פוסטים שתויגו בנושא: 'שתיקה'

חיים, משבת לשבת

בפוסט הקודם ניסיתי להאיר כמה מהסתירות והנקודות העיוורות של המאבק החברתי. יצא שהפוסט ההוא נכתב בדיוק במקביל לפיגוע המדמם באילת, והתפרסם ממש עם תחילת התגובה הישראלית הפבלובית כמעט – הפצצה על עזה, למרות שהראיות שקשרו את מבצעי הפיגוע לעזה היו קלושות במיטבן, והתערערו עוד יותר מאז.

(כבר לינקים? עוד לא אמרת שלום כמו בנאדם)

פעולת "תג המחיר" (ציטוט של שר הביטחון שלכם) המדממת בעזה הבהירה – לכל מי שעוד ניסה להתעלם – שהפיל באוהל חי ובועט, ומתמצה אולי בשאלה מהם גבולות הצדק החברתי שעליו מדובר פה, אם לצדק יכולים בכלל להיות גבולות. הלמות תופי המלחמה ופיצוציה, שהרעימה בעזה ובדרום ישראל, עוררה מרבצן תגובות "פוליטיות" ישנות מכל הצדדים וחשפה את הקרעים (והתפרים הנוחים להיפרם) שמאחורי הברית ה"א-פוליטית" של מחאת האוהלים.

ועדיין, המחאה היטלטלה, אבל לא נשברה. ואולי להפך, הוכיחה שהיא יכולה להמשיך למרות (או בזכות?) המבוכה, הסתירות המובְנות והיעדרו של דגל אחד, אחיד וחד-משמעי. (פוסט מומלץ, מרענן ומעודד.)

להמשך קריאה »

מלכים עירומים, הם בכל מקום

כולם מכירים את בגדי המלך החדשים. כולם מתפעלים מההעזה התמימה של הילד ההוא שאמר את מה שאמר. אף אחד לא חושב על מה שקרה לילד ההוא אחר כך, אחרי שהאמת יצאה לאור והנוכלים ברחו.

להמשך קריאה »

ככלות הקול והאדווה

עברת את הבוחַן
פתחת את הראש בשעה טובה
הבעיה היא שלא נשאר לך
מקום להסתיר בו את לבך.
מה ששלה היה שלו
סמן את הטריטוריה שלך אם תוכל
ותבין רק
שהחרא הולך לפגוע במאוורר
ממש כמו שהגלים מתנפצים על החול
אתה יודע שהחרא הולך לפגוע במאוורר ממש בקרוב...
 .

להמשך קריאה »

שתי המלצות ושתיקה

זה היה חודש אינטנסיבי מכל הבחינות, לא רק הפוליטית. במובן מסוים, החזית הפוליטית היא אולי הפשוטה ביותר מבחינתי. שם לפחות המטרות ברורות.

אני לא מתכוון לכתוב פה עכשיו על כל העומסים שהכבידו עלי, ועדיין מכבידים. מתישהו בדרך, הבלוג הפך מהחדר האינטימי שלי לחלון ראווה. האנונימיות ברשת מתה, כידוע, והיא מדממת עלי. חוץ מזה, אחת ההשלכות של העומסים הנוכחיים היא שאין לי פנאי – במובן הקונקרטי והנפשי גם יחד – לנסח את מה שעובר עלי בשפה אינטרנטית קליטה.

אז אני הולך לעשות לביתי, עד הקריזה הבאה ו/או עד שייגמר היובש. אבל לפני זה אשאיר אתכם עם שתי המלצות חשובות בעיניי, על שני דברים שלא קשורים זה לזה, אבל קשורים אלי בצורה זו או אחרת:

להמשך קריאה »

Acid City | Hard Trance Mixtape

(Scroll down and press Play)

מתישהו בלילה שבין רביעי לחמישי, המחשב שלי שבק.

זה היה אמור להיות משפט הפתיחה של פוסט עמוס ופתלתל, שמתנסח אצלי מאז אותו בוקר חמישי. פוסט שהיה אמור לשזור כחוט השני את פיאסקו המשט; מלחמות ההסברה בטוויטר; הפרישה מציוץ פעיל של אמן הציוץ הקצר בכבודו ובעצמו; הרהורים שעלו בי בעקבות זאת על מה בעצם אני עושה בטוויטר הזה, ומה אני מאבד שם; התרפקות על אושר משפחתי בכלל וההכנות להפקת יום ההולדת החמישי של זוזו בפרט; כמה אזכורים של הקריירה המלבלבת שלי כזונת תוכן/תאגיד מזדיין; הבימבו בג'יפ השחור שיצאה מתחנת דלק לכביש מול האף שלי וגם צעקה עלי שאני נוסע כמו משוגע, במיטב המסורת של ההסברה הישראלית… וכן הלאה, בליווי לינקים נבחרים ואילוסטרציות מאירות עיניים.

אבל ככל שהפוסט הזה התנסח והתנפח, נמתח ונמרח, ככה התקשיתי יותר ויותר להושיב את עצמי לכתוב אותו. גם אחרי שהמחשב חזר מתיקון.1 עבר זמנו, בטל קורבנו. ומה בכלל הטעם להוסיף עוד כמה מאות מילים למהומת הצעקות? מה שחסר פה זה לא עוד מילים, אלא הקשבה.

על שני צירים הבלוג הזה עומד:
1. המתח בין כוחן של האדוות – כוח מוכח ועם זאת מוגבל ואיטי – ובין עוצמתו של הנחשול.
2. המתח בין כוחה האינרטי של קארמה (הכל צפוי) ובין היכולת להתעורר ולהשתחרר מההתניות שלה (הרשות נתונה).

והבוקר,2 בחזרה בטוויטר, בעדינות מסויגת, נתקלתי בציוץ של @אננס, שעושה הילינג בטוויטינג: משהו על פלשבק למסיבה בחוות היען ב-'97.

עניתי בפלשבק משלי ל-'97, ואננס צירפה לשיחה את נועה ליברייטור. את הניק של נועה ראיתי בישרא כבר לפני כמה שנים, והוא החזיר אותי מיד למסיבות של Liberator Crew, לווינילים של Stay Up Forever, למסעות פסיכדליים אפלים ומאלפים בסקוואטים ומועדונים בבריקסטון. היום הסתבר שאכן, כריס ושאר האחים למשפחת ליברייטור היו מקור ההשראה לכינוי שלה. בהמשך השיחה: פלשבקים פראיים, רעידות בידיים, שמחה וששון.

לא נותר לי אלא לנקות את האבק מהפטיפונים, לפשפש במעמקי התקליטייה ולשלוף את תקליטי האסיד-טראנס הזנוחים, שנדחקו לקרן זווית אחרי שובי מלונדון בעקבות תגובות מבועתות בקהל הישראלי.3  עם התקליטים האלה למדתי למקסס, בעצם, כי הצלילים שלהם – בעיקר הבאסים – יותר חדים וקצביים מאשר השריטות של הטראנס הפסיכדלי. לא שחסרות כאן שריטות… רק אחרות. שכבות של מקצבים שנערמות בהדרגתיות, קצת כמו גאמלן אינדונזי – מבנה אידיאלי למיקסים ארוכים, להנאת הדיג'יים (המתחלפים, או מנגנים סימולטנית בק-טו-בק, או מגלגלים ג'וינטים שמנים).

אז הנה, בלי הקדמות נוספות, ובתודה לאננס ולליברייטורית:

להמשך קריאה »

  1. ספק כוח + שני מאווררים; עובדים בטורים גבוהים פה. []
  2. אתמול []
  3. ורבים מהם מכרתי בפרוטות מעליבות לקרמבו בשיינקין כשעזבנו את תל אביב; הלב נחמץ. []

למדוט עם דמעות בעיניים

החוק הראשון של ויפאסנה הוא שלא מדברים בוויפאסנה.

את החוק הזה כופפנו ועקפנו, בצורה מדודה ומודעת. כי לא באנו רק למצוא את השלום בתוכנו, אלא גם לחפש – ביחד ולחוד – דרכים להפיץ את השלום הזה סביבנו. אז שתקנו, ודיברנו, ובכינו, לא בהכרח בסדר הזה, ולעתים גם בו זמנית.

כי במסע אל שורשי הסבל, כל אחד מהמשתתפים בריטריט המיוחד הזה גילה בשלב זה או אחר שהסבל שלו שלוב ללא התר בשוועת היגון הכללית, ושאין תקומה או קיימא לאור הפנימי אם נותנים לו להיבלע בחשיכה האופפת מסביב.

פחחח, כמה חלולים נשמעים הדברים הברורים כשמש האלה כשמקפיאים אותם במילים. זו אולי הסיבה שהחוק השני של הוויפאסנה – שניסחתי בעצמי, אבל בטח חשבו עליו קודם לפניי – הוא שלא מדברים על ויפאסנה. כי הרי המילה היא מאיה, ואין בכוחה של מאיה לתאר את מה שנמצא מעבר לה.

להמשך קריאה »

If I'd ever stop thinking about blogging and politics

…I would tell you that sometimes it's easier to desire
and pursue the attention and admiration of a hundred strangers
than it is to accept the love and loyalty
of those closest to me

ואתוודה שגם זאת כנראה סיבה – חוץ מתחושת הבהילות ונבואות הזעם – לדחף שמניע אותי לכתוב פוסטים במקום לעשות לביתי.

להמשך קריאה »

הכל זורם, חוץ מהמילים

"…הבודהיסטים רואים את התודעה האנושית כבעלת הַטָיָה אל הקבוע. זו נטייה שמקורה בתשוקה: נקל להתמצא בעולם קבוע מאשר בעולם משתנה.

.

מכיוון שכך, נוטה האדם לנהוג בעולם כאילו מה שהיה אתמול הוא שיהיה מחר, ובכל פעם מחדש הוא מוצא את עצמו משתאה מול השינויים המתרחשים בעולם ללא הרף. [...] אין סוף לדוגמאות המציגות את העיקרון האחד הזה המצביע על הנטייה האנושית להעדיף את האחיזה בקבוע על פני ההכרה במשתנה. הנחת הבסיס שלנו היא שמה שהיה אתמול הוא שיהיה גם מחר, וכאשר הנחה זו פוגשת במציאות טופחת המציאות על פניה. ואילו אנו, משאירע לנו שוב שהופתענו, מלינים על העולם המפתיע אותנו שאין הוא עומד בציפיות שלנו. במקום להבין שהנחת הקביעות היא אשליה אנו מתרעמים על המציאות שלא התאימה עצמה אל ההנחה המוקדמת המוטעית שלנו על אודות האופן שבו היו חיינו אמורים להתנהל.

.

אשליית הקביעות טבועה עמוק בתודעה האנושית. השפה, מנגנון התקשורת הבסיסי שבו משתמש היצור האנושי כדי להביע רצון, צורך ורעיון, מבוססת על אשליה זו. בבסיס השימוש במושג – החל במושג הפשוט המכיל מילה אחת שתפקידה לתאר עצם, כמו למשל שולחן, וכלה ברעיון מורכב המבוטא באמצעות שרשרת משפטים – מצויה ההנחה כי יש בכוחו של מושג לתאר דבר מה וכי אותו הדבר שהמושג מתאר אותו הוא אכן אחד, קבוע ובעל עצמיות. [...]

.

להמשך קריאה »

כאן מסתיימים שידורינו

(Muchos Kudos, MonkMojo)

כי נאמר כבר כל מה שיש לו משמעות,

ונמאס לי לחפש דרכים יצירתיות לחזור על עצמי (ועל אחרים).

כי אני גונז יותר פוסטים (מוכנים לפרסום) מאלה שאני מפרסם.

כי תשומת הלב שלי היא משאב מוגבל, וגם שלכם.

כי טוויטר עשה לי אובר-דוז של רעש אינטרנטי.

כי במילא אני מרגיש שאני מדבר אל עצמי.

(כי אווירה של עיירת רפאים השתררה בישרא.)

כי אני רוצה לחיות, לא לתעד.

כי אני רוצה להתרכז בנשימה שלי. ממליץ גם לכם.

[40 (!) תגובות נפלו בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.

זה זמן קסם, שום דבר לא צריך לקרות

בצל המִכנף

הנאֶה בחצר,

מקסס

אלומת פרחי אורגנו מיובשים.

(קצת כמו מסבחה,

אבל פרודוקטיבי.)

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »