כפתור הוספת פוסט: נמצא. מילות פתיחה: לא.

מדרש שיר.

שיר ותיק ומוכר. אני הכרתי אותו בעוונותיי דרך הקאבר האנמי של ג'ניפר וורנס, לקח לי זמן לגלות שגם לאונרד כהן מבצע אותו. במקור שמתעלה על כל חיקוי.

שיר שהיה למנטרה ולהמנון. הוא באמת מתחיל כהמנון:

נשפטתי לעשרים שנות שעמום
על ניסיון לשינוי המערכת מבפנים
אני בא עכשיו, אני בא לגמול להם
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

אני רק שאלה: מי זה "אנחנו" שניקח?

ומכאן, עם ההאזנות וההשמעות ופרצי השירה עם הדיסק בבית ובאוטו, זה רק הלך והסתבך, הלך והתחדד…

אז כן, מתחיל כהמנון של המון. היחיד המדברר את מצוקת ההמון, ובשורה האחרונה והחוזרת גם קורא בשמו את קריאת הקרב. ויוה לה רבולוסיון!

חייתי עם הפרשנות הזאת בהשלמה כמה שנים. עד שיצא לי לעיין בחוברת הדיסק של ההופעה בלונדון, ולהיתקל בציטוט הבא, מתוך ביקורת של אחד

John Aizlewood, Evening Standard, 18.07.08

…but there was much more: the sinister First We Take Manhattan (its narrator is insane)

כן, כל פרשנות היא נקודת מבט, ואפילו אם זאת פרשנות שהיוצר (או שלוחיו) בחר לצטט בחוברת ההופעה הרשמית של הדיסק הרשמי.

סבבה, אז הלכתי עם נקודת המבט הזאת, שהמספר "אינו שפוי", והמשכתי הלאה:

מנחה אותי האות בשמיים
מנחה אותי כתם הלידה בעורי
מנחה אותי יופיים של כלי נשקנו
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

טוב, זה יפה, ופיוטי רוחני ונשגב. ושוב מאוד מאוד אישי ופרטי. האות בשמיים! המשמעות הנשגבת של הכתם בעורי! הייעוד הקוסמי!

הייתי שם. עם עננים בצורת אום ושבירת אור הירח בתריסי חדרי, והצלקת מהכווייה הישנה שקיבלה בדיוק צורה של מנדלה קלטית וה…

It's an Omen!

זו היתה התקופה שאני נוהג לכנות בחיבה "גיא צלמוות".

אין בוחן מציאות רע. יש בוחן מציאות שרע לו.

גם כלי נשק יפים אני זוכר: ג'אגלינג, בועות סבון… (נשק רב עוצמה ועתיר רבדים של אֶלפים. לא, ברצינות. הגגתי בנושא עמוקות במשך כמה וכמה מסיבות)

(מנחה אותי יופיים של סמינו?)

אבל למה כלי נשק? ושוב, מי זה אנחנו שניקח? ואיך?

כמה הייתי רוצה לחיות לצידך, מותק
אני אוהב את גופך ואת רוחך ואת בגדך
אבל רואה את התור שם שנע בתחנה?
אמרתי לך, אמרתי לך, אמרתי לך, פעם הייתי אחד מאלה

הבית הזה הצליח להטעות אותי, עד שהתיישבתי עכשיו לתרגם. מאז מעולם הייתי בטוח שהוא אומר

I really like to live beside you baby

ורק עכשיו קלטתי שהוא אומר I'd really like

ויחי ההבדל הקטן. זה באמת הרבה יותר הגיוני ככה. נראה לי תמוה שהמספר חי לצד מישהי, במצבו.

אז מה מפריע למספר לחיות באושר לצידה של מותק?

המילה "אבל" מרמזת שזאת החרדה מלהיות "אחד מאלה" שעומדים בתור הנע לאיטו בתחנה?

אלה עם החליפות ותיקי המסמכים. בשעות העומס. עומדים בתור למדרגות הנעות מימין כי אין להם כוח ללכת משמאל. לא רואים אותך עד שהם מתנגשים בך ואז פולטים מילת התנצלות רובוטית מלאת אגרסיביות.

ראיתי אותם בלונדון. גם אני לא רציתי להיות כמוהם. גם אותי הם הפחידו. ועוררו רתיעה וסלידה ובוז ועילאיות והתנשאות.

הם בטח לא חלק מה"אנחנו" שניקח את מנהטן וברלין. המאגניבים.

הלאה.

אה, אהבת אותי כלוזר, אבל עכשיו התחלת לחשוש שמא אנצח
הרי יכולת לעצור אותי, אבל חסרה לך המשמעת
התפללתי לילות כה רבים, לאות הפתיחה לעבודה שלי
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

טוב, השורה הראשונה פשוט כיפית. גם אני הטחתי אותה פעם במישהי קרובה. נסו ותיהנו, ואז תחזרו להתמודד עם מה שתוקע אתכם בלוזריות.

בשורה השנייה אני מזהה תחילתה של גלישה במדרון החלקלק של הפרנויה.

מי שישמע, אילו מאמצים הושקעו בלעצור אותך. לעצור את מה בעצם?

(מה זאת אומרת למה אני תקוע בלוזריות? תראו אילו כוחות עצומים מושקעים בלעצור אותי!)

אה, את ה"עבודה" שלך.

The Great Work, huh?

זה רמז ברור לשעשועי מאגיה. ברוח אליסטר קראולי סבא, אלה שמנפחים את האגו בעודם מתיימרים להכחיד אותו.

העיקר שהתפללת בלילות. זה בטח עזר.

וכן, המילה אות לא מופיעה במקור בבית הזה, אבל השוועה לכוח עליון שייתן את האות – כן.

בוא כפרה, ניקח את מנהטן. בתפילות ליליות.

אני לא אוהב את עסקי האופנה שלך, אדוני
ולא את הסמים שמשאירים אותך חתיך
אני לא אוהב את מה שקרה לאחותי
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

פייר? מסכים איתך.

I feel your pain, man

שתזדיין הפטריארכיה המנוולת. השאלה רק איך עושים מפילים אותה?

אה, פזמון חוזר. (העיקר שאתה אוהב את הבגדים שלה.)

הלאה:

ותודה על הפריטים ששלחת לי
הקוף, והכינור מדיקט
התאמנתי מדי לילה, עכשיו אני מוכן
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

הפריטים. איך הוא מתיז את המילה הזאת.

The Items!

קוף (מרקד?) וכינור מדיקט. מי שלח לך את זה? פח הזבל המקומי? נמצאו במרתף אפלולי שאף אחד מהדיירים הקודמים לא טרח להיכנס אליו שנים?

אני מצאתי פעם, בדירה רדופת הרוחות ברחוב עם השם של המשורר ביפו, עיתון הארץ מביקור קיסינג'ר אחרי מלחמת יום כיפור.

בכותרת קראו לו ק', בקיצור.

האזרח ק'! זה בטח אות! פריט קסום! ייעוד!

וכן הלאה. אד נאוזאום.

(אה, מזכרות מהילדים?)

כל אחד והפריטים שלו. מתאמן בקדחתנות מדי לילה (שוב בלילה), בגיא צלמוות, מאחורי החומה, כמו בסצנה הזאת בערך.

מוכן! ומאומן! אני והצבא שלי! מה הלאה?

אה, זוכרת אותי? הייתי חי בשביל המוזיקה
זוכרת אותי? הכנסתי לך את הקניות הביתה
נו והנה יום האב, וכולם פצועים
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

בית אחרון, אין אפילו פזמון. איזה אנטי-קליימקס. קודם ניקח? או קודם נברח?

עזוב אותך מהתורים בתחנה ועסקי האופנה, גבר. בוא נדבר על מה שבאמת כואב.

ואפילו אחותך היא פרוקסי.

אז בשביל זה הקוף והכינור? יום האב?

איי, בצלקת.

שלא תדע עוד צער? תדע.

בלי ששום קונספירציות יקומו לעצור אותך. זה שרודפים אחריך לא אומר שאתה לא פרנואיד.

זוהי דוקהה, ילדה, זוהי דוקהה.

****

ואז אתה מתלבט איך לסיים פוסט על אדם שבז לסלרימן, ומקבל טלפון מיועצת הפנסיה החדשה של החברה שלך.

שיחה חשובה דווקא.

אחד מהאלה.

***

וטיילר, איך הוא קשור?

איך הוא לא קשור?

טיילר דירדן הוא ייצוג קולנועי מושלם של ההזיה הזאת. החיים מתפרקים? יאללה פרוייקט מייהם!

יש שיקראו לה הזיה פסיכוטית.

אני לא.