פוסטים שתויגו בנושא: 'תחנות בזמן'

ההרפתקאה המופלאה מכל [תחנות בזמן #מיסופר]

התכנסות מפתיעה אל האישי והפרטי. שיר מזדמן שעלה בדעתי מתוך הכאן והעכשיו, והפך לגשר ישיר אל רגע בעבר, רגע כה מכונן עד שתועד בהרחבה, בניגוד למנהגי באותם ימים צחיחים וקודרים. רגע שבו השיר הזה הדהד בראשי מהצד השני של גיא צלמוות. אותו מקרר בגישה כל כך שונה.

להמשך קריאה »

דְהוּני בּאבּא בוער שנית

זה לא בדיוק קטע לבלוג (למרות כותרת המשנה המתחכמת "לייב בלוגינג אנלוגי" שנגנזה), אלא יותר סיפור אוטוביוגרפי "קצר". אני מפרסם אותו פה בהיעדר במה מתאימה יותר, אבל אם מישהי מכירה מישהי שעורכת/מפיקה אנתולוגיה של סיפורי צעירים ישראלים בהודו ו/או על סמים: צרו קשר, בא לי החשק פתאום.


Extended Twit Version:

Spent last night camping with my 4 YO; she fell asleep at 20:00 and I had the whole evening to sit by the fire like the dhuni-baba I used to be #Shanti_In_Suburbia

.

להמשך קריאה »

תחנה סופית

.

סיפורנו, או לפחות הפאזה הנוכחית שלו, מתחיל בבוקר יום היפוך החורף האחרון באלף הקודם, דהיינו 21.12.1999. רעש כלשהו העיר אותי כמה דקות לפני ההשכמה הטלפונית שהזמנתי לתשע, כדי להתכונן לבוא המובילים עם המקרר החדש, אחרי שלושה חודשי קיום על קופסאות חומוס קטנות שמיהרתי לחסל פן יתקלקל.

.

להמשך קריאה »

ברק-חוזר (תחנות בזמן #20)

[כנען 2000 של שב"ק ס' מספק פס-קול הולם לפוסט הזה.]

.

הפרץ התמוה של אופטימיות גיאו-פוליטית שתקף אותי מאז נאום אובמה, ובא לידי ביטוי בשלושת הפוסטים האחרונים, עשה לי פלאשבק (או בעברית: ברק חוזר) לפעם הקודמת שחוויתי פרץ דומה. זה היה לפני עשר שנים בדיוק. להגנתי ייאמר שזה היה בסוף עשור שבו בקושי הייתי בישראל…

.

להמשך קריאה »

לזכור ולא לשכוח (אבל אולי לסלוח?)

תאחז בזה

אנחנו ניסינו מאוד

כיסינו את כל החורבות

שינינו את שמות הרחובות

ניסינו מאוד

היסינו שמועות

כשבעצם קיווינו לשיר עם אבינו

סובב לו סובב הפינג'ן

.

.

וזה הרי כל הסיפור, לא? הקורבן הנצחי לא יכול לשמוע שגם מישהו אחר היה קורבן. זה מערער את כל עולמו. זה שומט את הלגיטימציה שלו להתעלל באחרים. ולא משנה אם זה אבינו בשמיים או אבי שבדיפרסיה.

.

להמשך קריאה »

The Line Between the Devil's Teeth and That Which Cannot Be Repeat (תחנות בזמן #19)

דנה ביקשה, דנה תקבל: הפוסט ה"גנוז" מיום שישי, שבו ניסיתי להתחקות אחרי תחנות פיטר מרפי בחיי. אני לא יודע אם זה מבהיר הרבה, או מעניין במיוחד (זה לא יהיה בבחינה, בּיים), אבל לפחות זאת הזדמנות להשמיע עוד כמה שירים מהאלבום המופתי ההוא. חוץ מזה, יצא מין תיעוד מרופרף – שממשיך את "קו העלילה" הלונדוני בסדרה – של השנה שבאה בערך אחרי הפוסט הזה. שנה שכותרת הפוסט מציעה תיאור די נאמן שלה…

.

להמשך קריאה »

קח לך אישה ובנה לה ערסל (תחנות בזמן #18)

לפעמים LSD הוא כמו מיי ווסט:

כשהוא טוב, הוא נהדר; אבל כשהוא רע, הוא עוד יותר טוב.

.

כי טריפים רעים מעמתים אותך (או שמא זה שוב רק אני?) עם הרצונות האמיתיים שלך.

כי לפעמים, היציאה היחידה ממעגל-הקסמים הזדוני של טריפ רע היא להגיד ולהגדיר לעצמך מה אתה באמת רוצה, מה באמת חסר לך, מה יוציא אותך מ"בֹּץ הַזֶּה-מַה-יֵּש, הַכָּכָה-כָּכָה" וייתן טעם לחייך.

ולפעמים, אפשר להרגיש שמשהו חסר אפילו (או שמא בעיקר?) "בבוקר שאחרי הלילה שלפני", ואפילו אם הלילה שלפני הוא מסיבת פול-מון קטנה וידידותית על חוף טרופי מהאגדות, אי שם בדרום הודו [ובדיוק לפני 14 שנה, מסתבר ]

.

להמשך קריאה »

בחזרה לגיא צלמוות (תחנות בזמן #17)

כל העולם קשרים, מעגלים נפתחים ונסגרים…

.

חזרתי עכשיו מאזכרה חגיגית, במלאות עשור למותו, בבית יד לבנים של הקריה המוריקה בצל האלונים, ממש ליד האנדרטה (וסניף מד"א שבו הוציאו לי את רסיסי הזכוכית מהיד, אחרי ששברתי לאמא שלי את התמונה המשפחתית האידילית, כפתיחה לשלוש שנות נתק מוחלט).

.


ההפקה, בניצוחה של האם השכולה, כללה נגינה של כמה מיצירותיו והקרנת בכורה של סרט לזכרו, מז'אנר "חברים מספרים על", לא לפני שיצא לי לקרוא מעל קברו שיר פרי עטו (השיר האחרון בפוסט הזה).

.

במקלחת שלפני היציאה נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי בבניין הזה, באירוע דומה. זה היה חודש וחצי אחרי שחזרתי מלונדון, לפני תשע וחצי שנים, באירוע לכבוד יום ההולדת הראשון שלו בתור בר-מינן.

.

בדיעבד, האירוע הזה היה כנראה הרגע שבו שרפתי מאחוריי את הגשר האחרון וזינקתי בקפיצת ראש אל תוך גיא צלמוות. כדי לייצג בנאמנות את מה שכתבתי ושרבטתי וקשקשתי וציירתי ביומן בשלושת החודשים הבאים אצטרך סורק, כי הקלדה לא תעשה עם זה חסד. לעת עתה, אסתפק בניסיון לשקף כאן משהו מהצבעים שבחרתי לכתיבה. את הפונטים, הגדלים והקומפוזיציה תצטרכו לדמיין לבד. ואני מתחיל בלילה שחזרתי מהאירוע לדירה השכורה שלי ביפו, בוער בזעם מאכל, שנייה לפני שהתחלתי לצייר על הקירות (למגינת ליבו של בעל הבית) בליווי סט מוזיקלי אינסופי (למגינת ליבם של השכנים).

.

להמשך קריאה »

Ordained (תחנות בזמן #16)

8.2.97

חצות

בית

מסיבה

.

It's a new religion.

.

We gather a consecrated venues or sacred places. The DJs are our priests. We have decks on our altars and our scriptures are pressed in vinyl.

.

להמשך קריאה »

ליל שימורים (תחנות בזמן #15)

.

10.1.99

.

דני התאבד היום.

כמו בסרט טיפשי, וצפוי. והרי הרובה שמופיע במערכה הראשונה וכו' וכו' וכו'.

לאן אוליך את האבל והצער והכעס?

הרי המוות הוא הקבוע האחד במשוואה של החיים.

מה הטעם להאיץ בו?

הביזבוז, האיוולת.

רחוק ובודד. פתאום כל כך בודד.

ראיתי את זה קורה. בעיני רוחי. ב"חיזיון".

אבל תמיד הרגתי את אהובי בעיני רוחי. חשבתי שזה יקל על ההתמודדות אם, וכאשר, וכש…

ואני תקוע בתפקיד טפשי בסרט שאני לא אוהב.

האם יכולתי ואולי אם…

האשמה הכעס חוסר האונים

הכאב.

הוא נשאר בן עשרים וקלישאות עד מחר.

מחר לישראל ולא לקולג'.

לא רוצה אהבה ורחמים רוצה אהבה זקוק לרחמים לא רוצה ולא יכול.

והכל נראה כל כך מלאכותי ומזוייף ומעושה גם הדף הזה.

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »