[הערה מנהלתית: יצא 1,800 מילה1 בלי שום כוונה תחילה. מוזמנים לרפרף בנוהל השגור. קטעי מפתח הודגשו לנוחותכם.]

אתמול לפנות ערב נפרדתי מילדיי, ששיחקו בבטחה וברווחה בחצר הנקייה והמטופחת, נסעתי עשר דקות (ועוד בשעת עומס יחסית) והגעתי לעולם השלישי, למקום שבו אנשים חיים כבר שישים שנה בזבל, פשוטו כמשמעו – בלי ביוב, בלי חשמל מסודר ובלי שיפנו להם את הזבל אף פעם.


…הטרף הוא עוד בית

של יונה המנסה לשרוד תחת שלטון העיט.



[פסקול מומלץ להמשך קריאה: המיקסטייפ הפוליטי]

כפר דהמש, דקה הליכה מרמלה. השלט בכביש, למרבה האירוניה, מכוון לאנדרטת האצ"ל. אין שלט לכפר. מדינת ישראל מסרבת להכיר בקיומו, בקושי מוכנה להכיר בקיומם של האנשים שחיים בו כבר שישים שנה, לא מוכנה לקחת מהם מיסים, למרות שהם מתחננים לשלם. צווי הריסה מרחפים מעל ראשם, ובזה לא מסתכמת מסכת תלאותיהם. מבחינה מוניציפלית, השטח שעליו שוכן הכפר שייך למועצה האזורית עמק לוד,2 שכוללת כמה מהמושבים העשירים בארץ. המועצה לא מספקת לכפר שום שירותים. גם עיריית רמלה לא, חוץ מחינוך לילדים.3

בואו ננסה משהו אופטימי יותר:

אני כל יום מתעורר, רואה איזה אלף שוטר.

אולי הם באו לעצור סוחר?

לא ולא!

הם באו להרוס את הבית של השכן שלו…

נסעתי, כמובטח, לאירוע של גרילה תרבות באוהל המחאה של תושבי הכפר. בכניסה לאוהל פגשנו את העדוּת היחידה לריבונות ישראלית בכפר: כמה שוטרי יס"מ עם ניידת ואופנוע, ואצבע על שמורת ההדק. חשבתי שהם באו לכבודנו; הסתבר שהם שם כל יום, מפגינים נוכחות.

מה קורה פה? עוד שנאה סוחפת את הגטו?

ומי יענה לו? ומה יקרה לו?

הרבה רגשות טלטלו אותי כשישבתי שם באוהל. עד כדי כך שבשלב מסוים לא יכולתי לכבוש דמעה סוררת או שתיים.4 אבל שנאה דווקא לא היתה אחד מהם. בכלל, הערב הזה שבר לי כמה וכמה סטיגמות – הן על ערבים ישראלים5 והן על משוררים שמאלנים. אני חייב להודות שהייתי סקפטי, ובאתי בעיקר כי זה היה ממש בחצר האחורית שלי. בשום אופן לא ציפיתי לחוות כל כך הרבה חשמל באוויר, כל כך הרבה הקשבה והעמקה ותקשורת מכל הצדדים.6

לאן שלא אפנה תירוצים מקבלים את פניי

עברתי על החוק?

לא לא, החוק עבר עלי.

לא אחזור על כל פרטי הסיפור המורכב שסיפר לנו בפתיחה עראפת אסמעיל, תושב הכפר,7 ולו רק כי כושר הניסוח שלי כורע תחת כובד העוול הסדרתי שהוא גלל. הייתם צריכים להיות שם, ולו רק כי האיש הוא מספר סיפורים בחסד שעורר בי לצד הדמעות גם צחוקים ולא בחל בהומור של מנושלים. ("הביאו שני אוטובוסים של בחורים דתיים לפנות את הדברים מהבתים לפני שהרסו אותם; אנחנו קוראים לזה זק"א הריסות.") את הפרטים אפשר לקרוא באתר של התחברות, למשל. והנה עוד קצת רקע על השכונות הערביות הלא-מוכרות ברמלה ובלוד.

די די, רבותיי.

כאן נולדתי, כאן נולדו גם סבותיי.

לא תוציאו אותי משורשיי.

אציין רק שתושבי הכפר יושבים על אדמה פרטית, שקיבלו ממנהל מקרקעי ישראל בתמורה לאדמה שהופקעה מהם ב-48 – תמורה בשיעור 15% מהמקור, אבל מי סופר – ושהרשויות מסרבות בכל תוקף להפשיר את הקרקע (בעוד אדמות המושבים סביבם מופשרות כמו קרחונים מוכי התחממות גלובלית), מסרבות אפילו להתיר להם את המינימום של בניית בית אחד פֶּר נחלה, כשרבות מהאדמות ה"חקלאיות" של המושבים סביבם מוסבות באפרוריות שקטה לכל מיני שימושים;8 מסרבות לשבת על תוכנית מתאר… מסרבות, בקיצור, להציע לאנשים האלה איזשהו פתח לפיתרון שיאפשר להם להמשיך לגור על אדמתם.9


ואם זה לא מספיק, עכשיו הקרקע החקלאית שבין דהמש וכביש הכניסה לרמלה הופשרה לבנייה,10 ובמסגרת התוכנית שאושרה11 תיחסם דרך העפר שהיא הגישה היחידה לכפר. איך יגיעו תושביו לרמלה, העיר שבה מתקיים מרקם חייהם?12 מבחינת הרשויות, הם מוזמנים לעשות עיקוף של קילומטרים ארוכים בדרך עפר גרועה עוד יותר, דרך שכונת "פרדס שניר" שבלוד.

בית הרוס ובגינה שמונה מסילות

שעליהן נוסעות לפחות מאתיים רכבות.

מאחורי החורבה, גדר הפרדה

שאמורה להיות בין הבית למסילה.

זה נמצא בן שניר לבין ניר צבי,

וטענת המשטרה שהכל שם לא חוקי…

במהלך הדברים, ערפאת זרק כמה משפטים על שכונת פרדס שניר הסמוכה, הידועה לשמצה אפילו ביחס ללוד. מסתבר שהסיפור של שניר די דומה לזה של דהמש, אלא שהתמזל/איתרע מזלה להשתייך לשטח המוניציפלי של לוד. שניר דווקא קיבלה לאחרונה תוכנית מתאר, שכללה כביש סלול (!) על הגבול בינה לבין ניר-צבי. תושבי ניר-צבי דרשו קיר אקוסטי, וקיבלו חומת מגן מבטון בגובה ארבעה מטר. למען הכנות, אני לא יכול להאשים אותם על הדרישה לגדר שתגן עליהם מפני שניר. אבל גם הם אחראים, כמו כולנו, להתמשכות והתדרדרות המצב הבלתי-אפשרי שבו הגינוֹת המטופחות והבריכות הפרטיות שלהם גובלות בגטו מגודר של עוני וקיפוח משוועים.

הגדר, בכל אופן, נבנתה כבר. הכביש טרם נסלל.

…שנייה, שנייה.

מה עם השכונות החוקיות שיש בהן:

גן ילדים – מוקף בביוב,

קופת חולים – מוקפת בביוב.

לזה אין תירוץ, פשוט העירייה לערבים לא דאגה…

(בשבת שעברה התכנסה כאן החמולה של המרמיטה לארוחה משפחתית. באיזשהו שלב נסעתי להביא משהו מהמכולת בלוד, קפיצה של חמש דקות. כשיצאתי, השיחה עסקה במישהי שמתכננת שיפוצים בבית, ואיזה "סיוט" זה יהיה בין אם תישאר בבית בתקופת השיפוצים או תעבור לגור אצל אמה. כשהגעתי למכולת קיבלתי קצת פרופורציות על הסיוט, כשנאלצתי לדלג מעל פלג ביוב קטן שזרם בין השיכונים. גם בסוף המפגש אתמול, כשחזרתי למכוניתי שחנתה ברמלה, חציתי קטע כביש רטוב שריחו לא הותיר ספק באשר למקורו.)

…כי לממשלה יש משאלה:

מקסימום יהודים על מקסימום אדמה,

מינימום ערבים על מינימום אדמה.

פרידה שעבאן, שדיברה אחרי ערפאת, סיפרה איך קצין מג"ב שליווה ניסיון הריסה שנמנע ברגע האחרון, לפני כמה שנים, איים עליה שבפעם הבאה יחזור עם צלפים ו"יהרוג את כולכם" (הלינק מוביל לסרט ולראיון איתה שצילם חנן כהן כשביקר בדהמש באותו יום). המגמה ברורה, והיא עולה מכל הראיות בשטח והעדויות שהושמעו במפגש:13 הממשלה שואפת לנקות את רמלה מערבים, לרכז אותם בגטו לוד, ואז… "נעשה מה שעשינו ב-48." לצה"ל הרי יש כבר תו"ל לגירוש המוני מלוד.14

הבית הזה לא קיבל אישור כחוק

ולא תצליחו למחוק.

ביום שני הקרוב ידון בית המשפט המחוזי בפתח תקווה בבקשה לעיכוב צווי ההריסה התלויים נגד 13 בתים בכפר.15 בשעה 10:30 תתייצב מול בית המשפט16 משמרת מחאה על מנת להזכיר לשופט שיש לו פה עסק עם אנשים, אפילו אם הם "לא מוכרים".

אני לא בטוח שיסתייע בידי להגיע, אבל אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לקפוץ להביע הזדהות.

חוץ מזה, אנשי דהמש זקוקים נואשות לאנשים שיסכימו להתייצב שם ביום פקודה, אם וכאשר חס וחלילה הבולדוזרים יגיעו. לא בטוח שנצליח למנוע את ההריסה, לא בטוח אפילו שנצליח להיכנס לכפר,17 אבל אולי נוכל לפחות לתעד, לדווח, להרעיש קצת עולמות. אולי, אם הפקידים והקצינים הממונים יצטרכו גם הם לחשוב פעמיים לפני הקפיצה הבאה לאירופה,18 הם יהיו להוטים פחות לפני ההריסה הבאה.

ואולי, רק אולי, אם הבולדוזרים והמג"בניקים וזק"א-הריסות ימצאו מולם לא רק קומץ ערבים אלא גם כמה עשרות (מאות? a guy can dream) בורגנים מהשכבה המיוחסת – מתל-אביב, חולון, ראשון ורחובות למשל –19 אולי הם יראו לנו בעיניים כמה רחוק הם הלכו עם האפרטהייד הזוחל הזה. אולי.

אפשר לפנות לוועד הפעולה של דהמש ישירות. אם אתם מעדיפים להצטרף לרשימת הדיוור דרכי, אתם מוזמנים לכתוב לי באמצעות עמוד צור קשר החדש. ההודעות אליכם יישלחו ממני, והרשימה לעיניי בלבד, לפחות עד שהשב"כ יחרים לי את המחשב.

אה, כן, פתאום נהיה מפחיד לעמוד מול הממשלה הזאת.

משטר הטרור בשטחים הכבושים, שחלחל לערביי ישראל, הגיע גם ליהודים. "היו שם שוטרים?" שאל אותי היום חבר,20 כשהצעתי לו להצטרף אלי לביקור חוזר באוהל המחאה. "וצילמו אתכם?" (לא ראיתי מצלמות, אבל אני מניח שהתשובה חיובית.) ופתאום הוא התוודה שהוא חושש, ומה הוא צריך עכשיו שיסמנו אותו ויציקו לו, אולי אפילו ימצאו ויעקרו את הצמחים הלא-מוּכרים שלו.21 אז אולי הוא קצת פרנואיד, אבל זה לא מבטיח שלא ירדפו אחריו.

אז דווקא על רקע אווירת טרור כזאת, מול הציווי החד-משמעי מגבוה להוריד את הראש ולסתום את הפה, חשוב שהאנשים שעוד מסוגלים להתפלץ ממה שקורה פה יקומו ויביעו את מחאתם. החטא הכי גדול הוא לעמוד מנגד, כמו שאמר מי שאמר. ואולי זה המקום להזכיר גם אזהרתו של הכומר השווייצרי המצוטט לעייפה, שכשיבואו לקחת אותכם אותנו לא יישאר מי שימחה.


וזה אולי מקום טוב להזכיר ולשבח סופסוף את האנשים שבזכותם הגעתי לדהמש אמש, אנשי הגרילה של התרבות והמחאה. לא ניכנס לשמות ולעניינים אישיים, מה גם שחציתי מזמן את קו אלף המילים. אומר רק שהיה לי לעונג לפגוש את השמות האלה שהכרתי22 רק מהאינטרנט, ושהציפייה המסוימת שלי להתנגשות תרבויות התנפצה על קרקע המציאות.

ההקשבה והכבוד ההדדיים ששררו במפגש הזה היו אות ומופת של דו-קיום. המארחים והאורחים לא ניהלו מונולוגים נפרדים אלא השתלבו בדיאלוג רציף, מאלף ומפרה ומעודד.

לא תמיד הצלחתי להתרכז בשירים, מה גם שחלקם הוקראו בערבית ואני בעוונותיי לא טרחתי אף פעם ללמוד את שפת שכניי. אבל ניכר שהמילים – כל המילים – נפלו על אוזניים קשובות, חלחלו ללבבות והרטיטו אדוות. וכך, למרות שבאתי רק בכוונה להקשיב, מצאתי את עצמי נסחף באווירה ומדקלם מהזיכרון כמה שורות מהשיר ההוא של תאמר נאפר שכבר השמעתי פה פעם או פעמיים. השיר הזה התנגן לי בראש מאז שראיתי (בטוויטר) את ההזמנה לאירוע, והדהד ביתר שאת למשמע דבריו של ערפאת. השורות שדקלמתי אמש הן גם הציטוטים שליוו את הפוסט הזה.23


מה שכן, היו באמצע כמה שורות שנשמטו מזיכרוני:

יש לי אמונה במשטר האִם תרצו אין זו אגדה;

עוד לא אישרתם לי לבנות מרפסת,

לעמוד עליה ולבטא אותה.

נשמטו, ואולי לא במקרה. כי לי עצמי כבר לא נשארה כמעט אמונה בסיכוי לפיתרון. מהבחינה הזאת, המפגש עם המארחים שלנו היה עבורי שיעור מאלף."באתי לחזק ויצאתי מחוזק," כמו שאמרתי להם בפרידה.24 אחד מהם, שותף לוֹדאי למאבק שלשמו לא שאלתי לצערי,25 כיהן שנים רבות במועצת העיר לוד.26 "אמרתי, יש לנו פה את נווה שלום, בואו נלך נלמד מהם ונהפוך את לוד למודל של דו-קיום," הוא אמר לי כששוחחנו אחרי המפגש. פגשתי אנשים משכילים,27 רהוטים ואופטימיים, שהפכו אולי לסמל בניגוד לרצונם, אבל מנתבים את המאבק שלהם לכיוון חיובי ופרודוקטיבי. גם אחרי שישים שנה של התעללות ממסדית וממוסדת, עדיין יש בלוד ובדהמש אנשים שלא נכנעו לפרובוקציות של שוחרי הלֶבֶּנסרָאוּם היהודי הנקי מערבים. אבל כמה כאלה עוד יש? ולכמה זמן?

האנשים האלה הם הסיכוי היחיד שלנו, של ילדינו, להגיע לאיזושהי נורמליזציה בפלסטינה-איי. הם השותפים הטבעיים והמתבקשים שלנו אם אנחנו רוצים לבנות את הבית מחדש על יסודות יציבים, שלא ייסדקו ויתבקעו ויקרסו. אלה ה"פלסטינים" שאיתם אנחנו צריכים לקיים "שיחות קִרבה". הם יושבים ממש כאן, במרכז הארץ. והם מארחים נפלאים, והם זקוקים לכל אוזן קשבת ולכל גילוי של הזדהות שהם יכולים לקבל.

וכן, הם מגישים אחלה קפה. טוב עד כדי כך ששברתי את דיאטת הקפאין שלי28 ושתיתי במהלך הערב שלוש כוסות קטנות, ערביות כאלה.29

אז הנה, אני משווק לכם את אוהל המחאה בדהמש בתור אטרקציית אירוח בדואי אותנטית, כולל מספר-סיפורים מחונן קומפלט. ואפילו לא צריך לנסוע עד הנגב. 100 מטר ממזרח לצומת רמלה צפון, פנו בדרך העפר עם השלט החום האצ"ל, פנייה ראשונה שמאלה30 וישר עד היס"מניקים. תחשבו עליהם כעל מאבטחים. בילוי נעים.

פרטי התקשרות של ערפאת, פרידה ושאר האנשים הטובים מדהמש

כי המהפכה תבוא מהאהבה שלי לקהילה שלי
לא מהשנאה לאנשים שמנסים לדרוך עלי
ועל החברים שלי

  1. כולל הערות שוליים []
  2. המרוכזת ברובה ליד נתב"ג בכלל []
  3. שכרוך גם הוא במאבקים משפטיים על כל צעד ושעל, מהסעות לבית-הספר ועד חינוך מיוחד. []
  4. והן עדיין צצות, הממזרות. []
  5. שלא לדבר על תושבי כפרים לא מוכרים []
  6. וגם כנות? בהחלט, עד כמה שהצלחתי להתרשם. []
  7. אני צריך לתפוס איתו שיחה על החשיבות של לינק מאיר עיניים לעיקרי הדברים. []
  8. ולא רק בידי דודי אפל, אלא גם אצלי בשכונה. []
  9. אה, הציעו להם להסתפח ללוד, יחד עם שאר הערבים. הם מסרבים להיות מגורשים מהעיר שלהם. []
  10. נחשו מהי דתו של בעליה? []
  11. ל-900 יחידות דיור; פי כמה וכמה מכל דהמש []
  12. עד כמה שהוא מתקיים, כן? []
  13. לדברי עראפת, הוא גם שמע את זה במילים מפורשות מבעלי תפקידים. []
  14. הידעתם שב-1948 נשארו בלוד 1200 תושבים וברמלה 600? אני לא ידעתי. []
  15. הווה אומר כל הבתים, למיטב זכרוני, פרט לאחד שעמד במקום לפני 48' ורק בזכותו יש לכל הכפר חשמל. []
  16. ליד הקניון, מול בי"ח בילינסון. []
  17. בהריסה האחרונה האזור הוכרז כשטח צבאי סגור, כן כן. []
  18. כמו שקציני צה"ל התחילו כבר לחשוש. []
  19. כולן במרחק פחות מחצי שעה נסיעה מדהמש, לא כולל פקקים []
  20. קומוניסט מוצהר, ואוהב-ערבים מהסוג שאשכרה יש לו חברים ערבים. []
  21. היקרים מפז בימי בצורת אלה. []
  22. ברובם, אהלן צ'יקי []
  23. ונתנו לי עוגן ומסגרת לכתיבת זרם התודעה השוצף הזה. []
  24. בציטוט אירוני ומודע לעצמו. []
  25. אולי מוחמד אבו שריקי? "נציג הוועדה העממית בלוד? []
  26. "באופוזיציה…" אלא מה. []
  27. וכמה עצוב שלא ציפיתי לזה. []
  28. כוס אחת בבוקר []
  29. נו, אם אין קֵיף, שישתו קהווה. []
  30. או שתשאלו מישהו מהכפר; תדמיינו שאתם בהודו []