואוסטרליה, שקיעה על הגשר, האורות במגדל נדלקים, שדה התעופה…

.

לסכם? איזה לסכם? הרי באוסטרליה קם [מרמיט] כהן, כאן גובשה דמותי הרוחנית, האני מאמין שלי, כאן קרה תהליך הבקיעה, הגולם הפך לפרפר, סימני דרך…

מלבורן, גשם, עבודה, לוסיה, ניו זילנד, אורינוקו, כדורי הג'יגול, הקופי-פּאלאס, הפלקון, אובריאן 7/45, סמי… To name just a few .

והופ, חזרה לבנגקוק. תשעה (!) חודשים אחרי שיצאתי משם. והפעם דרכי ברורה לי, מאד.

.


.

עדיין אותו יום

21:45

בין סידני למלבורן

.

אי אלו אלפי רגלים מעל Hume Hwy .

Waterboys שרים על כל הדברים שהיא נתנה לי, מה היא נתנה לי? הראש משתולל במנהרת זמן ישנה, וברורה להפליא.

העשרים ושלושה באוקטובר, 1993. באותו מטוס, באותו קטע טיסה. הזוג שעלה בסידני מספר על שלושה חודשים בתחנת דלק שהתפוגגו בחודש בניו זילנד, ואיך יצאו מאוסטרליה באותו מצב כלכלי כמו שנכנסו. אז זה נשמע לי נורא, היום זה בערך המצב.

.

"לא האמנתי שאני אראה שוב את מלבורן", זה מה שהוא אמר כשהתקרבנו לנחיתה, ואני קינאתי בהם אז, שהם חוזרים לתאילנד. כי שם השארתי אז את לבי. ופחדתי, פחדתי פחד מוות.

היום? עצב, עצב עמוק ולא ממש צפוי. הרי לפני חודשיים אמרתי לאסי שהטיסה מאוסטרליה לבנגקוק תהיה הטיסה הכי מאושרת בחיים שלי, בערך כמו הטיסה להודו. אבל אז הייתי רק שבועיים באובריאן, ולא הכרתי את סמי, ואת ג'אן, וארי, ונתן, ועופר, ואת הVibeTribe ואת הבנטלי בר… ולא, בסוף לא הלכתי לתחנת דלק [בסידני], למרות שזה היה מוציא אותי מאוסטרליה עשיר. במקום זה עשיתי חיים, הבנתי למה קוראים לסידני העיר הכי יפה בעולם, למדתי לג'גל… יש עצב.

.

יש מתח. שוב תאילנד, קאואסאן, בלגן, כרטיסי טיסה, כמה יעלה? יכניסו אותי להולנד? זה אמנם קל יותר מאוסטרליה, אבל אני הולך להגיע לשם עני מאד.

וציפיה, המון ציפיה… לוסיה, אמסטרדם, אירופה…

וחרטה – ביירון [ביי], קורס צלילה, קופנגן (?), פפואה…

הטיול התווה את עצמו, אני רק משחק את התסריט, לא כותב אותו.

.

.