פוסטים שתויגו בנושא: 'סקס'

פוסט-מסיבה

כשהצ'י כל כך מוחשי
זה נראה לי טיפשי
לדון בדברים כמו קיומו של הקסם
או "פרכות מדעיות לתיאוריות אלטרנטיביות"
הכל שם, בגוף(נפש)
צריך רק לחפור יותר עמוק.

.

להמשך קריאה »

השיתוק הזה

נפתח בשלושה סיפורים קטנים, אנקדוטות מחיי עם מכנה משותף ומוסר השכל:

לפני 15 שנה, תל אביב. חוזר מעבודתי בחברת הובלות דרך רחוב שיינקין, לבוש בגדי עבודה. ליד גינת שיינקין, גבר מבוגר ממני, בגופייה ועם ג'ריקן קטן ביד, פונה אלי ומבקש כמה שקלים לדלק.

אני מציע עזרה, ואיכשהו תוך כדי שיחה, בעזרת כמה טריקים פסיכולוגיים/היפנוטיים, הכמה שקלים הופכים למיכל דלק של משאית שצריכה להגיע דרומה עוד היום וכו' וכו'. אין לי גרוש בארנק, ואיכשהו אני משתכנע ללכת איתו עד הכספומט באלנבי (!) ולמשוך בשבילו 150 ש"ח, בערך שכר של יום עבודה. גם כשהוא זורק בדרך את הג'ריקן אני לא מתעשת. כשהוא מבטיח לי שיחזיר לי סכום גדול פי 4, אני לא ממש מאמין לו, אבל עושה את זה בכל מקרה. שנייה אחרי שהוא נפרד ממני, חודרת להכרתי ההבנה איזה פראייר טמבל הייתי. החבר'ה בדירה צוחקים עלי קצת, אבל גם מזכירים לי שזה רק כסף.

להמשך קריאה »

מטריד

לא ברור לי לגמרי למה אני כותב את הפוסט הזה, מכניס ראש בריא יחסית למיטה חולה, או מה בדיוק אני רוצה להשיג בו. מה אני מחפש? מחילה? הלקאה פומבית? מוסר השכל? אני מקווה שיש לו ערך מעבר להזדככות ולמירוק המצפון שהוא מציע, משהו שיצדיק את ההתערטלות, משהו מעבר לפורנוגרפיה של הרגש, ולא רק שלו. אני יודע רק שאני חייב לכתוב אותו, בתקווה שייתן לי מנוח. כי אם כבר כתבתי כל כך הרבה בזכות הסובלימציה, אולי מן הראוי להציג גם את נקודת הפתיחה של התהליך הזה שעברתי, את החיה הנוירוטית שהייתי בתחילתו. ואולי הפוסט הזה כל כך חשוב לי כי הוא משרת את התזה שמובילה את הבלוג הזה: שאפשר להשתנות. אפשר לשנות גם את הדפוסים העמוקים ביותר, הבאגים ההרסניים ביותר. אוכלים הרבה חצץ בדרך, אבל אפשר.

להמשך קריאה »

סובלימשהו

אנשים שכותבים בבלוג על זה שהם לא כותבים בבלוג

יכולתי לשלוף משהו מהטיוטות שבמוח. התלבטתי בין קריאה מחודשת של אגדות אנדרסן והתנצלות על הקטילה הנמהרת שעשיתי לו באחד הפוסטים הקודמים, לבין סיפור קטן, עמום ומקוטע, שקשור למקום שבו אני גר ולקשר הנפתל שלו עם גורלה העגום של לוד במלחמת 48.

סביר להניח שכל אחד משני הנושאים האלה היה תורם למיתוג העצמי שלי יותר מעוד לקט של הגיגים מעורפלים שבסופם יסתבר שוב שאי אפשר להגיד כלום על שום דבר. אבל איכשהו לא בוער לי לכתוב אותם. זה מרגיש יותר מדי כמו עבודה. ורבאק, יום שישי בערב, האבנט דה וורקינג קלאסס סאפרד אינאף?

אולי, יום אחד, אמצא את המסגרת שתאפשר לי לכתוב על נושאים כגון אלה גם במסגרת שבוע העבודה, מה שיאפשר לי להעלות את הכתיבה משפל המדרגה של סדר העדיפויות. אני עובד על זה, זה הולך ומתגבש, עם קצת עזרה מחברים, אהובים ובני משפחה. ואני בורר, לא ממהר ולא מתפשר, מתעקש למצוא מסגר(ו)ת שלא תוסיף זיהום אלא ערך מוסף, להרבות טוב בעולם.

בינתיים, עד שיוצא לי לכתוב, לא בא לי לכתוב על הנס כריסטיאן אנדרסן וגם לא על זיגפריד להמן, עם כל הכבוד. אני רוצה לכתוב את הרגע, לא איזה טקסט מוכן מראש עם מוסר השכל מתוכנן מראש. אני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיזם הרי באופנה היום.

להמשך קריאה »

סקס והחיה הנוירוטית – טימותי לירי

השבוע נודע לי לגמרי במקרה על יום הולדתו התשעים של מורה האי-אמונה טימותי לירי. זאת לא יותר מסינכרוניסיטי משעשעת עם הפוסט הזה, שנולד בכלל כהערת שוליים לפוסט שנכתב הלילה ויפורסם מחר אינש-אֶלה.

הקדשתי להערה הזאת פוסט שלם כי אני רוצה להציג תרגום מלא (ובלעדי!) של טקסט קצר של לירי שהיה אחת העצות המועילות והמכוננות ביותר שקראתי אצלו או בכל מקום אחר. הקטע הקצר והפשוט הזה שחרר אותי מלופ שנתקעתי בו פעם אחר פעם, ועיכב אותי מלשחרר התניה הרסנית ולהתפתח הלאה.

להמשך קריאה »

פיות אנורקטיות

עכשיו בערוץ הילדים, על מסך הטלוויזיה הקרוב לילדתכם,

דימוי גוף מעוות:

winx

לסדרה קוראים ווינX, והפרֵחות* האלה אמורות להיות פיות.

.

להמשך קריאה »

תחנה סופית

.

סיפורנו, או לפחות הפאזה הנוכחית שלו, מתחיל בבוקר יום היפוך החורף האחרון באלף הקודם, דהיינו 21.12.1999. רעש כלשהו העיר אותי כמה דקות לפני ההשכמה הטלפונית שהזמנתי לתשע, כדי להתכונן לבוא המובילים עם המקרר החדש, אחרי שלושה חודשי קיום על קופסאות חומוס קטנות שמיהרתי לחסל פן יתקלקל.

.

להמשך קריאה »

אל תאמינו לי, כל הניו-אייג' הזה קשקוש אחד גדול

While young girls' fangs
Wait patiently for me to twist
I look away to distant rains
To waterfalls and honey days
And boys in black and blue rinsed eyes
Gaze whistly at my tender thighs
.
המקום: קומפורט 13.
הזמן: הטרק האחרון בהחלט בסט המפעים, העוקר תקליטים וטוחנם זה בזה, של קיד קואלה.
.

"עם גזרה כזאת, למי אכפת מהעיניים היפות שלי"

זה מה שקורה כשכל מיני בוהדנות חוזרות לדגמן שבועיים אחרי הלידה, ורצות לספר לחבר'ה.

זאת התוצאה של הפיכת הגוף ה(א)נ(ו)שי למוצר-מדף, של משטר הדיכוי של הפוטושופ, של שטיפת המוח שהפכה את הבטן השטוחה לאידיאל העליון של חברת השובע, ויחי הפרדוקס ורגשות האשמה והבוהדנות שמפרסמות המבורגרים ורצות להקיא אותם בשירותים.

להמשך קריאה »

The Line Between the Devil's Teeth and That Which Cannot Be Repeat (תחנות בזמן #19)

דנה ביקשה, דנה תקבל: הפוסט ה"גנוז" מיום שישי, שבו ניסיתי להתחקות אחרי תחנות פיטר מרפי בחיי. אני לא יודע אם זה מבהיר הרבה, או מעניין במיוחד (זה לא יהיה בבחינה, בּיים), אבל לפחות זאת הזדמנות להשמיע עוד כמה שירים מהאלבום המופתי ההוא. חוץ מזה, יצא מין תיעוד מרופרף – שממשיך את "קו העלילה" הלונדוני בסדרה – של השנה שבאה בערך אחרי הפוסט הזה. שנה שכותרת הפוסט מציעה תיאור די נאמן שלה…

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »