כותרת הפוסט הזה הופיעה לראשונה כציוץ, בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה האחרונה, מסיבת הסיום של הקיץ שבו אקטיביזם היה השחור החדש. היום, ארבעה שבועות אחרי, היא אקטואלית מתמיד, כתמיד.

תכננתי לכתוב עוד עדכון מלוד. דברים עוד קורים שם, ברמה פרקטית וממוקדת מאוד. קפצתי לשם השבוע, לחצי שעה חטופה מאוד. בשבועיים מאז ביקורי האחרון הם יצאו ובאו בלשכתו של מאיר ניצן, לא תמיד בהזמנה. בהתחלה הוא הבטיח שעד ראש השנה יסדר לכולם "פיתרון או מלון". תוך כמה ימים חזר בו, מדאגה לפריצת מסגרת התקציב העירונית, אך לפחות נתן למאהל ארכה של חודש נוסף.

אגב, מאהל לוד צריך שמיכות, ויריעות/אוהלים מברזנט. אם אתם יכולים לעזור, פנו למירה: 050-4591859

במקביל, ניצן הוציא מכתב לשר השיכון, בדרישה שידאג לפיתרון – ולו רק זמני – למשפחות שחיות במאהל. בין אם מצוקתן אכן נגעה ללבו, או שהוא פשוט פועל בחוכמה לכיבוי מוקד התסיסה העירוני – לפחות את הדברים הקלים הוא טורח לעשות. בתגובה, המאהל הוציא הודעה לעיתונות שבה הוא משבח את ניצן על המאמץ, אך קובע שהתלמיד רחוק ממימוש הפוטנציאל שלו. ההפגנה הסוערת מול בית שר השיכון, שבסופה הצליחו פעילי הדיור הציבורי להעביר מכתבים לשר מיושבי מאהלי האין-ברירה ברחבי הארץ, הניבה תגובה מהירה בצורת טלפונים מלשכת השר לכל המשפחות במאהל שהתיקים שלהם עדיין לא בטיפול. מסתמן שש"ס התלבשה על עניין הדיור הציבורי, במהלך אלקטורלי נבון. יושבי המאהל, חלקם "דור שני לאוהלים" (בוגרי מחאת הדיור של 91, דור שלישי אם סופרים את המעברות), לא ממהרים להתרשם מההבטחות, ומנסחים דרישות מדויקות ומדוקדקות שיבטיחו להם גם מפתחות. אני מאחל להם הצלחה, מנוחה ונחלה במאבקם הצודק, ומקבל בהשלמה את ההצהרה המפורשת שלהם מלכתחילה שהם פה בשביל הבית שלהם, ולא בשביל הצדק.

בדרך למאהל, בשעת העומס של הערב, הצומת המרכזי של מרכז לוד מוצף מי ביוב, שדבקים בגלגלי המכונית ונמרחים לאורך הרחובות מסביב, אופפים הכל בצחנתם. ילדים על אופניים וקורקינטים מזגזגים בין המכוניות. הודו זה כאן.

בדרך חזרה, הביוב עדיין מציף את הצומת. אחרי שלוש דקות אני נכנס למושב, רואה את המגרש מוצף באור זרקורים, ריק, חושב ששוב שכחו לכבות את האור, עד שאני מזהה קבוצה קטנה – שלושה ארבעה בני נוער – רובצים באמצע מגרש הדשא רחב הידיים, ללא דאגה בעולם.

והפער הזה, בין החיים הקלים בכפר לחיים שנראים לי אחרת בצל הזוהמה, נראה בלתי נתפס במבט ראשון, עד שהשכל נכנס לפעולה וממלא את הפער בהסברים הגיוניים, פרוזאיים מאוד – כמו כספי הארנונה של ביצת הזהב הידועה בשם איירפורט סיטי, שזורמים למועצה האזורית שלי אחרי שראש המועצה הנערץ הציל את הנכס מידיה התאוותניות של עיריית שוהם – מה שהותיר אותנו בעודף תקציבי מפנק, אל מול הגרעון הפעור של עיריית לוד…

כי האישי הוא הפוליטי.
והניסיון להפריד בין השניים
הוא לידתו של הדיסוננס,
של השקר המלטף, המרדים.

*  *  *

קפיצה מהירה להיום, היום השלישי לחופש המתמשך בעצלתיים, בנעימים, מלא מפגשים משפחתיים נינוחים להפליא.

בערך בשבע, עם אור אחרון, אנחנו נפרדים מחברים יקרים אחרי פיקניק מענג ומלא שפע בפארק הירקון. בהגיענו הביתה, הילדים מבקשים קצת טלוויזיה ואבא מנצל את ההזדמנות לחמוק להפסקת טוויטר.

איכשהו יצא שהדיווח מענתא/ענתות התנפל עלי ברגע שהתיישבתי מול המחשב, ממש ברגעיו האחרונים. עיקרי הסיפור, למיטב הבנתי מהדיווחים השונים:

בבוקר יצאו פעילי סולידריות ללוות כפריים מענתא לשדותיהם, בצילה המאיים של התנחלות ענתות. פלוגת פוגרומיסטים גדולה (הדיווחים דיברו על מאה) התנפלה על קבוצת הפלסטינים ומלוויהם והפליאה בה את מכותיה – שלושה פצועים.

סיפורים כאלה הם עניין שבשגרה. הטוויסט בסיפור הזה הוא שפעילי סולידריות החליטו לא לשתוק, התארגנו עם ערב בזריזות ויצאו להפגין בשער (או נקודת הביקורת?) שבכניסה לענתות – שער שסוגר, שוב למיטב הבנתי, על אדמות של תושבי ענתא. ושם, מול השער, שוב חטפו פעילי סולידריות מכות ממתנחלים, במה שהוגדר שוב ושוב כ"לינץ'", כולל שימוש בנשק קר, אלימות מינית נגד מפגינות, והשחתת כלי רכב של פעילים, שנאלצו להימלט בכל מיני דרכים. וכל זה, תחת עינם הפקוחה של שוטרי מג"ב.

ועכשיו, לך תתנתק מזעקות האימה והכאב שטוויטר מביא לך בזמן אמיתי, ותשכיב את הילדים שלך לשנתם השלווה.

עוד הצלחתי איכשהו להתנתק, להתכנס אל שגרת הערב הביתית. בסוף של יום על הספה בלי להוריד ת'נעליים… ועל המסך המבהב מוקרן (שוב) הסרט התעודי המרתק על אהוד בנאי והפליטים. "אולי בסוכות נחפש איזו הופעה של אהוד בנאי," אומרת המרמיטה. "אולי בים המלח או משהו…"

ואז אני כבר לא יכול להתאפק, להתנתק, להדחיק.

"כן, בטח, אצל המתנחלים האלה," אני ממלמל.

"יש משהו בארץ הזאת שהוא לא התנחלות בעיניך?" היא שואלת אותי, ולא בפעם הראשונה.

אבל הפעם יש לי תשובה. כמה. כי גם אם הכל כאן מבוסס על דיכוי, יש מקומות שיותר.

וגם אם כל מקום בעולם קם על דיכוי כזה או אחר, כטענתה של המרמיטה, עדיין יש הבדל בין מקומות שהדיכוי בהם הוא חטא קדמון, לאלה שבהם הדיכוי, והנישול, והאפליה, הם פרקטיקה יומיומית שיטתית ומערכתית שלא נגמרה לפני 63 שנה, או לפני 44 שנה, אלא נמשכת יום-יום ושעה-שעה, בין איירפורט סיטי למוצרי אהבה מים המלח.

"אני לא מבינה איך חזרת לגור פה," היא אומרת, ולא בפעם הראשונה.

גם אני לא מבין. זה לא היה בתוכניות שלי. גם ההתאבדות של דני, חצי שנה לפני תום לימודיי בלונדון, לא היתה בתוכניות שלי. חזרתי כי הרגשתי תלוש ועקור, ונשארתי כי בגיל שלושים התחלתי סופסוף להיות מסוגל להתחבר למושג בית.

אז לקחתי לי אישה, או שהיא לקחת אותי, ובניתי לה בית, או לפחות משפחה. והמהלך הזה, אני רואה בדיעבד, היה כרוך באיזשהו ריכוך של המציאות, כניעה מסוימת לדיסוננס, אמנזיה מרצון.

(בדיעבד, נקודת השבר של ההכחשה הזאת היתה מבצע עופרת יצוקה – וביתר שאת, התגובה הסלחנית שלי לעופרת יצוקה.)

אז הערב הזכרתי למרמיטה – ולעצמי – את הדיכוי המתמשך שעליו מבוססים חיינו, את העובדה שעשרה קילומטרים מאיתנו יש אנשים שלאורך כל החג לא יכולים לנסוע מביתם לעיר הסמוכה בגלל הסגר, ושזה לא אירוע חד-פעמי אלא שגרה שמלווה ומעיבה על חייהם כל חג, שנה אחר שנה. ואיזו תקווה יכולה להיות לנו שאחרי כל זה הם ישנאו אותנו פחות?

קשה להיות אקטיביסט כשיש לך ילדים. לא רק מהבחינה המעשית והשיקולים הפרקטיים של לו"ז וסדרי עדיפויות, אלא גם כי גידול ילדים מחייב איזו אמונה בסיסית בעתיד יציב ובטוח שלתוכו אתה מגדל אותם, ואקטיביזם – שלוקח אותך למקומות שבקושי יש בהם הווה, שלא לדבר על עתיד – סודק את האמונה הזאת, שלא לומר מרסק אותה.

ואיך שאני רואה את זה, החיים בחברה המושתתת על דיכוי מותירים שלוש ברירות:

א. להעלים עין, לא לשים זין, להתקרנף: אפשרות שנסגרה בפניי, ואין לי שום כוונה לפתוח מחדש.

ב. להילחם לפעול לשינוי: האפשרות שבחרתי, לכאורה, אם כי בפועל היא מסתכמת לרוב באדוות מיקרוסקופיות כמעט, שלא לומר מילים ריקות ללא כיסוי.

ג. להגר: לא אפשרות קלה, או נחשקת במיוחד עם ילדים שהם תבנית נוף מולדתם. אבל ככלות כל הקיצים, כשהחרא מהמאוורר ירעיל את האוויר והצפרדע תתחיל לרתוח בסיר… אז סופסוף, אחרי שנים של דיבורים באוויר, עשיתי צעד מעשי ראשון ומצאתי לי עבודה טכנית-שירותית שאינה קשורה בטבורה לתרבות העברית כמו תרגום – ואף מתנהלת ברובה באנגלית. וכן, זה בהחלט היה שיקול בבחירת העבודה הזאת.

ולאן תהגר? שאלה טובה. אומרים שהמקומות שבהם לא רואים את הדיכוי פשוט מסתירים ומרחיקים אותו יותר. ומה בכלל הטעם להגר כשכל מקום תחת השמש שייק-שייק, ואפילו וול-סטריט רועדת.

מה שמחזיר אותי לאפשרות ב'. לכמה רגעים הקיץ אפשר היה לקוות שהמאבק עשוי לשאת פרי. בינתיים, גם אם גבולות הפעולה לא נתחמו עדיין – בהפוגה שלפני השלב הבא שהובטח לסוכות – נראה לי שאפשר לקבוע בביטחון די מלא שגבולות השיח וגבולות הסולידריות של גל המחאה הנוכחי נתחמו ואף נחתמו. לפי ההמולה סביב מסקנות הביניים של טרכטנברג, נראה שהדיון מתמקד בהיבטים הכלכליים יותר של המילה צדק, נראה שהסולידריות נעצרת בתור של תעודות הזהות הכחולות בנקודת הביקורת,1 נראה שכולנו בסופו של דבר עושים במאקרו את מה שמאהל לוד עושה בתחומיו – נלחמים על פיתרון לעצמנו.

כן, אני יודע. גם מסע של אלף מילין צריך להתחיל איפשהו. וספרטה לא נחרבה ביום אחד, וגם המדכא הרי מדוכא, והתפכחות מדיכוי היא תהליך שדורש סבלנות, ורדיקליזציה פה ורדיקליזציה שם.

אני יודע, אני צייצתי את האמירות האלה כל הקיץ. אבל הקיץ עבר, תם המומנטום הגדול, וגל הגאות של המחאה החברתית נשבר פחות-או-יותר לאורך הקו הירוק (+תיקוני גבולות וגושי התיישבות). וספטמבר האיום הגיע, ומהצונאמי המדיני המובטח נותרה התקוטטות של ביבי עם בובת-הפיתום שלו אבו-מאזן, ודיון תאורטי  במידת הציונות/אנטישמיות של מדינות נידחות באפריקה כשברקע מרחף חיוך הצ'שייר של הווטו המובטח של אובמה, שהחליט כנראה שטרם בשלה העת לוותר על מוצב קדמי כה חיוני, בעיקר כשהערבים ההפכפכים האלה מפגינים נטייה מדאיגה להדיח משת"פים של האימפריה.

זה ההקשר הגיאו-פוליטי שחופף להקשר המאקרו-כלכלי שבתוכו מתקיימים תחלואי הכלכלה הישראלית. מהזווית הזאת, כל דבר שטרכטנברג יכול היה לכתוב בהמלצות שלו לא היה משמעותי יותר מרפרוף כנפיים נואש של יתוש שנתקע בשלולית. וכל ההמולה שקמה סביב היתוש הזה בשלולית רק ממחישה – ומשרתת – את הקלות הבלתי-נסבלת שבה הופכות ססמאות נשגבות לסעיפים בתקציב.

כמו ילדים שמשחקים בקוביות באמצע רעידת אדמה.

האם זו הציניות, שבאה להעניש אותי על רגעי האופוריה בקיץ?

או שמא דווקא התקווה, שקיבלה תיאבון וכוח אחרי שסופסוף אכלה כמה פירורים?

הפוסט זה ישתדל לא לעסוק בפרשנויות וניתוחים לגבי התוצאות הצפויות של המחאה הזאת. יותר מדי כוחות חזקים בוחשים בקלחת, מבפנים ומבחוץ, והמצב הפכפך, נזיל ונפיץ. אני מעז להמר שהחונטה השלטת תשמור על כוחה, למרות הכל, ושהמיקוח כרגע הוא על המחיר – על היקפן ועומקן של הרפורמות שיידרשו כדי לרצות את הציבור הנזעם.

פתאום עלו לי בראש השורות האלה, שכתבתי על כיכר תחריר, בראשית פברואר.

האימפריה עוד עומדת. רועדת, אבל עומדת. היא מחלקת לווסאלים הרעבים והנזעמים את אחרוני הפירורים מהמחסנים שנבזזו מזמן, שוקעת יותר ויותר בחובות שלא תוכל להחזיר, אבל עומדת. האם בכלל ייתכן אחרת? האם האימפריה יכולה בכלל למות? פיליפ ק. דיק קבע שלא. האימפריה לא מתה. היא רק לובשת ופושטת צורה, כמו שפראיירים רק מתחלפים. כי האלטרנטיבה היחידה לכלא הברזל השחור של האימפריה היא התעוררות התודעה. והתעוררות, בניגוד למה שמספרים לנו ספסרי אינסטנט-הארה אינדיבידואליסטית בשירות האימפריה, היא לא תמיד תהליך נעים, בטח לא לכל אורכו. כי התעוררות היא גם המחויבות הכואבת לפוליטיקה של האישי, המודעות המציקה לפריבילגיות החוצצות ביני לבין סבל היקום, וההשלמה המטלטלת עם המסקנה המתבקשת מהמודעות הזאת – הידיעה שלא לעולם חוסן, שלי זה כן יקרה. כי קשה, קשה למצוא מנוחה כשהעין נשארת פקוחה.

ואני, בסך הכל התיישבתי לכתוב כי לא מצאתי מנוחה, כי בחוץ סופה גועשת גם אם בבית שקט. עכשיו אחת אחר חצות, הילדים הלכו לישון מזמן ועוד מעט יקומו לעוד יום של ילדות קסומה בבועה, בעוד מעבר לכביש יקומו ילדים לעוד יום של מצוקה, ומעבר לגבעות במזרח יקומו ילדים לעוד יום של דיכוי. ולך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו, כשכל השירים מתערבבים ואוזלת ידן של המילים – all 1600 of them – מעולם לא היתה מוחשית יותר.

אה, אני חושב שהצלחתי להתכנס לשיר סיום:

שיר בן 15 שנה, אגב

בינתיים, בבית, הילד המנוזל מחרחר בשנתו הטרופה, ואמא שלו עדיין לא ישנה. העם דורש אבא מתפקד. אז אני מעלה את הפוסט הזה בלי לעבור עליו אפילו – זרם תודעה גולמי מהקרע שבין העולמות, בין הבועה וארץ המראה – כי מחר בטח אתחרט. יצא ללא פואנטה, כמו החיים.

  1. או שמא התור של המתגייסים בבקו"ם? []