כמו שציינתי בפוסט הקודם, ביום חמישי נתקלתי במקרה במאהל מחאה שהוקם בלוד. כשחיפשתי איזשהו אזכור למאהל הזה ברחבי הרשת, לא מצאתי כלום בעיתונות המיינסטרים וגם לא בשידורי המהפכה, רק הודעה בפורום נידח שסיפרה על הקמת המאהל, ותגובה של מישהו שקיווה שהם "לא ילכלכו שוב את העיר עכשיו שמאיר ניצן ניקה אותה".

אז ביום שישי הודעתי בטוויטר על קיום המאהל ומיקומו, ורק אתמול (ראשון) הצלחתי להגיע אליו. משראיתי שאף אחד אחר לא התייחס למאהל הזה עדיין, לא נותר לי אלא להתחפש לסוג-של-עיתונאי, להצטייד במחברת ובמצלמה, ולהביא כמה מראות וקולות מחאה מהעיר שהחבר'ה של ביבי קראו לתל אביבים לעבור אליה במקום להתבכיין – אחת הערים הכי מצוקתיות בישראל אם לא ה-, חמש דקות מבן גוריון ועשרים דקות מרוטשילד (כשאין פקקים).

המאהל נמצא כקילומטר מדרום לקניון של לוד,1 ב"שדרות ירושלים" שהן למעשה ציר תנועה סואן מלוד לרמלה. סיפרו לי שביום הביקור שלי, אחת מילדות המאהל ניצלה בנס מדריסה. את המחסומים הכחולים הציבה העירייה, ונראה שהתושבים מברכים עליהם. בהיותי עיתונאי-צעצוע לא שאלתי למה הקימו את המאהל דווקא שם, ולא בגן ציבורי נוח ובטוח יותר. אולי אלה שהקימו אותו חששו שיגרשו אותם מכל שטח ציבורי בעל ערך. צביקה צרפתי, צעיר מלא להט עם כיפה וציציות, אמר שתכנן כבר להקים מאהל בגן מרכזי ונוח יותר, אך אז המאהל הזה הוקם והוא הצטרף. [עדכון/תיקון:] לדברי מירה מרציאנו, מיוזמי הקמת המאהל, המיקום נבחר בזכות הגישה שהציע לאספקת חשמל ומים משבט הצופים הסמוך. כמו כן, המאהל הוקם בתיאום םע העירייה ובאישורה. [/]

אני חוצה את הכביש, נכנס, מציג את עצמי, מציע לשמוע ולכתוב עליהם. הם להוטים לדבר. כבר שישה ימים במאהל, ואפס התייחסות מהתקשורת הארצית, או ממישהו בארץ.

לכאב ולכעס על ההזנחה והמצוקה המתמשכות נוסף עלבון טרי: אפילו כשכל הארץ מתעוררת ונזכרת במצוקה, אותם אף אחד לא סופר. מסתבר לי שהם גם הפגינו במוצ"ש, במקביל להפגנות הגדולות. 70 איש, ואף אחד לא התייחס. "אם היה פה עוד רצח, היית רואה פה את כל התקשורת והפוליטיקאים."

רק כתב של מקומון לודאי אחד בא, הנהן באמפתיה ואז כתב עליהם שהם מחאה פוליטית שרוצה להפיל את ביבי. עוד לפני שאני מתיישב, חשוב להם להבהיר את הנקודה הזאת:

"אנחנו מבינים את הכאב של כל עם ישראל, אבל המחאה שלנו היא אך ורק על המצוקה בלוד."

"אנחנו לא מחאה פוליטית, לא צד פוליטי, לא רוצים להפיל את ביבי, לא נגד הממשלה – רוצים דיור."

"…ופרנסה…"

"…ושיהיה איפה לשים את הילדים…"

"…וטיפול פסיכולוגי לנזקקים, הילדים מתחרפנים פה…"

"…לאנשים פה אין מה לאכול, אנשים חיים מתרומות."

"…אין עבודה, וגם כשיש עבודה המשכורת לא מספיקה לכלום."

כדוגמא לנקודה האחרונה הם מזכירים את מיקי בסון, ממייסדי המאהל והיו"ר הנבחר שלו, שבזמן הביקור שלי היה בעבודה – עובד רכבת ישראל שגם חסות "הוועדים הגדולים" לא עוזרת לו לגמור את החודש, כמסתבר. ועוד ועוד, אינספור פרטים קטנים שמתחברים למצוקה גדולה ועמוקה.

|| ומעל הכל, מרחפת כרוח רעה בגידת הדיור הציבורי.

"יש פה בלוד דירות של דיור ציבורי שעומדות ריקות, סגורות, שנים! והנה, פה יש לך אמא חד-הורית שמחכה לדירה שבע-עשרה שנה."

"תשע-עשרה," היא מתקנת אותו.

"העניין הוא שעמידר מעודדת ילודה. אם אתה בא אליהם עם ילד אחד, שניים, הם לא מדברים איתך, אומרים לך תחזור כשיהיו לך חמישה."

ועוד שלל עדויות, וריאציות על נושא, קווים לדמותה של מערכת רווחה שהפכה למערכת רווח, התנערה מהנזקקים לשירותיה, גזלה מהם את הצדק וזרקה אותם לזרועות הצדקה,2 או הפשע.

|| אם בפיקוסים של רוטשילד נפלה שלהבת, מה יגידו בערבות לוד?

עד עכשיו ערבבתי את הקולות השונים ששמעתי במאהל, כי במילא התקשיתי לעקוב אחרי השטף ולשייך פנים לשמות לקולות. כל אחד והסיפור שלו, המצוקה והעוול שנעשו לו, וכל הסיפורים מתחברים לתמונה אחידה, אותה תמונה שחוזרת הרי בווריאציות שונות בכל רחבי הארץ.

ואם בכל הארץ מורגש העול והעוול, אפשר להסיק איך זה נראה בעיר המוכה והקרועה הזאת, העיר שבמשך שנים נשלחו אליה בשיטתיות כל האוכלוסיות המוחלשות שמדינת ישראל לא ידעה מה לעשות איתן, והעדיפה לטאטא אותן מתחת לשטיח, ואז להתלונן שצומחים שם גידולי פרא. העיר שלכמה מענייה אין כסף אפילו לקניית אוהל, אז הם מאלתרים אחד משמשייה ושמיכות:


ובשובי הביתה אני נזכר בקריאת הזלזול "לכו ללוד!" שהופנתה כלפי המוחים בימים הראשונים, וחושב שאולי זהו הגלגול העדכני של "לכו לעזה", ובהרחבה – לכו לעזאזל, למקום שבו גם אם תמחו אף אחד לא ישים לב.

ועוד לא דיברתי על הנכבה. ואני גם לא מתכוון לדבר על הנכבה, לא הפעם.3  ולו רק כי גם מהערבים במאהל לא שמעתי מילה על הנכבה, או על כל הקשקשת הלאומית-בטחוניסטית הזאת  – שמבחינת כל יושבי המאהל היא "פוליטיקה" שאין להם שום רצון לגעת בה עם מקל.

|| אנשים אחד אחד

למען האמת, אפילו לא שמתי לב שיש ערבים במאהל ובמעגל, עד שצביקה העיר את תשומת לבי לזה.4

"יושבים לך פה יהודים וערבים, אוכלים יחד, שותים יחד…"

(גם ברמדאן? אני שואל. כן.)

"אבל זה לא מאבק לדו-קיום," מבהירה לינדה מויאל – אם חד-הורית רהוטה שהזכירה לי את שירה אוחיון האשדודית, מארגון "אחותי".5 "זה לא מאבק פוליטי," היא חוזרת ומדגישה כמי שנכוותה ברותחין, "זה מאבק לדיור ציבורי, לחיים בכבוד. תרשום – לוד רוצה צדק."

והיא צודקת, איך שלא מסובבים את זה. הם לא "נאבקים" ל"דו-קיום". הם פשוט חיים יחד, מכורח הנסיבות ומכוח המציאות. והם זיהו את המצוקה המשותפת, שחוצה מגזרים וגבולות "פוליטיים", ושילבו ידיים.6

והנה דווקא לוד, שפעם התנבאתי בחרדה על החורבן שעלול לצאת ממנה, היא גם קרקע פורייה לצמיחת ברית המנושלים. דווקא מתוך המצוקה הקשה ובגללה, שכנים יכולים לראות שבפועל, בחיי היומיום, רב המשותף ביניהם על המפריד.
(וממש עכשיו, בעודי כותב, ברשת ב', שידור מלוד "עם הגרעין התורני לרגל ט' באב", שהופך למפגן מפתיע של אהבת חינם, שיתוף פעולה, דיאלוג ותקווה.) (אם כי לא אוטופיה.) (אבל על המאהל הזה לא שמעתי שדיברו שם.)

…ולמרות שהם לא נאבקים לדו-קיום, כמה מהם התנדבו לדגמן "דו-קיום" – או פשוט קיום משותף – מול המצלמה:

נכון לאתמול היו כשלושים אוהלים במאהל, יותר משהיו כשראיתי אותם בחמישי. מאיר ניצן בא לבקר ביום שלישי שעבר, למחרת הקמת המאהל, ומאז נעלמו עקבותיו. והנה, אחרי ההפגנה בשבת הם הוזמנו לפגישה בעירייה ("לא, לא עם מאיר ניצן, אני לא רוצה ללכלך על מאיר ניצן"), והתייצבו שם רק כדי לגלות שהפגישה בוטלה, ושוב מרחו אותם.

לינדה מנסה להסביר לי, בין צרחות מועקה ושעמום של הבן שלה, איך הוקם המאהל בשילוב כוחות של שלושה ציבורים – אמהות חד-הוריות ("וגם אבות חד-הוריים," היא מטעימה), נפגעי דיור ציבורי וזוגות צעירים. הם פתחו קבוצה בפייסבוק שנקראת "גם בלוד צריך אוהלים", ויצאו לרחוב.

|| פתאום קם אדם בבוקר ומקים אוהל

אחרי כשעה במעגל, קמתי ללכת רווי וגדוש, למרות שהיה עוד הרבה מה לשמוע. ממש באותו רגע הופיע צעיר ממושקף, לבוש ממש כמוני בבגדי סופעונה של פוקס, והחליף כמה מילים עם כמה אנשים.

"הנה, עוד אחד מצטרף," בישרו לי.

"כמה ילדים יש לך?" שאלה אותו מישהי.

"אחד," הוא ענה.

כאן, בניגוד לעמידר, לא מפלים מעוטי ילדים.

מפנים אותי אליו, אני מביט, ואין לי מה להגיד. הוא חוסך לי את המבוכה. "אתה יודע כמה עולה פה גן לילד?" הוא שואל אותי.

"אתה יודע?" הוא חוזר ושואל כשאני מבושש לענות, ואז עונה בעצמו. "אלפיים שקל. רק הגן."

אומר, ופונה להקים את האוהל.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שנמאס לו שעושקים אותו.

מישהו קם לגרף חלקת דשא. מזמינים אותי לצלם, אני מנציח את הרגע, במבוכה מסוימת. הוא דווקא לא נבוך בכלל. האם רק נדמה לי שהוא מחייך, בהקלה מסוימת?

עד כאן דיווח ממאהל המחאה בלוד, כי מישהו צריך לעשות את זה. אני בינתיים חזרתי לפייסבוק7 רק כדי להצטרף לקבוצה הלודאית, להתעדכן במעשיה ואולי גם להצטרף ולתמוך במידת האפשר. יכול להיות אפילו שבהפגנה במוצ"ש הקרוב, אוכל לחסוך לעצמי את הפקקים בכניסה לתל אביב, לפעול לוקאלי ולקפוץ קרוב לבית, לעיר המרתקת הזאת שלא מפסיקה להפתיע אותי וללמד אותי דברים שחשבתי שידעתי.

ובנימה זו, לסיום
שיר אופטימי עם קליפ משמח

מוקדש בכבוד ובאהבה לכל האנשים שיורדים עכשיו למטה כדי לחזור הביתה
  1. ולמגרש הריק לצידו שבו נבנה עכשיו בניין חדש לבית המשפט ומעליו… מגדלי לוד סנטר האקסקלוסיביים []
  2. הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה, שראיתי בשלטי ההפגנות. []
  3. למרות שמועדון בינלאומי של יפי נפש בע"מ יושב לי על הווריד בטוויטר ומתזמן מתי אדבר על הנכבה. []
  4. הסתבר שהם נראו ונשמעו ממש כמו אנשים רגילים, אזרחי ישראל דוברי עברית! מי היה מאמין. []
  5. שעליה כבר כתבתי שהיא מנהיגה כלבבי אחרי ששמעתי אותה במאהל לווינסקי. []
  6. מעבר להגדרות הזהותניות והשבטיות שנועדו להפריד ביניהם ולמשול בהם, במילים של ארץ האמורי. []
  7. קריסת הקונספציה! []