המרמיטייה, על נשינו וטפינו, תתנער היום מחרגונה ותצטרף לעצרת זכויות האדם בתל אביב.

כי הגיעו מים עד נפש, ויש גבול לכל תעלול.*

(* חוץ מזה, התברר שהמפגש המשפחתי אצל סבתא מתחיל אחר הצהריים, ולא בצהריים כמו שחשבתי.)

"למען עתיד ילדינו" היא סיסמה שפוליטיקאים משתמשים בה כדי להכשיר על מיני שרצים, בעודם גוזלים מהם בזו אחר זו כל אפשרות לחיים נורמליים.

our-freedom

בערב חג האורים (שהיה פסטיבל של אור באמצע השחור עד שהיאהוד ניכסו וניחסו אותו כדי לקדם את נראטיב הקורבן הנצחי שלהם), נוסיף את האור הקטן שלנו כדי להדליק אור איתן ברחבת מוזיאון תל אביב ולאותת למאיר שיטרית, לאלי ישי, ליעקוב נאמן ולחבר מרעיהם: חלאס, נמאס. תנו לחיות בארץ הזאת.

.

השיר הזה התנגן עכשיו בצרכניה, כשחיכיתי בסבלנות ובשמחה עם גורו-ג'י במנשא וזוֹזוֹ לצידי. ומעבר להקשר המיידי של הפוסט (יענו, מה כבר ביקשנו, להיות אדם) הוא סגר לי מעגל מהדהד בן עשר שנים, אבל זה כבר סיפור אחר.