התכנסות מפתיעה אל האישי והפרטי. שיר מזדמן שעלה בדעתי מתוך הכאן והעכשיו, והפך לגשר ישיר אל רגע בעבר, רגע כה מכונן עד שתועד בהרחבה, בניגוד למנהגי באותם ימים צחיחים וקודרים. רגע שבו השיר הזה הדהד בראשי מהצד השני של גיא צלמוות. אותו מקרר בגישה כל כך שונה.

30.6.1992

צפת

יום עמוס זכרונות, שלנשמה הנוסטלגית הסנטימנטלית שלי קצת קשה להעמיס את כולם ביחד.

בהתחלה לונה גל – כל הזכרונות החל מקיץ 84 – עם עודד, שהיה אז עם נעה ועם נירית שעוד שבועיים מתחתנת עם עודד, ועם גדי ונורית, שני המדריכים שהכניסו אותי לראשונה לעולם שבו בערך אני עכשיו, אותו לונה גל של הבירה, ושחיית הבוקר והערב, המשחקים במים.

והכביש המקיף את הכנרת, זכרונות מהחווה1 שעולים בחריפות אחרי הביקור במלכיה אתמול, אצל החבר'ה שלמרות הפער שנוצר בינינו הם עדיין החבר'ה שלי, שתמיד מקבלים אותי באהבה, עם הזכרונות המשותפים, והחבר'ה הצעירים שהולכים עוד חודש לחווה שרוקדים ומשתוללים בדיסקו עם השיער הארוך והנאיביות והיחד והשמחה.

ועכשיו צפת, וכמו כל פעם בצפת – נזכר בסמינר "גשר" וביעלי, ימי הפריקיות המאושרת וחסרת המחויבות והרצון למחויבות, כשהכל מגובה בתיאוריות מסובכות, מתוחכמות, מקיפות, והיום כל היום רק חשבתי על מישהי לידי, ומה היינו עושים יחד.

[...]

ואפילו ראיתי היום ילד, בן ארבע או חמש, משחק בלונה גל, והסתכלתי עליו מהופנט, וגם זה באיזשהו המשך לשיחה עם נירית מאתמול, ופתאום לא נראה לי כל כך מופרך הרעיון של ילד קטן.

"It might be fun to have a child

That I could kick around

Create in my own image like a god"

כמו שכבר שר לי לו ריד היום בווקמן.2

וזהו, 64 יום לסוף הצבא ותחילת החיים, ואני כנראה באמת מתבגר.

6.10.2011

בית

ערב, אחרי העבודה וגן השעשועים והאמבטיה והארוחה. המרמיטה עומדת איתנה בהתנגדותה לבקשת הילדים לראות טלוויזיה,3 ומאפשרת לנו שעה מרוכזת של "זמן איכות" בחדר שלהם.

גורו-ג'י, שנתיים ורבע, מלהטט בחרב פלסטיק כמו סמוראי, מנחית מכות חזקות ומדויקות על דינוזאורי הפלסטיק שלו בזה אחר זה. מדי פעם הוא "מתבלבל"4 והחרב שלו תועה לכיוון מטרה אנושית, אבל הוא נזכר בזמן (או עם עזרה קלה…) וחוזר לקצור במפלצות הפלסטיק.

זוֹזוֹ, שש ורבע, קופצת על המיטה שלה לידי, אוחזת בידי. היא מציעה "להראות לי משהו", ולפתע מושכת את המרפק שלי החוצה, מעקמת אותו בקלילות ומשטחת אותי כנגד הקיר. (היא טוענת שהיא המציאה את התרגיל הזה, לדעתי הוא שאב השראה מסוימת מחוג הג'ודו שלה, שנכנס לשנתו בשנייה.) כשאני מתלהב מהביצוע המיומן היא מדגימה שוב, ובהמשך תופסת אותי באגודל והופכת אותי על הגב באפקטיביות בלתי צפויה בעליל, בעוד תרגיל ג'ודו זריז "שהיא המציאה".

ופתאום אני שומע בראשי, מבעד לערפילי הזמן:

"I'd teach 'em how to plant a bomb, start a fire, play guitar
And if they catch a hunter, shoot him in the nuts"5


מעין סגירת מעגל…


…אבל…

כל זה טוב ויפה – תייק תחת: נחת – אבל ההרמוניה המשפחתית הזאת מתרחשת ממש במקביל להבנה המתרקמת, שלא את כל השדים שירשתי מהוריי וממוריי אצליח לבלום בגלגול אחד, וכוח המומנטום הקארמטי סופו לגבור עלי ולדחוף את פגיעתם הרעה6 גם לדור הבא.

ואולי, עולה בדעתי פתאום, אולי ההרמוניה הזאת מתאפשרת דווקא בזכות ההבנה שאין בכוחי לעמוד כחומה בצורה מול גלגל הקארמה, ושעצם הניסיון לחסום הרמטית את השדים חסר תוחלת, ואף מזיק בדרכו.

…אני כנראה באמת מתבגר…

כמעט כתבתי שגם מהשדים, כמו מכל דבר אחר, כדאי להרפות, לא להיצמד. שזה עוד דבר שיש לקבל בהשלמה את אי-מושלמות. אבל אני לא יכול לכתוב דבר כזה בלי לסייג אותו נחרצות. השלמה עם המצב המצוי אינה שקולה לקבלתו כמצב הרצוי. וגם אם ההתניות האוטומטיות המכתיבות את התנהגותי – ובעצם, את כל תפיסת עולמי – רבות מספור ועמוקות מני חקר; וגם אם ברור לי היום שהמטרה הטנטרית לעצור "אחת ולתמיד" את הגלגל היא יותר קריאת כיוון מאשר משימה אופרטיבית;7 וגם אם אני נאלץ להשלים עם העבודה שה"אל" שבצלמו ובדמותו אני בורא את ילדיי אינו כל-יכול, כל-יודע וכל-מיטיב…

…עדיין, עם כל זה, אני לא יכול שלא לגלוש לניסוחים פאתטיים8 כשאני מנסה לתאר את מידת המחויבות שלי לשבירת המעגל הזה, הלולאה הזדונית שלוּ ריד תיאר בצורה כל כך קולעת ונוגעת, בשיר אחר באותו אלבום ממש:

"The man if he marries his child
and have endless excuses
The woman sadly will do much the same
thinking that it's right and it's proper
Better than their mommy or their daddy did
Better than the childhood they suffered
The truth is they're happier when they're in pain
In fact, that's why they got married"
(למיטיבי שמע, הנה [שוב] השיר הבא באלבום, שתחילתו מתנגנת לי בראש כל פעם שהשיר הזה נגמר)

*  *  *

איכשהו, יצאה לי רזולוציה אופנתית לעונה. אבל זאת לא בקשת סליחה. לבקש סליחה כל גבר מתעלל יודע.9 אם כבר, בימים הנוראים האלה התברר לי שבחרתי בלי משים דווקא לא להגיד סליחה, להפסיק להתנצל על מה שאני עושה וחושב ורוצה. ואולי הפוסט הזה, האקראי כמעט,10 מסמן בעצם איזו התנערות מנימת המהפכה של החודשיים+ האחרונים, וחזרה אל רוח המרדלהרחבה על ההבדל בין השניים כנסו-כנסו לפוסט מהיום העשירי לבלוג – שהיא משימה יומיומית, אפורה ומאתגרת בהרבה. וגם אפקטיבית.

כי נדר הבודהיסאטווה מתחיל בבית, אחרת הוא לא שווה כלום.11

  1. חוות הכשרה []
  2. אני זוכר עד היום את הרגע שהשיר התנגן, איפשהו בעליות לצפת; בהיתי החוצה מחלון האוטובוס של היוםכיף היחידתי, ופנטזתי את עצמי עם ילד. []
  3. בניגוד לכניעתי המבישה []
  4. בלינגו האנתרופוסופי []
  5. the full, beautiful lyrics in The Youtube clip embedded above []
  6. כולה רעה? אין שום דבר טוב? שאלה המטפלת הבודהיסטית בחוכמתה הנאצלת []
  7. ואיך זה בכלל אפשרי, שהרי הכל זורם []
  8. שזה בעברית "מלא פאתוס", לידיעת הנעלבים []
  9. מניסיון []
  10. שנכתב ביום שבו המרמיטה ואחותה לקחו את הילדים לנפוש בכנרת, והותירו אותי לראשונה בתולדותינו המשותפות לסופ"ש שלם לבד, בשקט, עם כמה מטלות שלקחתי על עצמי וכל הזמן שבעולם []
  11. הטור הזה חשוב מכדי לוותר על הזדמנות ללנקק אליו,  מאולצת כאשר תהא []