פוסטים שתויגו בנושא: 'Veil of Maya'

בוחן מציאות לקוי

ובתוך כל שקשוק העגלה הנוסעת-אין-עצור, בין משבצות הזמן שהחליפו את מה שהיה פעם זרימה במגמת היסחפות, אימייל מחבר-בלוגר מן העבר מוציא אותי שוב אל אזור הדמדומים של מציאות הקונצנזוס, חושף באחת את מגבלותיו וגבולותיו של השיח הנורמטיבי – הנורמלי – שמעבר להם יש דרקונים, מאיר מבחוץ את האקסיומות שמחזיקות את הקיום החברתי היומיומי שקיבלתי על עצמי, וחושף את חולשת היסודות שעליהן הן נשענות.

"ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים."

פיליפ ק. דיק, ואליס

להמשך קריאה »

שידור חוזר: כאן גרות בכיף אחריות אישית וסולידריות חברתית

הפוסט הזה נכתב ב-1 באוגוסט 2011, ככל הנראה מיד אחרי הפוסט הקודם שהעליתי הערב (הו, סינכרוניסיטי מופלאה!).
במסגרת חיסול החשבונות הקטנוני עם אבירי המחאה, אני "מקדיש" את הפוסט הזה לדרור פויר, שבטור בשם לו הייתי דיקטטור הבטיח "אכיפה נוקשה, חסרת פשרות ואפילו אלימה" ביום שיינתנו לו סמכויות שלטון אבסולוטיות. במסגרת הסערה שהתעוררה בעקבות הטור הזה, הכריז פויר שמבחינתו אלה פנטזיות אלימות שנובעות מכעס ותסכול (מילים שלי), ולא תוכנית אופרטיבית לענישה המונית א-לה סינגפור.

שיהיה. במקביל התנהל ויכוח מעניין יותר: האם ההתנהגויות החברתיות הפוגעניות שפויר מתאר בטור, ומוכרות בגרסה זו או אחרת לכולנו – האם הן "באשמת" הפרט או "באשמת" החברה? האם זה שהחברה שלנו חולה מחייב אותנו "לסלוח" לפרט על התנהגות חולנית?
או, חשבתי, יש לי סוג של תשובה לשאלה הזאת…

להמשך קריאה »

הכשל של קראולי

ועוד דילוג רחב, מהאינטימיות האישית והמשפחתית אל ערבות התיאוריה והביקורת. סגירת מעגל (וחשבון) תיאולוגי ותיק.

אחד הנושאים הראשונים שבהם התעמקתי כאן היה דמותו והגותו של אליסטייר קראולי, המכשף (או שמא "מכשף"?) האנגלי מתחילת המאה הקודמת שנודע ברבים (עד כמה שהוא נודע) בעיקר בתארים כגון "שטניסט" או (בתיאורו התמציתי של אומברטו אקו) "שרלטן".

כמו הרבה דברים מעניינים, קראולי נכנס לחיי בלונדון, בתחילה כדמות בספר של רוברט אנטון וילסון (גם הוא תגלית לונדונית), ביתר הרחבה בשיחות עם ג'יימס, מאסטר סיני זקן שהיה למעשה אנגלי בן 29, ובהמשך דרך עיון ישיר במקורות הראשוניים (המרובים, בלי עין הרע) שכתב האיש עצמו.

במשך השנים נתקלתי פה ושם באנשים שהזהירו אותי מפני קראולי ה"מסוכן", החל מהמורה שלי ללימודי דתות, דרך איריס יער אדלבאום (שגם הקדישה לי ולו כמה מילים בבלוג שלה) וכלה במוכר הטארוט הזקן בקינג ג'ורג', כשקניתי אצלו חפיסה של קלפי Thoth במתנה למישהי. למעשה, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא עדויות למפוקפקותו של קראולי. מספיק לקרוא בביוגרפיה שכתב עליו תלמידו ומזכירו האישי ישראל רגארדי כדי להיחשף לצדדים לא-סימפטיים, שמבהירים מעל לכל ספק ש"מאסטר תֶריוֹן" (א.ק.א "פראטַר פֶּרדוּרָבּוֹ", "המפלצת 666" ועוד) לא היה שליח האלים נטול התסביכים שדימה עצמו להיות.

ועדיין, למרות הראיות המצטברות שקראולי היה אנושי, אנושי מדי, המשכתי לחשוב שיש בתורה שלו צדדים ראויים לעיון ואף ליישום. אני עדיין חושב ככה, אבל פחות, אחרי שהבנתי פתאום את הכשל המהותי (לדעתי) שבבסיס השיטה שלו.

להמשך קריאה »

כשהתעורר, הדיכוי עוד היה שם

כותרת הפוסט הזה הופיעה לראשונה כציוץ, בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה האחרונה, מסיבת הסיום של הקיץ שבו אקטיביזם היה השחור החדש. היום, ארבעה שבועות אחרי, היא אקטואלית מתמיד, כתמיד.

להמשך קריאה »

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק

(כותרת חלופית למתחכמים במיוחד: על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "אנחנו"?)

ולפעמים, אפשר לראות בבירור שהמנעד בין אופוריה לציניות הוא עניין של בחירה.

אחרי שזיהינו את נקודות הקיצון, אשתדל לא להיסחף לאף אחת מהן, אלא לחתור אל האמצע. אבל אני לא מבטיח שאעמוד בזה.

הפוסט הזה החל להתגלגל אצלי בסוף השבוע שעבר. הוא נולד כעדכון מדאיג ממאהל לוד, עם הפניה לרקע נוסף וניסיון להצביע על המגמה המסתמנת לדעתי. המציאות לא שקטה על שמריה מאז, אבל הנקודות שהטרידו אותי אז נשארו בעינן – ומה שלא זורם, מתעפש והופך למדגרת יתושים.

אז עם כמה שפחות אופוריה וכמה שפחות ציניות, אנסה להציג עדויות ואבחנות מכמה נקודות אפלות בשולי האור המהפכני הגדול, כמה סתירות מציקות בשולי הססמאות, שמעלות שאלות כמו: מי זה בדיוק ה"עם" הזה ש"דורש צדק חברתי"? ומה בדיוק הוא דורש?

להמשך קריאה »

כאן גרות בכיף אחריות אישית וסולידריות חברתית

הפוסט הזה נכתב ביום השביתה (הגדולה?), כשעדיין לא ברור (לי לפחות) מהו היקפה, מהי השפעתה ומה הלאה. בכלל, יש (אצלי לפחות) הרגשה שגל המחאה שהוציא לרחובות 150,000 איש שלשום מאבד קצת מומנטום, לראשונה מאז תחילתו, כאשר מחאת האוהלים מתקדמת לשלב השלישי – אחרי שהתעלמו ממנה וצחקו עליה – השלב שבו נלחמים בה. זה מתבטא באגואים שצצים מעל פני השטח, באג'נדות מנוגדות שנתקלות בגבולות ההכלה והקונצנזוס, ואולי בעיקר בתחושה ההולכת וגוברת שהיעדר כיוון ברור ומוגדר עלול להפוך להתברברות.

אחרי הפתיחה האקטואלית והמפוצצת הזאת, הפוסט הזה לא יציע כיוון ברור ומוגדר שכזה. את הדגשים החשובים בעיניי העליתי בפוסט הקודם, ובכל הפוסטים שהובילו אליו. ובכלל, מה שיש לי להגיד עכשיו היה רלוונטי ונכון (לדעתי לפחות) גם לפני שהמחאה הזאת התחילה, ויישאר כזה גם אחרי שהיא תיגמר, ויהיו תוצאותיה אשר יהיו.

עם זאת, אין בכוונתי גם להצטרף לקולות שמנסים לרפות את ידי המוחים או להמעיט בערך המחאה, וזאת למרות שקטעים מהפוסט הזה עלולים להיראות ככה בקריאה שטחית. הם עלולים להיראות ככה, כי אחד מתחלואי תקופתנו הוא הדיכוטומיה הכוזבת (לדעתי) בין שני הערכים שהצגתי בכותרת – אחריות אישית וסולידריות חברתית – שכל אחד מהם נושא מטען בעייתי משלו, ונתפס כאנטגוניסטי לשני.

כי הקריאה לסולידריות נתפסת (או לפחות נתפסה עד לפני שלושה שבועות) בציבורים רחבים כהתבכיינות של "לוזרים", אלה שלא הצליחו להצליח בעולמנו התחרותי ומאשימים את ה"חברה" בכישלונם.

מאידך, האינדיבידואליזם הניאו-ליברלי הדורסני הוציא שם רע לקריאה לאחריות אישית, שהפכה למפלטם של בעלי הון קהי לב שבטוחים שאם הם הצליחו, כל אחד יכול אם רק ירצה מספיק, ועוסקים בהאשמת קורבנות נמרצת מבית מדרשו של הניו-אייג' האינדיבידואליסטי, המגולם היטב בדמותה של שרי "השלום מתחיל בירושה של אבא שלי" אריסון.

אז לא, אין לי שום כוונה לטעון שהמוחים "מפונקים", או להאשים את מפוני הדיור הציבורי, את מעמד הביניים הנשחק ואת שאר המדוכאים עלי אדמות בכך שהם "לא מזמנים שפע לחייהם" או לא השכילו להיוולד לאבא עשיר. עם זאת, אני גם לא מתכוון להסתפק בפכירת ידיים חסרת אונים ובקריאת society is to blame המנקה את היחיד מאחריותו. כי סולידריות ללא אחריות מובילה למה שקרה ב(הרבה מה)קיבוצים, כשססמת הדור הראשון "כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" התהפכה בדורות הבאים ל"כל אחד מקבל לפי יכולתו ותורם לפי צרכיו".

מה שאני מציע הוא סינתזה בין שני הקטבים המנוגדים האלה, או ליתר דיוק ניסיון להראות שהם בכלל לא מנוגדים, אלא חופפים. האחריות האישית שאני מדבר עליה נועדה להשלים (ובשאיפה אוטופיסטית להחליף) את  "שיח הזכויות" הנוכחי, שעוסק בעיקר במה שמגיע לי לקבל, ולא במה שראוי שיהיה לי.

תקציר לעסוקים ומזפזפים: אל תשאל מה אני יכול לעשות למען המדינה, וגם לא מה המדינה יכולה לעשות למעני, אלא מה אנחנו - כולנו ביחד וכל אחד לחוד – יכולים לעשות כדי להבטיח חיים בני-קיימא (ולא רק בני-השגה) לנו, לצאצאינו, ולכל העולם סביבנו.

ועכשיו, לתכל'ס…

להמשך קריאה »

Wond'ring Again

להמשך קריאה »

מעקב סוכן זוטר

פוסט-ביניים ובו התייחסויות עדכניות לשלושה-ארבעה נושאים אקראיים שעסקתי בהם בעבר. מפה, משם ומפייסבוק. סגירת קצוות ומעגלים, הזדמנות לוותיקים להיזכר, ולחדשים לערוך היכרות.1

להמשך קריאה »

  1. אני מקווה שהמשפט האחרון התנגן לכם בראש בקולו של יוסי סיאס או דן כנר []

מלכים עירומים, הם בכל מקום

כולם מכירים את בגדי המלך החדשים. כולם מתפעלים מההעזה התמימה של הילד ההוא שאמר את מה שאמר. אף אחד לא חושב על מה שקרה לילד ההוא אחר כך, אחרי שהאמת יצאה לאור והנוכלים ברחו.

להמשך קריאה »

סקס והחיה הנוירוטית – טימותי לירי

השבוע נודע לי לגמרי במקרה על יום הולדתו התשעים של מורה האי-אמונה טימותי לירי. זאת לא יותר מסינכרוניסיטי משעשעת עם הפוסט הזה, שנולד בכלל כהערת שוליים לפוסט שנכתב הלילה ויפורסם מחר אינש-אֶלה.

הקדשתי להערה הזאת פוסט שלם כי אני רוצה להציג תרגום מלא (ובלעדי!) של טקסט קצר של לירי שהיה אחת העצות המועילות והמכוננות ביותר שקראתי אצלו או בכל מקום אחר. הקטע הקצר והפשוט הזה שחרר אותי מלופ שנתקעתי בו פעם אחר פעם, ועיכב אותי מלשחרר התניה הרסנית ולהתפתח הלאה.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »