ניק, בעל הבית שלי בשנתי האחרונה בלונדון, שגם הפעיל את סדנת הג'אגלינג שהיתה לי תחליף-חוף שבועי בכל שנותיי שם, היה זה שעשה לי היכרות עם The Serious Road Trip, קבוצה שבמסגרתה נסעו הוא וכמה מחבריו לאזורי עימות/אסון הומניטרי כמו בוסניה, עברו בכפרים והגישו לילדים (ולמבוגרים) סיוע תראפויטי בצורת מופעי קרקס וסדנאות ג'אגלינג.

בימים ההם, ג'אגלינג היה הדת שלי, הנתיב שלי אל ראש ההר, המדיטציה הראשונה שלי, עוד לפני שידעתי להגדיר את זה ככה. הפעילות של TSRT נראתה לי התגלמות הטוב עלי אדמות, שליחות מצווה. הערצתי אותם, קינאתי בהם, אבל לא העזתי להצטרף אליהם.

ואולי טוב שכך, כי הייתי כל כך מעורער אז, שהייתי מתפרק all over the place. עברו מאז הרבה שנים. אני יותר מבוגר ממה שניק היה בזמנו – ובניגוד אליו, אני לא הגשמתי את הפנטזיה לברוח עם הקרקס. הג'אגלינג הוא כבר לא חלק מהותי מהחיים שלי. אפילו הפסקתי לג'גל אש במסיבות, מה שלא היה עולה על הדעת עד לפני כמה שנים.

מה שכן, הצלחתי בינתיים לקושש קצת ניסיון מעשי מסודר בהדרכת ג'אגלינג.

לפני כמה חודשים, כשאביבסקי הציע לי לארגן פעילויות לילדי אבו-עיד בלוד, הרעיון הראשון שעלה לי בראש היה הפעלת ג'אגלינג. גם ידעתי תאורטית שאפשר ליצור ציוד ג'אגלינג מחומרים ממוחזרים, אבל לא ידעתי איך ולא היה לי פנאי ללמוד את זה, ולהתעסק בזה.

אז מסתבר שממש במקביל עלה הרעיון בראשם של בועז1 ומיכל2, והם בניגוד אלי גם ניגשו ליישם אותו. וכך קיבלתי לפני שבוע עוד אימייל מאביבסקי, ברשימת הדיוור של הדהרמה האקטיביסטית שמצליחה תמיד לגעת בי ממקום של חמלה, כמו שאומרים בחוגים מסוימים. זו היתה קריאת חירום: פעילות ראשונה של הדרכת ג'אגלינג עומדת לצאת לפועל בבקעת הירדן, וברגע האחרון הסתבר שדווקא במועד שנקבע לה, כל הסדירניקים של צבא הליצנים מגויסים לפעילות אחרת.

אז בשבת ניערתי את האבק ממכנסי האקס-ארמי הירקרקים והעתיקים שקניתי בקאמדן טאון, והתייצבתי למילואים.

זאת היתה חוויה עילאית, מהסוג שאפשר להכביר עליו המון מילים והן עדיין לא יעשו עימה צדק. כמעט כמו המשחק של בארסה באותו ערב. ואני, לאחרונה, משתדל להימנע מלהכביר מילים אלא אם כן כלו כל הקיצים. עד שכבר עולה לי תובנה, אני משתדל לתמצת אותה ולשגר מיידית לטוויטר. הרפלקסיה וההתעמקות, שיש המבכים את חסרונן בטוויטר, מכבידות עלי ומקשות עלי את הכתיבה. בסוף כל משפט שאני כותב בבלוג יושבת פסקת הבהרה והרחבה שמובילה לעוד ועוד קשרים והקשרים ואסוציאציות. זה מסרבל את הכתיבה, שלא לדבר על הקריאה.

חוץ מזה, אני באתי על שכרי בעמלי, באמת. אני קורא לארגוני זכויות האדם לחקור את זה שניצלתי את הילדים האלה להנאתי האישית. הכתיבה על זה נראתה לי מיותרת, מתייהרת. שופוני א נאס, כלשון המקומיים. מצא חן בעיניי גם שבאלבום שפרסם בועז בפייסבוק רואים בעיקר ילדים מחייכים, וכל מה שרואים ממני זה רגל שמבצבצת באחת התמונות. אני אוהב להיות האיש שלא היה שם.

אלא שבתגובות לאותו פוסט שלונקק לעיל, על בארסה, מביע הופ התנגדות נחרצת לאידיאל "מתן בסתר",3 ואומר שחשיבותה של נתינה היא גם בתהודה שהיא יוצרת. אני לא בטוח שאני מסכים לגמרי, אבל אפשר להגיד שהטענה הזאת דרבנה אותי לכתוב את הפוסט הזה.

לכתוב, אמרתי? לא, זה עדיין מעל לכוחותיי, לתאר איפה היינו ומה עשינו, ומה ראינו. ואז הגיעה לפייסבוקי התמונה הזאת, שצילמה אחת הפעילות מרמאללה שארגנו את האירוע, ומיד ידעתי שלפי שער החליפין המקובל היא חוסכת לי אלף מילים:

מימין: מרמיט במדי קרב מלאים, בתמונה נדירה עם הפנים למצלמה.

משמאל: ילד מקומי שאת שמו שכחתי כמה שניות אחרי שאמר לי.4 מה שאני כן זוכר זה שהוא הראה תפיסה מהירה ויכולות אתלטיות בכל דבר שניסה: הולה-הופ, פלאואר-סטיק, כדורעף…

לצידו: בועז, רואה את חזונו ופרי עמלו קורם עור וגידים.5

בינינו: קשת (לא נראית בתמונה) שמתווים הכדורים שבהם אנחנו מתמסרים בקצב מסונכרן.6 כמו כן, חיוכים.

מבנה הבוץ במרכז התמונה הוא הסיבה שלשמה נתכנסנו. הוא אמור לשמש בית ספר לילדי הכפר, במקום שיכתתו רגליהם כמה קילומטרים על אדמת הטרשים הקופחת של הבקעה עד לכפר השכן. שיטת הבנייה: מפגש לבבי בין מסורת ואקולוגיה.

יש לתמונה הזאת גם הקשר רחב יותר, כמובן. הוא לא עניין אותי מהרגע שראיתי את ההצעה לג'אגלינג. אני מודה בפה מלא שלא טרחתי אפילו להיכנס ללינקים שצורפו להזמנה, אז לא אלאה גם אתכם. אתם יודעים, מצוקת המים וכל זה. אם אתם רוצים לדעת יותר, ואולי גם לעשות משהו, ראיתי שפעולה אחת ביום מתחילים בימים אלה ממש קמפיין חדש שמעלה את הבקעה על ראש צערו.


אבל היתה עוד תמונה שנחקקה בזכרוני מאותו יום.

תמונה שאף אחד לא צילם, למיטב ידיעתי. גם אני ראיתי אותה כמעט בחטף, בסוף הביקור, לפני שנסענו לאכול מג'דרה בפסאיל ולשתות קפה בג'יפטליק. כמה ילדים נלהבים במיוחד התגודדו סביב הטנדר, ביקשו עוד סיבוב עם החישוק או אולי איזה בלון למזכרת… והעיניים שלי צללו בהיסח הדעת לכפות הרגליים של אחת הילדות, או ליתר דיוק לכפכפים שלה.

כפכפים ורודים, בגזרה מלאה כמו קרוקס אבל עם מין מרקם תחרה פלסטי. ברגל ימין, חזית הכפכף נקרעה וחשפה שלוש בהונות. אבל כפכף שמאל היה זה שנחרת בזכרוני וקרע את לבי. החלק העליון שלו הודק בקפידה בשני אזיקונים, שלא יתפרק.

בישראל הנורמלית, בתוך הבועה שבה אני מעביר את חיי, זוג כפכפים כזה היה מוחלף כבר שלוש פעמים. גם אם הילדה היתה מתעקשת לדבוק בהם, ההורים לא היו מוכנים שתיראה איתם בציבור.

*  *  *

פעם אחר פעם, אני מגלה שיותר מהיציאה אל לב הזוהמה שמחוץ למרחב הדמוקרטי, קשה לי החזרה אל הבועה.

פתאום הכל נראה נורמלי מדי, לעזאזל. ירוק מדי, מוסדר מדי, מהוגן. כל נושא שיחה מהחיים המיידיים שלי ושל סובביי נראה מאולץ. ורצית לצעוק כל כך חזק, שכל העולם ישמע.

במקום זה, מצטרף למשפחה היישר בביקור משפחתי. נער מתבגר מראה לי את מחשב האפקטים המשוכלל לגיטרה שקיבל בפסח, מחליף בין סוגי דיסטורשן בהתלהבות. העין שלי נופלת על שעון צלילה שמונח על השולחן שלו. אני מחזיר את המבט לפרק היד שלו, ורואה עוד שעון. בעיני רוחי, מבליחים לרגע הכפכפים הוורודים עם האזיקונים. יושב לי בראש במאי תעמולה קטן, אבל החומרים שלו דוקומנטריים לגמרי.

ורק כשהוא מנגן את הסולו של Comfortably Numb על רקע תפקיד הליווי שהקליט בסאמפלר, אני מצליח להשתחרר ולהתחבר. אליו. בכל זאת, פסקול נעוריי. ולא, האירוניה הפוליטית שמגלם השיר הזה בנסיבות האלה לא חומקת מאוזניי.

I couldn't become comfortably numb

בהמשך אותו הערב, אני מצליח לאזן בין שתי התמונות שיושבות שלי בראש זו על גבי זו – של הבועה וארץ המראה – מספיק כדי להצטרף לקלובּ לצפייה במשחק.7 המעבר מתרכך במשהו בזכות הידיעה שעם החבר'ה הספציפיים האלה, אני לא צריך להתכחש למה שאני מביא איתי מבחוץ. כל אחד מהם, בדרכו, מודע למה שקורה מחוץ לבועה, גם מהיכרות אישית כזאת או אחרת, גם מניסיון אישי. זה לא הופך את כולם לבודהיסאטוות מלאי חמלה, אבל יש איזו ידיעה שמרחפת באוויר, איזו מודעות לזה שמה שיש לנו אינו מובן מאליו, וראוי להודות עליו.

הערב, לכבוד המאורע החגיגי, הקלובּ בהרכב מורחב, ואת פניי מקבלים בחוץ דווקא שניים שלא ידועים כיפי-נפש במובן הסמולני של המילה. אני שוקל להסתיר את מעלליי באותו יום, אך ההתנגדות שלי נמסה מול ההתעניינות הכנה שלהם.8 אני מספר שהייתי בבקעה. שניהם יודעים איפה זה עוג'ה (אני לא ידעתי). "מה עשית שם?" הם שואלים. אני מספר שהדרכתי ג'אגלינג, נדרך לקראת תגובה עוקצנית במיטב המסורת הסרקסטית…

והיא לא מגיעה. להיפך. סחתיין, הם אומרים לי, סחתיין.

"מי שיש לו משהו רע להגיד על זה שאתה מלמד ילדים ג'אגלינג, הוא פשוט רשע."

(בועז, בשבת. וגם הוא כתב על הפעילות בראס אל עוג'ה ועל כל רעיון הפעולה הקרקסית, בבלוג המוצלח והמומלץ שלו)

קרקס ללא גבולות (שם זמני?)

טוב, מספיק לדבר עלי.

ההפעלה בראס אל עוג'ה היתה הפיילוט לפעילות מתמשכת, רב-פעמית, שתביא את בשורת אמנויות הקרקס לילדים שזה יכול לעשות להם טוב, כלומר לכל ילד באשר הוא – בדגש על ילדים שלא כל כך נחשפים לגירויים מעשירים מהסוג הזה בחיי היומיום שלהם.

זה אומר שצריך לרענן את הציוד (כדורי הבלון, למשל, נשחקו קשות במפגש עם אדמת הבקע הטרשית). זה אומר שצריך לרענן את השורות, ולתגבר את הכוחות. ככל שירבו המפעילים, כך אפשר יהיה לערב ילדים רבים יותר בפעילות יותר משמעותית ופחות השתוללותית.

אני, כאמור, התגייסתי בצו חירום, כדי לתגבר את בועז בחזית מיומנות לימוד הג'אגלינג. אני לא יכול להצטרף כרגע לשום פעילות סדירה, אפילו בצבא שכמו נתפר למידותיי. אני כן יכול לנצל את הבמה הצנועה הזאת כדי להפיץ את הבשורה, להביא לידיעתכם ולהוציא קול קורא למתנדבים בעלי רקע קרקסני, גישה לילדים ורצון טוב. ידיעת ערבית יתרון, אך לא חובה. בועז ומיכל מתכננים גם לנסח שיחון ערבית-עברית לענייני ג'אגלינג, שיכלול ביטויים כמו "בתנועה רחבה מצד לצד" ו"תזרוק את הכדור כשהכדור שלי מגיע לשיא הגובה".

אני יכול להעיד שזאת היתה הזדמנות מצוינת לתרגל את הערבית החרבנה שלי, אם כי לא הצלחתי להוציא מהילדים אפילו איך אומרים בערבית "כדור". אני יכול גם להעיד שהעלאת רמת השמחה הכללית ממש לא מחייבת מילים.9 זו הרי הסיבה שמשכה אותי לג'אגלינג מלכתחילה.

בקיצור, אני לוקח על עצמי גם לשמש כלבלר קישור בצבא הזה. לא קצין – כי אני לא מתכוון לערוך גיוס אקטיבי – אבל אתם בהחלט מוזמנים לפנות ולהפנות אלי,10 ואני אקשר את המתעניינים עם ההנהגה העליונה של צבא השמחה.

ואם הדימויים המיליטריסטיים לאורך הפוסט הזה הטרידו מי מכם, תאשימו את איתמרס, שהקדיש לי את השיר הזה (מסתבר שאי אפשר להטמיע אותו, לעזאזל. אבל זה שיר מגניב וסוחף להפליא, ויש מילים בגוף הקליפ. שווה הקלקה) ביום שישי.11

והשיר הזה, שמתנגן לי בראש ובמחשב נון-סטופ כבר שלושה ימים, אורג כחוט השני את הבילוי שלי בשבת האחרונה עם ימי הפסטיבלים והקרקסנים ללא גבולות שפגשתי באנגליה. תודה לכל מוריי שהביאוני עד היום. לא שכחתי.12

  1. יניב []
  2. וקסלר []
  3. זה גם חלק מהיופי של בארסה, שדיונים עליה גולשים בקלילות לנושאים כאלה []
  4. בשוויוניות מלאה עם כל תלמידיי לאורך השנים, ללא הבדל דת, גזע ומין []
  5. "המשימה: העלאת רמת השמחה הכללית." []
  6. הכדורים, אגב, עשויים אורז ובלונים. []
  7. אגב, ממדגם לא מייצג, בקעת הירדן בעד בארסה []
  8. ייתכן, רק ייתכן, שיש לי חבר'ה, כאלה שמקבלים אותי בלי מסכות, בשיא ובשפל []
  9. 1315 מהן עד כה, וזה לא נגמר. בלי להכביר עלק []
  10. ראו קישור ליצירת קשר בצד ימין []
  11. כשבישרתי על צאתי לפעולה וציטטתי את לאונרד כהן בדבר יופיו של הנשק שלנו, שמנחה אותי בדרכי. []
  12. ולא בגדתי []