פוסטים שתויגו בנושא: 'פשטות מרצון'

שידור חוזר: כאן גרות בכיף אחריות אישית וסולידריות חברתית

הפוסט הזה נכתב ב-1 באוגוסט 2011, ככל הנראה מיד אחרי הפוסט הקודם שהעליתי הערב (הו, סינכרוניסיטי מופלאה!).
במסגרת חיסול החשבונות הקטנוני עם אבירי המחאה, אני "מקדיש" את הפוסט הזה לדרור פויר, שבטור בשם לו הייתי דיקטטור הבטיח "אכיפה נוקשה, חסרת פשרות ואפילו אלימה" ביום שיינתנו לו סמכויות שלטון אבסולוטיות. במסגרת הסערה שהתעוררה בעקבות הטור הזה, הכריז פויר שמבחינתו אלה פנטזיות אלימות שנובעות מכעס ותסכול (מילים שלי), ולא תוכנית אופרטיבית לענישה המונית א-לה סינגפור.

שיהיה. במקביל התנהל ויכוח מעניין יותר: האם ההתנהגויות החברתיות הפוגעניות שפויר מתאר בטור, ומוכרות בגרסה זו או אחרת לכולנו – האם הן "באשמת" הפרט או "באשמת" החברה? האם זה שהחברה שלנו חולה מחייב אותנו "לסלוח" לפרט על התנהגות חולנית?
או, חשבתי, יש לי סוג של תשובה לשאלה הזאת…

להמשך קריאה »

כאן גרות בכיף אחריות אישית וסולידריות חברתית

הפוסט הזה נכתב ביום השביתה (הגדולה?), כשעדיין לא ברור (לי לפחות) מהו היקפה, מהי השפעתה ומה הלאה. בכלל, יש (אצלי לפחות) הרגשה שגל המחאה שהוציא לרחובות 150,000 איש שלשום מאבד קצת מומנטום, לראשונה מאז תחילתו, כאשר מחאת האוהלים מתקדמת לשלב השלישי – אחרי שהתעלמו ממנה וצחקו עליה – השלב שבו נלחמים בה. זה מתבטא באגואים שצצים מעל פני השטח, באג'נדות מנוגדות שנתקלות בגבולות ההכלה והקונצנזוס, ואולי בעיקר בתחושה ההולכת וגוברת שהיעדר כיוון ברור ומוגדר עלול להפוך להתברברות.

אחרי הפתיחה האקטואלית והמפוצצת הזאת, הפוסט הזה לא יציע כיוון ברור ומוגדר שכזה. את הדגשים החשובים בעיניי העליתי בפוסט הקודם, ובכל הפוסטים שהובילו אליו. ובכלל, מה שיש לי להגיד עכשיו היה רלוונטי ונכון (לדעתי לפחות) גם לפני שהמחאה הזאת התחילה, ויישאר כזה גם אחרי שהיא תיגמר, ויהיו תוצאותיה אשר יהיו.

עם זאת, אין בכוונתי גם להצטרף לקולות שמנסים לרפות את ידי המוחים או להמעיט בערך המחאה, וזאת למרות שקטעים מהפוסט הזה עלולים להיראות ככה בקריאה שטחית. הם עלולים להיראות ככה, כי אחד מתחלואי תקופתנו הוא הדיכוטומיה הכוזבת (לדעתי) בין שני הערכים שהצגתי בכותרת – אחריות אישית וסולידריות חברתית – שכל אחד מהם נושא מטען בעייתי משלו, ונתפס כאנטגוניסטי לשני.

כי הקריאה לסולידריות נתפסת (או לפחות נתפסה עד לפני שלושה שבועות) בציבורים רחבים כהתבכיינות של "לוזרים", אלה שלא הצליחו להצליח בעולמנו התחרותי ומאשימים את ה"חברה" בכישלונם.

מאידך, האינדיבידואליזם הניאו-ליברלי הדורסני הוציא שם רע לקריאה לאחריות אישית, שהפכה למפלטם של בעלי הון קהי לב שבטוחים שאם הם הצליחו, כל אחד יכול אם רק ירצה מספיק, ועוסקים בהאשמת קורבנות נמרצת מבית מדרשו של הניו-אייג' האינדיבידואליסטי, המגולם היטב בדמותה של שרי "השלום מתחיל בירושה של אבא שלי" אריסון.

אז לא, אין לי שום כוונה לטעון שהמוחים "מפונקים", או להאשים את מפוני הדיור הציבורי, את מעמד הביניים הנשחק ואת שאר המדוכאים עלי אדמות בכך שהם "לא מזמנים שפע לחייהם" או לא השכילו להיוולד לאבא עשיר. עם זאת, אני גם לא מתכוון להסתפק בפכירת ידיים חסרת אונים ובקריאת society is to blame המנקה את היחיד מאחריותו. כי סולידריות ללא אחריות מובילה למה שקרה ב(הרבה מה)קיבוצים, כשססמת הדור הראשון "כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" התהפכה בדורות הבאים ל"כל אחד מקבל לפי יכולתו ותורם לפי צרכיו".

מה שאני מציע הוא סינתזה בין שני הקטבים המנוגדים האלה, או ליתר דיוק ניסיון להראות שהם בכלל לא מנוגדים, אלא חופפים. האחריות האישית שאני מדבר עליה נועדה להשלים (ובשאיפה אוטופיסטית להחליף) את  "שיח הזכויות" הנוכחי, שעוסק בעיקר במה שמגיע לי לקבל, ולא במה שראוי שיהיה לי.

תקציר לעסוקים ומזפזפים: אל תשאל מה אני יכול לעשות למען המדינה, וגם לא מה המדינה יכולה לעשות למעני, אלא מה אנחנו - כולנו ביחד וכל אחד לחוד – יכולים לעשות כדי להבטיח חיים בני-קיימא (ולא רק בני-השגה) לנו, לצאצאינו, ולכל העולם סביבנו.

ועכשיו, לתכל'ס…

להמשך קריאה »

אבנים

הוא מתיישב על האדמה בשיכול רגליים. מזמין אותי בתנועת יד לשבת לידו.

הוא מרים אבן שזרוקה על הקרקע. אולי חלוק, אולי חצץ.

סתם אבן, כזאת שכולנו הולכים מעליה כעניין שבשגרה, בלי לחשוב על זה פעמיים.

הוא מתבונן באבן בעיון

מעביר אותה מיד ליד

נוקש בה על אבן אחרת

מביא אותה לפיו, נוגס בעדינות

זורק אותה לקופסת פח

מוציא מהקופסה ומתבונן בה בפליאה.

הוא מושיט לי את האבן.

אני לוקח אותה, הופך אותה בידי, מנסה לראות בה את הקסם שהוא רואה.

אולי זורק אותה לקופסת הפח, אולי מחזיר לו.

הוא נושא אלי עיניים זורחות, מצחקק בעליצות.

(כמו אומר לי בלי מילים:

"נכון שזה מרתק?")

ומרים עוד אבן.

להמשך קריאה »

זן-אסקפיזם

להתבונן בדבר

שאינו מושלם

ולקבל בהשלמה

את אי-מושלמותו.

להמשך קריאה »

הטאו של דיסני [סיפורי זן לילדים #1]

הזען כמו שסיפרתי אותו לבִתי

הסדרה הזאת מתבשלת אצלי כבר המון זמן, מתרחבת ומתעבה, אבל ברוח הזען היא חיכתה בסבלנות ונתנה לכל הדברים הדחופים והבוערים לעקוף אותה. ועכשיו, כמו הנהר הזורם בערוצו, הגיע כנראה זמנה להתחיל להישפך לים.

הרעיון פשוט: לחפש ספרי (וסרטי) ילדים שרוח הזען שורה עליהם, במידה זו או אחרת, בצורה זו או אחרת. המילה "זן" משמשת כאן כמפתח לקשת רחבה של גישות וערכים, המזוהים עם טאואיזם ובודהיזם למשל (אבל לא רק), שהמשותף להם הוא כנראה בעיקר שהם מוצאים חן בעיניי.

אז נתחיל, בלי הרבה שהיות, היישר בלב המאפליה, בפופיק של המיינסטרים: עולמו המופלא של וולט דיסני.

להמשך קריאה »

"וובקינז? את יכולה להאכיל את הכלב"

לפני כמה ימים נתקלתי בפוסטר הזה:

והוא הצחיק אותי מספיק בשביל לשתף אותו בפיד הרסס שלי.

נו, אז מסתבר שזה מצחיק בגלל שזה נכון,
מצחיק עד שזה עצוב,

כי המציאות עולה על כל דימיון:

להמשך קריאה »

פחד ותיעוב באום רשרש

קראתי פעם – אצל האנטר תומפסון או בודריאר או מישהו אחר מהמסיתים והמלעיזים האלה – ציטוט בנוסח "לאס וגאס היא המימוש האולטימטיבי של החלום האמריקאי." אני יכול להבין את זה; זה חתיכת הישג לקחת חור נידח באמצע המדבר, נטול עניין או אטרקציות טבעיות כלשהן, ולהפוך אותו למחלבת כסף מניבה מאין כמוה, אתר תיירות נוצץ עם הילה רומנטית, שהפך לשם דבר בכל העולם.

קצת יותר קשה לי להבין מקומות שדווקא כן התברכו באטרקציות טבעיות מרהיבות למכביר, ובכל זאת משתדלים ככל יכולתם להידמות ללאס וגאס. אילת למשל.

להמשך קריאה »

מכורים

פעם הייתי רואה חדשות בטלוויזיה וקורא עיתונים כדי לדעת מה קורה.

היום אני עושה את זה, אם בכלל, בעיקר כדי לדעת מה מעסיק כרגע את הזומבים הפּרוֹלים.

להמשך קריאה »

יום יפה

שבת בבוקר, יום יפה

אמא שותה המון קפה

אבא קורא המון עיתון

ולי יקנו המון בלון.

מה שהכי מרתק אותי בשיר הילדותי והפשוט-לכאורה הזה הוא שכולו בעצם בגדר פנטזיה, בחזקת פוטנציאל. השיר "נכתב" הרי בשבת בבוקר, שום דבר עוד לא קרה, אמא ואבא עוד מתעוררים עם קפה ועיתונים, אבל הילד כבר יודע שיהיה יום יפה (המון בלון!) מלא התרגשות ותוכניות:

אפשר ללכת לירקון (!), לשוט שם בסירה (!!).

אם זה לא יסתדר, אפשר לטייל עד סוף הרחוב ולרוץ בחזרה. או אולי לקטוף פרחים. או לפחות ללכת עד הגן, ולראות שהוא סגור… ואולי לרצות כבר שיגיע יום ראשון ונחזור לגן, אל החבר'ה, שיותר כיף ומעניין איתם מאשר עם אבא ואמא הכבדים האלה.

להמשך קריאה »

הכבש בן שלושים, יש לו הפרעת קשב

זוֹזוֹ היא חובבת הצגות מושבעת. לרובן היא הלכה עם המרמיטה, אבל כבר זכיתי לראות איתה את דירה להשכיר בביצוע התיאטרון שלנו, וגם את מה קורה עם שבתאי של תיאטרון קליפה שהיא ראתה פעמיים, פעם עם אמא ופעם עם אבא, בהפרש של שנה. שתי ההצגות האלה, דרך אגב, מקסימות ומומלצות.

בכל שבוע נתלות מחוץ לגן שלה מודעות צבעוניות: "בת הים הקטנה" עם מיכל אמדורסקי בביקיני (זה לילדים או לאבאים?), עוד איזו אגדת ילדים חסרת זכויות יוצרים בכיכובו של ניר לוי ("נירו מרמזור!" מכריזה הכּרזה, כאילו מדובר בדמות חינוכית או בערובה לאיכות), כל מיני עיבודים בימתיים ללהיטי הופ קטנטנים… ומדי פעם אני נאלץ להסביר לה במילים עדינות שאפעס, ההצגה הזאת לא נראית לנו יפה או מעניינת במיוחד, אפילו שיש בה דובוני אכפת-לי, וחבל על הזמן ועל הכסף… ולהבטיח שכשיהיה משהו טוב ניקח אותה.

אז לקראת חנוכה, המרמיטה חיפשה ומצאה את הכבש השישה-עשר בתיאטרון מדיטק בחולון, הצגה המבוססת על שירי התקליט הקלאסי ההוא.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »