פוסטים שתויגו בנושא: 'תרבות הראווה'

שידור חוזר: כאן גרות בכיף אחריות אישית וסולידריות חברתית

הפוסט הזה נכתב ב-1 באוגוסט 2011, ככל הנראה מיד אחרי הפוסט הקודם שהעליתי הערב (הו, סינכרוניסיטי מופלאה!).
במסגרת חיסול החשבונות הקטנוני עם אבירי המחאה, אני "מקדיש" את הפוסט הזה לדרור פויר, שבטור בשם לו הייתי דיקטטור הבטיח "אכיפה נוקשה, חסרת פשרות ואפילו אלימה" ביום שיינתנו לו סמכויות שלטון אבסולוטיות. במסגרת הסערה שהתעוררה בעקבות הטור הזה, הכריז פויר שמבחינתו אלה פנטזיות אלימות שנובעות מכעס ותסכול (מילים שלי), ולא תוכנית אופרטיבית לענישה המונית א-לה סינגפור.

שיהיה. במקביל התנהל ויכוח מעניין יותר: האם ההתנהגויות החברתיות הפוגעניות שפויר מתאר בטור, ומוכרות בגרסה זו או אחרת לכולנו – האם הן "באשמת" הפרט או "באשמת" החברה? האם זה שהחברה שלנו חולה מחייב אותנו "לסלוח" לפרט על התנהגות חולנית?
או, חשבתי, יש לי סוג של תשובה לשאלה הזאת…

להמשך קריאה »

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק

(כותרת חלופית למתחכמים במיוחד: על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "אנחנו"?)

ולפעמים, אפשר לראות בבירור שהמנעד בין אופוריה לציניות הוא עניין של בחירה.

אחרי שזיהינו את נקודות הקיצון, אשתדל לא להיסחף לאף אחת מהן, אלא לחתור אל האמצע. אבל אני לא מבטיח שאעמוד בזה.

הפוסט הזה החל להתגלגל אצלי בסוף השבוע שעבר. הוא נולד כעדכון מדאיג ממאהל לוד, עם הפניה לרקע נוסף וניסיון להצביע על המגמה המסתמנת לדעתי. המציאות לא שקטה על שמריה מאז, אבל הנקודות שהטרידו אותי אז נשארו בעינן – ומה שלא זורם, מתעפש והופך למדגרת יתושים.

אז עם כמה שפחות אופוריה וכמה שפחות ציניות, אנסה להציג עדויות ואבחנות מכמה נקודות אפלות בשולי האור המהפכני הגדול, כמה סתירות מציקות בשולי הססמאות, שמעלות שאלות כמו: מי זה בדיוק ה"עם" הזה ש"דורש צדק חברתי"? ומה בדיוק הוא דורש?

להמשך קריאה »

כאן גרות בכיף אחריות אישית וסולידריות חברתית

הפוסט הזה נכתב ביום השביתה (הגדולה?), כשעדיין לא ברור (לי לפחות) מהו היקפה, מהי השפעתה ומה הלאה. בכלל, יש (אצלי לפחות) הרגשה שגל המחאה שהוציא לרחובות 150,000 איש שלשום מאבד קצת מומנטום, לראשונה מאז תחילתו, כאשר מחאת האוהלים מתקדמת לשלב השלישי – אחרי שהתעלמו ממנה וצחקו עליה – השלב שבו נלחמים בה. זה מתבטא באגואים שצצים מעל פני השטח, באג'נדות מנוגדות שנתקלות בגבולות ההכלה והקונצנזוס, ואולי בעיקר בתחושה ההולכת וגוברת שהיעדר כיוון ברור ומוגדר עלול להפוך להתברברות.

אחרי הפתיחה האקטואלית והמפוצצת הזאת, הפוסט הזה לא יציע כיוון ברור ומוגדר שכזה. את הדגשים החשובים בעיניי העליתי בפוסט הקודם, ובכל הפוסטים שהובילו אליו. ובכלל, מה שיש לי להגיד עכשיו היה רלוונטי ונכון (לדעתי לפחות) גם לפני שהמחאה הזאת התחילה, ויישאר כזה גם אחרי שהיא תיגמר, ויהיו תוצאותיה אשר יהיו.

עם זאת, אין בכוונתי גם להצטרף לקולות שמנסים לרפות את ידי המוחים או להמעיט בערך המחאה, וזאת למרות שקטעים מהפוסט הזה עלולים להיראות ככה בקריאה שטחית. הם עלולים להיראות ככה, כי אחד מתחלואי תקופתנו הוא הדיכוטומיה הכוזבת (לדעתי) בין שני הערכים שהצגתי בכותרת – אחריות אישית וסולידריות חברתית – שכל אחד מהם נושא מטען בעייתי משלו, ונתפס כאנטגוניסטי לשני.

כי הקריאה לסולידריות נתפסת (או לפחות נתפסה עד לפני שלושה שבועות) בציבורים רחבים כהתבכיינות של "לוזרים", אלה שלא הצליחו להצליח בעולמנו התחרותי ומאשימים את ה"חברה" בכישלונם.

מאידך, האינדיבידואליזם הניאו-ליברלי הדורסני הוציא שם רע לקריאה לאחריות אישית, שהפכה למפלטם של בעלי הון קהי לב שבטוחים שאם הם הצליחו, כל אחד יכול אם רק ירצה מספיק, ועוסקים בהאשמת קורבנות נמרצת מבית מדרשו של הניו-אייג' האינדיבידואליסטי, המגולם היטב בדמותה של שרי "השלום מתחיל בירושה של אבא שלי" אריסון.

אז לא, אין לי שום כוונה לטעון שהמוחים "מפונקים", או להאשים את מפוני הדיור הציבורי, את מעמד הביניים הנשחק ואת שאר המדוכאים עלי אדמות בכך שהם "לא מזמנים שפע לחייהם" או לא השכילו להיוולד לאבא עשיר. עם זאת, אני גם לא מתכוון להסתפק בפכירת ידיים חסרת אונים ובקריאת society is to blame המנקה את היחיד מאחריותו. כי סולידריות ללא אחריות מובילה למה שקרה ב(הרבה מה)קיבוצים, כשססמת הדור הראשון "כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" התהפכה בדורות הבאים ל"כל אחד מקבל לפי יכולתו ותורם לפי צרכיו".

מה שאני מציע הוא סינתזה בין שני הקטבים המנוגדים האלה, או ליתר דיוק ניסיון להראות שהם בכלל לא מנוגדים, אלא חופפים. האחריות האישית שאני מדבר עליה נועדה להשלים (ובשאיפה אוטופיסטית להחליף) את  "שיח הזכויות" הנוכחי, שעוסק בעיקר במה שמגיע לי לקבל, ולא במה שראוי שיהיה לי.

תקציר לעסוקים ומזפזפים: אל תשאל מה אני יכול לעשות למען המדינה, וגם לא מה המדינה יכולה לעשות למעני, אלא מה אנחנו - כולנו ביחד וכל אחד לחוד – יכולים לעשות כדי להבטיח חיים בני-קיימא (ולא רק בני-השגה) לנו, לצאצאינו, ולכל העולם סביבנו.

ועכשיו, לתכל'ס…

להמשך קריאה »

בלתי נסלח

אתמול בלילה ראיתי את בלתי נסלח, הסרט של קלינט איסטווד שעשה למערב הפרוע מה שההיסטוריונים החדשים עשו לתולדות הציונות.

ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, בקולנוע, עם אבא שלי שהתרגש מאוד לקראת מערבון חדש של קלינט.

אבא שלי למד בתיכון במגמת קולנוע – כלומר הוא היה מבריז מבית הספר המקצועי שהוריו שלחו אותו אליו כדי לראות יומיות בקולנועי תל אביב. ג'ון ויין, הלוחם האמיץ והאצילי באינדיאנים האכזריים, היה אליל נעוריו. ואחריו קלינט, האיש ללא שם ממערבוני הספגטי.

להמשך קריאה »

בגדי המלך, מאז ולתמיד [סיפורי זן לילדים #4]

זוֹזוֹ קיבלה מהדורה קלה ומאוירת של אגדות אנדרסן.

אני לא יודע אם אנדרסן ממש כתב את האגדות האלה או שגם הוא, כמו האחים גרים, רק ליקט ועיבד סיפורי עם שהסתובבו בסביבתו. ואולי חלק מהסיפורים בכלל הודבקו לו בדיעבד?

(אנדרסן, מעדכנת עינת אדר, כתב בעצמו את האגדות שלו ואף היה חלוץ בז'אנר. זה מסביר אולי למה חלק מהאגדות שלו נראות כמו גיבוב מוטיבים. קחו את אצבעונית לדוגמא. ואז חטף אותה ההוא, ואז היא ברחה ממנו וחטף אותה מישהו אחר, וכן הלאה.)

מרוב סיפורי אנדרסן אני לא מתלהב. כילד הם הבעיתו אותי. חלקם ממש מעוררים בי סלידה עם הרוח המיזוגנית, הפטריארכלית ואף ריאקציונרית (במובן של התרפקות על הישן והמוכר ורתיעה מחידושים ושינויים) שנושבת מהם. ראו לדוגמא את הנסיכה והעדשה למשל. או את בת הים הקטנה, שאצל אנדרסן היא עוד יותר אסקופה נדרסת מאשר בסרט (המחריד בעיני) של דיסני.

על הרקע הקודר הזה, בגדי המלך החדשים הוא חריג מזהיר, משב מרענן של רוח חתרנית וסאטירית עם מוסר השכל שלא נס ליחו – אם כבר, הוא רק הולך ונהיה חשוב ובוער יותר ככל שטכנולוגיית אריגת הספינים משתכללת.

להמשך קריאה »

הטאו של דיסני [סיפורי זן לילדים #1]

הזען כמו שסיפרתי אותו לבִתי

הסדרה הזאת מתבשלת אצלי כבר המון זמן, מתרחבת ומתעבה, אבל ברוח הזען היא חיכתה בסבלנות ונתנה לכל הדברים הדחופים והבוערים לעקוף אותה. ועכשיו, כמו הנהר הזורם בערוצו, הגיע כנראה זמנה להתחיל להישפך לים.

הרעיון פשוט: לחפש ספרי (וסרטי) ילדים שרוח הזען שורה עליהם, במידה זו או אחרת, בצורה זו או אחרת. המילה "זן" משמשת כאן כמפתח לקשת רחבה של גישות וערכים, המזוהים עם טאואיזם ובודהיזם למשל (אבל לא רק), שהמשותף להם הוא כנראה בעיקר שהם מוצאים חן בעיניי.

אז נתחיל, בלי הרבה שהיות, היישר בלב המאפליה, בפופיק של המיינסטרים: עולמו המופלא של וולט דיסני.

להמשך קריאה »

אינטרלוד תרבותי

מה, איך כבר נהיה חמישי בערב?

את השורה הזאת התחלתי לכתוב לפני שלוש שעות בתשע הערב, כשניסיתי להכריח את עצמי לשבת ולכתוב את אחד מהפוסטים שהתנסחו לי בראש כל השבוע, ונדחקו למגירה שאיימה להתפקע עלי כל פעם שהצצתי בה. אולי זאת חדוות הוורדפרס, אולי תחושת בהילות לנוכח הבקיעים המתרחבים, ואולי סתם התמכרתי לתקתוק הקאונטרים של FireStats – אבל אני נתון לשטף של נושאים, רעיונות, ניסוחים, פסקאות, תיזות ותימות, והכל מתערבב במגירה שבראש לבלי התר…

להמשך קריאה »

"וובקינז? את יכולה להאכיל את הכלב"

לפני כמה ימים נתקלתי בפוסטר הזה:

והוא הצחיק אותי מספיק בשביל לשתף אותו בפיד הרסס שלי.

נו, אז מסתבר שזה מצחיק בגלל שזה נכון,
מצחיק עד שזה עצוב,

כי המציאות עולה על כל דימיון:

להמשך קריאה »

הלשון השסועה של רפי גינת

בסך הכל רציתי לראות קצת סופרנוס לפני השינה. זאת סדרה כל כך מופתית, שאני מוכן לסבול אפילו את העובדה שבערוץ 2 כל פרק בן 40 דקות נמשך כמעט שעה וחצי, מרוב פרומואים ופרסומות שדוחפים באמצע (אולי בגלל זה קוראים לו ערוץ 2? כי כל תוכנית נמשכת פי שניים מאורכה המקורי?).

כך שאיתרע מזלי לראות איזה 20 פעם את הפרומו לתוכנית כלבוטק שתשודר היום.

להמשך קריאה »

פחד ותיעוב באום רשרש

קראתי פעם – אצל האנטר תומפסון או בודריאר או מישהו אחר מהמסיתים והמלעיזים האלה – ציטוט בנוסח "לאס וגאס היא המימוש האולטימטיבי של החלום האמריקאי." אני יכול להבין את זה; זה חתיכת הישג לקחת חור נידח באמצע המדבר, נטול עניין או אטרקציות טבעיות כלשהן, ולהפוך אותו למחלבת כסף מניבה מאין כמוה, אתר תיירות נוצץ עם הילה רומנטית, שהפך לשם דבר בכל העולם.

קצת יותר קשה לי להבין מקומות שדווקא כן התברכו באטרקציות טבעיות מרהיבות למכביר, ובכל זאת משתדלים ככל יכולתם להידמות ללאס וגאס. אילת למשל.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »