פוסטים שתויגו בנושא: 'צ(לב/2)נות'

שידור חוזר: אל מול אומה מתעוררת

הפוסט הזה, והבא אחריו, פורסמו במקור בימי התקווה והלהט בשיא קיץ 2011.

שניהם עלו לי בראש לאחרונה, בנסיבות שונות שאסביר בקצרה.

היות שארכיון הבלוג עדיין תקוע בדרך, ומי יודע מתי יגיע, אני מעלה אותם בגרסת טקסט עירומה – בלי קישורים, בלי תגיות, בלי פוסטים קשורים, בלי תגובות…

לא אידיאלי, אני יודע, אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ועדיין חשוב לי שהדברים ייאמרו. שוב.

למה זה כ"כ חשוב לי? שאלה טובה. לא כדי להגיד שאמרתי לכם – למרות הפיתוי הראשוני – ולו רק כי לי עצמי לא ברור בדיעבד מה בדיוק אמרתי אז, וכמה נבואה היתה בזה. גם לא כדי להתנגח – ושוב, למרות שאני מעלה את הדברים בתגובה לאמירות של פעילי #j14 מרכזיים שהפכו מאז לפונקציונרים פוליטיים.
אני רוצה בעיקר להדהד את הדברים כמו שנאמרו – כמו שנחוו – ברגע ההוא בזמן, ומשאיר לכל קורא להסיק מסקנות משלו לגבי מה היה אז, מה היה מאז, מה השתנה ומה לא.

יאללה, לביצה.

להמשך קריאה »

בניכוי ערבים וחרדים

(כי לפעמים טוויטר נראה… מקוטע מדי)

ואולי התרומה העיקרית של #j14 למאבק הכללי לצדק, שוויון וחירות טמונה בהמחשה שהוא מציע למצבן השברירי, הקפריזי והאבסורדי של זכויות האדם במדינת ישראל כיום.

"מחסנית בהכנס? מה אנחנו, מחבלים?"

דיכוי אחד. מאבק אחד?

להמשך קריאה »

כשהתעורר, הדיכוי עוד היה שם

כותרת הפוסט הזה הופיעה לראשונה כציוץ, בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה האחרונה, מסיבת הסיום של הקיץ שבו אקטיביזם היה השחור החדש. היום, ארבעה שבועות אחרי, היא אקטואלית מתמיד, כתמיד.

להמשך קריאה »

לוד: הפלישה שלא תהיה. בינתיים

הפוסט הזה לא היה אמור להיכתב עכשיו, חצי לפני חצות באמצע שבוע מהאינטנסיביים בחיי.

הוא לא היה אמור להיכתב עכשיו, כי השלב הפומבי, שלב האידיאולוגיה והרטוריקה, היה אמור להגיע רק בסוף השבוע, עד שהוקדם במפתיע.

עכשיו היה אמור להיות שלב השו-שו, שלב הדיבורים הפרטיים והמעשיים, שלב העשייה שלקראת.

שלב שהתחיל לפני שבוע, אל מול עיניי המשתאות, ונגמר בחטף אתמול כשאיזה טמבל חשף את כל הפרטים בקבוצת פייסבוק ציבורית. (השאלה אם עשה את זה מכוונת זדון או מטיפשות נשארת פתוחה בינתיים, כדרכן של שאלות כאלה.)

אז אתחיל הפעם מהסוף, מהחלק הכי חשוב: קריאה לפעולה. אחרי זה אקפוץ להתחלה, לקריאת רקע.

סוף סוף, לוד יוצאת לרחובות! בואו בהמוניכם.

מחר בשעה 18:30 יצאו משפחות מחוסרות דיור ממאהל לוד, ויבואו על ילדיהם ומיטלטליהם המעטים לבית דירות ציבורי במרכז העיר, שעומד ריק על 80 דירותיו זה ארבע שנים.

הדרישה שלהן פשוטה: קורת גג. הפיתרון נמצא בהישג יד, בבניין הזה ובאחרים שעומדים ריקים. אחרי חודשיים במאהל, נמאס ל14 המשפחות החיות בו לשבת בשקט, וההפגנה היא מחווה לא-אלימה שמטרתה להצביע על האבסורד המתמשך שבמצבן.

אם אתם יכולים, אם אתם גרים בסביבה, אם אתם עוברים באזור, אם בא לכם לקפוץ לפריפריה  המרכזית מכולן, ואחת המוחלשות ביותר, חמש דקות מבן-גוריון – בואו.

המאהל נמצא בשד' ירושלים פינת רח' ז'בוטינסקי בלוד. המבנה הריק נמצא ב"כיכר קומנדו" שברח' דוד המלך, במרכז (החדש) של העיר, לא יותר מקילומטר מהמאהל.
ולחדשות בהרחבה, או כמו שאומרים בדאב: ריוַוייייינד!

להמשך קריאה »

בינתיים בבקעת אונו, הסחים* עושים מהפכה

זו כנראה דרכו של עולם: בעוד הבועה המרכזית והתקשורתית מתחילה לאבד עניין בטרנד, להספיד אותו ולחזור אל חיק הציניות המוכרת והמנחמת, בשוליים ובפריפריה רק מתחילים להיכנס אליו ברצינות.

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר על מה שאין במאבק האוהלים, מה שחסר בו, מה שלקוי בו. בפוסט הקודם ניסיתי להציג את הבעייתיות שבגישה הצינית הזאת ברובד ה"רעיוני", ולהציע שביל ביניים של קבלת אי-המושלמות של המאבק בלי פסילה ושלילה גורפת שלו. בפוסט הזה ארד לקרקע המציאות ואנסה להדגים ולציין את מה שדווקא יש במאבק הזה, להצביע על תהליך מבורך שאני מזהה בשטח – ברמת הרחוב, הקהילה והפרט – תהליך שקצת נבלע אולי מתחת לכל הדיונים והוויכוחים על דרישות פרטניות מדי או עמומות מדי, או פשוט בגלל שבששת השבועות האחרונים התרגלנו למומנטום רועם, ולשיאים שנשברים מדי שבוע.

אז במוצאי שבת, כמובטח בפוסט הקודם, חזרתי להפגנה בבקעת אונו, להיראות וגם לראות מה השתנה – אם בכלל – בשבועיים מאז ביקורי הקודם.

להמשך קריאה »

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק

(כותרת חלופית למתחכמים במיוחד: על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "אנחנו"?)

ולפעמים, אפשר לראות בבירור שהמנעד בין אופוריה לציניות הוא עניין של בחירה.

אחרי שזיהינו את נקודות הקיצון, אשתדל לא להיסחף לאף אחת מהן, אלא לחתור אל האמצע. אבל אני לא מבטיח שאעמוד בזה.

הפוסט הזה החל להתגלגל אצלי בסוף השבוע שעבר. הוא נולד כעדכון מדאיג ממאהל לוד, עם הפניה לרקע נוסף וניסיון להצביע על המגמה המסתמנת לדעתי. המציאות לא שקטה על שמריה מאז, אבל הנקודות שהטרידו אותי אז נשארו בעינן – ומה שלא זורם, מתעפש והופך למדגרת יתושים.

אז עם כמה שפחות אופוריה וכמה שפחות ציניות, אנסה להציג עדויות ואבחנות מכמה נקודות אפלות בשולי האור המהפכני הגדול, כמה סתירות מציקות בשולי הססמאות, שמעלות שאלות כמו: מי זה בדיוק ה"עם" הזה ש"דורש צדק חברתי"? ומה בדיוק הוא דורש?

להמשך קריאה »

אל מול אומה מתעוררת

לא תכננתי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו. אולי בערב, והוא גם היה אמור להיראות אחרת.
אבל הדמעות, הן זולגות מעצמן, ובמילא אני לא מסוגל לעבוד, או לאכול, בקושי לנשום. וכבר שחררתי ציוץ אחד הבוקר, אז לפני שאתפזר שוב בטוויטר, אני מנסה לאסוף את עצמי פה.

אז כן, חזרתי להציץ בטוויטר בימים האחרונים, במיקוד זהיר ככל האפשר. כמה אפשר לעמוד מנגד כשהחלום שלך, התקווה הנואשת שלך, קורמת עור וגידים – כאן, מעבר לפינה.

אז הצצתי אתמול בטוויטר, וראיתי שמתארגנות הפגנות בערב בכל המאהלים נגד הספין המתרקם של ביבי וחבורת הון-שלטון. הספיק לי עוד דפדוף קצר במורד הריטוויטים כדי למצוא הפגנה קל"ב – ברמלה, אצל משפחת אל עג'ו שחרב הפינוי מחורבת הדיור ה"ציבורי" שלהם מתהפכת מעל ראשם בימים אלה ממש, וריחפה מעל ראשם "עוד לפני שזה נהיה טרנדי".

להמשך קריאה »

שאהידים של בית רבן

ובעודי מזקק בעדינות פוסט של התבוננות פנימית שקטה, המציאות החיצונית שועטת לשיאים חדשים של בוטות גסה, מופרכת. לא "על גבול הפרודיה", אלא מציאות שצועדת בנאמנות בעקבות הפרודיה והסאטירה. כי הנה, "ארץ נהדרת" הופכת מתוכנית סאטירה לתוכנית נבואית. או אולי תוכנית חומש? צפו בעצמכם:

השוו את ההנחתה החדשה של גדעון ופלוגות הסער שלו, המופקדים על חינוך ילדינו…

משרד החינוך: ילדי גנים יפתחו את השבוע בשירת ההמנון

הנחיות חדשות של משרד החינוך קובעות כי החל משנת הלימודים הבאה על כל הגננות בחינוך הקדם-יסודי במגזר היהודי לפתוח את השבוע בהנפת דגל המדינה ובשירת ההמנון. בנוסף על כך, הגננות יידרשו ללמד את הילדים את סמלי המדינה פעם אחת בשבוע. ההנחיות גם קובעות כי עד יום העצמאות "כל הילדים יכירו את המילים של המנון המדינה".

…למערכון הזה מהעונה האחרונה של הקיציסיה:

להמשך קריאה »

יום הזיכרון הסלקטיבי

אמא שלי התקשרה לשאול אם אני מתכנן במקרה להגיע לטקס יום הזיכרון בחלקה של דני. היא עצמה לא היתה הולכת, כי מה לדני ולטקסיות ממלכתית, מה לה ולכל הצבאיות הזאת, אבל לא נעים לה שלא יהיה אף אחד מהמשפחה ליד הקבר, והנציגים מהצבא יבואו… והיות שכבר למדתי שזה הדבר הכי קרוב לבקשה שהיא מסוגלת להוציא מהפה, הודעתי שאני בא.

עברו 12 שנה מאז שובי מלונדון, ומאז שהפכתי לאח שכול. זה כמעט שליש מחיי, שבו הרשיתי לעצמי לחיות את התפיסה הפוסט-ציונית שלי בלי להתבייש, בלי להתנצל ובלי לברוח. בין השאר, גיליתי במהלך השנים האלה שהשכול והעצב של יום הזיכרון מתעוררים אצלי באיחור מסוים. הייתי עובר את כל יום הזיכרון בקהות אדישה, וצולל לתהום רק עם פתיחת חגיגות יום העצמאות. בשנתיים האחרונות הסתנכרנתי קצת עם לוח הזמנים הממלכתי, ואני חושד שזה נובע דווקא מטוויטר, בועת האסקפיזם הציני כביכול. אתמול מצאתי את עצמי נסחף לטקס יזכור מאולתר, כשצייצן אחרי צייצן השיל את הפסאדה האירונית והמודעת לעצמה והציג – במילותיו שלו, בדרכו שלו, בכאבו שלו – כמה מרוחות הרפאים שבאות לבקר אותו ביום הזה. זה היה אמיתי, נטול מליצות, קורע לב ומרגש עד דמעות.

בניגוד גמור לטקס בבית הקברות הבוקר.

להמשך קריאה »

א-תחריר פינת שדרות צה"ל

תכננתי לחרוג מהרגלי ולכתוב פוסט תמציתי אינפורמטיבי לסיכום ההתרחשויות בלוד בשבוע שעבר, אבל החבר'ה הבלתי-נלאים מסולידריות הקדימו אותי ופרסמו דיווחים של אנשים שהיו קרובים יותר ממני לאירועים: הנה כרוניקה מפורטת ויפה שנכתבה ביום חמישי, והנה עדכון מסוף השבוע.

כך שאני יכול להתפנות לתיאור מזווית קצת יותר אישית. עם זאת, הפוסט בהחלט עלול להכיל שיירי מציאות, וגם עדכונים שוטפים (ומרגשים!) שממשיכים לזרום אלי מלוד המתעוררת.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »