פוסטים שתויגו בנושא: 'סנגהה'

בוחן מציאות לקוי

ובתוך כל שקשוק העגלה הנוסעת-אין-עצור, בין משבצות הזמן שהחליפו את מה שהיה פעם זרימה במגמת היסחפות, אימייל מחבר-בלוגר מן העבר מוציא אותי שוב אל אזור הדמדומים של מציאות הקונצנזוס, חושף באחת את מגבלותיו וגבולותיו של השיח הנורמטיבי – הנורמלי – שמעבר להם יש דרקונים, מאיר מבחוץ את האקסיומות שמחזיקות את הקיום החברתי היומיומי שקיבלתי על עצמי, וחושף את חולשת היסודות שעליהן הן נשענות.

"ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים."

פיליפ ק. דיק, ואליס

להמשך קריאה »

שידור חוזר: כאן גרות בכיף אחריות אישית וסולידריות חברתית

הפוסט הזה נכתב ב-1 באוגוסט 2011, ככל הנראה מיד אחרי הפוסט הקודם שהעליתי הערב (הו, סינכרוניסיטי מופלאה!).
במסגרת חיסול החשבונות הקטנוני עם אבירי המחאה, אני "מקדיש" את הפוסט הזה לדרור פויר, שבטור בשם לו הייתי דיקטטור הבטיח "אכיפה נוקשה, חסרת פשרות ואפילו אלימה" ביום שיינתנו לו סמכויות שלטון אבסולוטיות. במסגרת הסערה שהתעוררה בעקבות הטור הזה, הכריז פויר שמבחינתו אלה פנטזיות אלימות שנובעות מכעס ותסכול (מילים שלי), ולא תוכנית אופרטיבית לענישה המונית א-לה סינגפור.

שיהיה. במקביל התנהל ויכוח מעניין יותר: האם ההתנהגויות החברתיות הפוגעניות שפויר מתאר בטור, ומוכרות בגרסה זו או אחרת לכולנו – האם הן "באשמת" הפרט או "באשמת" החברה? האם זה שהחברה שלנו חולה מחייב אותנו "לסלוח" לפרט על התנהגות חולנית?
או, חשבתי, יש לי סוג של תשובה לשאלה הזאת…

להמשך קריאה »

שידור חוזר: אל מול אומה מתעוררת

הפוסט הזה, והבא אחריו, פורסמו במקור בימי התקווה והלהט בשיא קיץ 2011.

שניהם עלו לי בראש לאחרונה, בנסיבות שונות שאסביר בקצרה.

היות שארכיון הבלוג עדיין תקוע בדרך, ומי יודע מתי יגיע, אני מעלה אותם בגרסת טקסט עירומה – בלי קישורים, בלי תגיות, בלי פוסטים קשורים, בלי תגובות…

לא אידיאלי, אני יודע, אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ועדיין חשוב לי שהדברים ייאמרו. שוב.

למה זה כ"כ חשוב לי? שאלה טובה. לא כדי להגיד שאמרתי לכם – למרות הפיתוי הראשוני – ולו רק כי לי עצמי לא ברור בדיעבד מה בדיוק אמרתי אז, וכמה נבואה היתה בזה. גם לא כדי להתנגח – ושוב, למרות שאני מעלה את הדברים בתגובה לאמירות של פעילי #j14 מרכזיים שהפכו מאז לפונקציונרים פוליטיים.
אני רוצה בעיקר להדהד את הדברים כמו שנאמרו – כמו שנחוו – ברגע ההוא בזמן, ומשאיר לכל קורא להסיק מסקנות משלו לגבי מה היה אז, מה היה מאז, מה השתנה ומה לא.

יאללה, לביצה.

להמשך קריאה »

הכשל של קראולי

ועוד דילוג רחב, מהאינטימיות האישית והמשפחתית אל ערבות התיאוריה והביקורת. סגירת מעגל (וחשבון) תיאולוגי ותיק.

אחד הנושאים הראשונים שבהם התעמקתי כאן היה דמותו והגותו של אליסטייר קראולי, המכשף (או שמא "מכשף"?) האנגלי מתחילת המאה הקודמת שנודע ברבים (עד כמה שהוא נודע) בעיקר בתארים כגון "שטניסט" או (בתיאורו התמציתי של אומברטו אקו) "שרלטן".

כמו הרבה דברים מעניינים, קראולי נכנס לחיי בלונדון, בתחילה כדמות בספר של רוברט אנטון וילסון (גם הוא תגלית לונדונית), ביתר הרחבה בשיחות עם ג'יימס, מאסטר סיני זקן שהיה למעשה אנגלי בן 29, ובהמשך דרך עיון ישיר במקורות הראשוניים (המרובים, בלי עין הרע) שכתב האיש עצמו.

במשך השנים נתקלתי פה ושם באנשים שהזהירו אותי מפני קראולי ה"מסוכן", החל מהמורה שלי ללימודי דתות, דרך איריס יער אדלבאום (שגם הקדישה לי ולו כמה מילים בבלוג שלה) וכלה במוכר הטארוט הזקן בקינג ג'ורג', כשקניתי אצלו חפיסה של קלפי Thoth במתנה למישהי. למעשה, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא עדויות למפוקפקותו של קראולי. מספיק לקרוא בביוגרפיה שכתב עליו תלמידו ומזכירו האישי ישראל רגארדי כדי להיחשף לצדדים לא-סימפטיים, שמבהירים מעל לכל ספק ש"מאסטר תֶריוֹן" (א.ק.א "פראטַר פֶּרדוּרָבּוֹ", "המפלצת 666" ועוד) לא היה שליח האלים נטול התסביכים שדימה עצמו להיות.

ועדיין, למרות הראיות המצטברות שקראולי היה אנושי, אנושי מדי, המשכתי לחשוב שיש בתורה שלו צדדים ראויים לעיון ואף ליישום. אני עדיין חושב ככה, אבל פחות, אחרי שהבנתי פתאום את הכשל המהותי (לדעתי) שבבסיס השיטה שלו.

להמשך קריאה »

מאהל לוד עולה ליגה, ישר למשחק העונה

שישה ימים עברו מאז הפגנת הדיור הציבורי בלוד. שלושה ימים בלבד נשארו עד תום אישור השהייה של מאהל לוד. ורק עכשיו הצלחתי להתפנות לכתוב על זה משהו חפוז.

לשמחתי, הדי ההפגנה ושוועת משתתפיה כבר לא תלויים בי כדי להישמע: דיווחים על ההפגנה התפרסמו בינתיים באתר J14 (הנה הן באות, הפנתרות מלוד) ובעבודה שחורה (מחאת האוהלים, בלוד אין ברירה), והגיעו גם לוואלה! (משפחות יפלשו למעון בלוד) ולYNET (מזרנים, ופרחים לשוטרים: חסרי בית הפגינו בלוד). וסחתיין על הנימה האוהדת והמזדהה, והפרחים לצוות התקשורת הנמרץ של המאהל.

מבחינתי, היה מרשים ומרגש לראות את יושבי המאהל משמיעים סוף-סוף את קולם אחרי חודשיים של אלם מבעבע שכפו על עצמם – ועוד עושים את זה בצורה כל כך יפה, יצירתית, חיובית ולא-אלימה, למרות הזעם והמצוקה, והתסכול על הפלישה שסוכלה.

להמשך קריאה »

לוד: הפלישה שלא תהיה. בינתיים

הפוסט הזה לא היה אמור להיכתב עכשיו, חצי לפני חצות באמצע שבוע מהאינטנסיביים בחיי.

הוא לא היה אמור להיכתב עכשיו, כי השלב הפומבי, שלב האידיאולוגיה והרטוריקה, היה אמור להגיע רק בסוף השבוע, עד שהוקדם במפתיע.

עכשיו היה אמור להיות שלב השו-שו, שלב הדיבורים הפרטיים והמעשיים, שלב העשייה שלקראת.

שלב שהתחיל לפני שבוע, אל מול עיניי המשתאות, ונגמר בחטף אתמול כשאיזה טמבל חשף את כל הפרטים בקבוצת פייסבוק ציבורית. (השאלה אם עשה את זה מכוונת זדון או מטיפשות נשארת פתוחה בינתיים, כדרכן של שאלות כאלה.)

אז אתחיל הפעם מהסוף, מהחלק הכי חשוב: קריאה לפעולה. אחרי זה אקפוץ להתחלה, לקריאת רקע.

סוף סוף, לוד יוצאת לרחובות! בואו בהמוניכם.

מחר בשעה 18:30 יצאו משפחות מחוסרות דיור ממאהל לוד, ויבואו על ילדיהם ומיטלטליהם המעטים לבית דירות ציבורי במרכז העיר, שעומד ריק על 80 דירותיו זה ארבע שנים.

הדרישה שלהן פשוטה: קורת גג. הפיתרון נמצא בהישג יד, בבניין הזה ובאחרים שעומדים ריקים. אחרי חודשיים במאהל, נמאס ל14 המשפחות החיות בו לשבת בשקט, וההפגנה היא מחווה לא-אלימה שמטרתה להצביע על האבסורד המתמשך שבמצבן.

אם אתם יכולים, אם אתם גרים בסביבה, אם אתם עוברים באזור, אם בא לכם לקפוץ לפריפריה  המרכזית מכולן, ואחת המוחלשות ביותר, חמש דקות מבן-גוריון – בואו.

המאהל נמצא בשד' ירושלים פינת רח' ז'בוטינסקי בלוד. המבנה הריק נמצא ב"כיכר קומנדו" שברח' דוד המלך, במרכז (החדש) של העיר, לא יותר מקילומטר מהמאהל.
ולחדשות בהרחבה, או כמו שאומרים בדאב: ריוַוייייינד!

להמשך קריאה »

דו"ח מעצר

ביום רביעי אחר הצהריים התקיימה הפגנה ספונטנית מול בית עיריית תל אביב, במחאה על ניסיון של פקחי העירייה לפנות בכוח חלקים ממאהל רוטשילד. במהלך ההפגנה נקטה המשטרה אלימות בלתי מידתית, ועצרה בשרירותיות מעל 40 מפגינים. אני הייתי אחד מהעצורים האלה.

(אחרי שהגעתי להפגנה כמעט במקרה, בתום יום ההכשרה הראשון שלי בעבודה חדשה.)

לקראת ארבע בבוקר, בשובי הביתה אחרי ששוחררתי "בתנאים מגבילים", התיישבתי לפרוק בטוויטר כמה מילים על קורות אותו הלילה. ומאחר שלא נראה שיזדמן לי לכתוב על זה משהו מקיף יותר בזמן הקרוב, ולפני שהציוצים מאותו בוקר ייעלמו בתהום הנשייה של טוויטר, אני מעתיק אותם לפה בתוספת תיעוד מצולם ובתיבול קל של לינקים,. לקינוח: עוד כמה מחשבות והרחבות בדיעבד.

קרב בלימה על הישגי המחאה

אפשר לחשוב – ויש שטעו לחשוב – שזה נגמר: חגגנו מסיבת סיום, התקשורת של ההון והשלטון איבדה עניין, החופש הגדול נגמר, אוהלים עומדים ריקים, זמירות ציניות נשמעות מכל עבר…

או לפחות אפשר היה לחשוב ככה רגע אחרי העצרת הענקית והמבוזרת במוצ"ש, שהיתה ההפגנה הגדולה בהיסטוריה של כל אחת מהערים שבהן נערכה. השאלה שחזרה מפי כל (כל אלה שלא נסחפו באופוריה אל זרי הדפנה, לפחות) היתה: יופי, ועכשיו מה?

אלא שאז בא השלטון הישראלי, בסכלותו ובחוסר סבלנותו, ירה לעצמו שוב ברגל – ונתן לנו הזדמנות פז לדחוף את המאבק החברתי לפאזה חדשה, רדיקלית יותר. כי אחרי שהתעלמו מאיתנו (ע"ע חוק הוד"לים) וצחקו עלינו (ע"ע סושי ונרגילה וכו'), הטמבלים בחרו דווקא ברגע הזה כדי לעבור לשלב השלישי ולהילחם בנו. עוד מאמץ קטן, ונוכל להתחיל ולהריח את השלב הרביעי – זה שבו אנחנו מנצחים.

ולחדשות בהרחבה…

להמשך קריאה »

בינתיים בבקעת אונו, הסחים* עושים מהפכה

זו כנראה דרכו של עולם: בעוד הבועה המרכזית והתקשורתית מתחילה לאבד עניין בטרנד, להספיד אותו ולחזור אל חיק הציניות המוכרת והמנחמת, בשוליים ובפריפריה רק מתחילים להיכנס אליו ברצינות.

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר על מה שאין במאבק האוהלים, מה שחסר בו, מה שלקוי בו. בפוסט הקודם ניסיתי להציג את הבעייתיות שבגישה הצינית הזאת ברובד ה"רעיוני", ולהציע שביל ביניים של קבלת אי-המושלמות של המאבק בלי פסילה ושלילה גורפת שלו. בפוסט הזה ארד לקרקע המציאות ואנסה להדגים ולציין את מה שדווקא יש במאבק הזה, להצביע על תהליך מבורך שאני מזהה בשטח – ברמת הרחוב, הקהילה והפרט – תהליך שקצת נבלע אולי מתחת לכל הדיונים והוויכוחים על דרישות פרטניות מדי או עמומות מדי, או פשוט בגלל שבששת השבועות האחרונים התרגלנו למומנטום רועם, ולשיאים שנשברים מדי שבוע.

אז במוצאי שבת, כמובטח בפוסט הקודם, חזרתי להפגנה בבקעת אונו, להיראות וגם לראות מה השתנה – אם בכלל – בשבועיים מאז ביקורי הקודם.

להמשך קריאה »

במאהל לוד לא רוצים מהפכה, רק לחיות בכבוד

כמו שציינתי בפוסט הקודם, ביום חמישי נתקלתי במקרה במאהל מחאה שהוקם בלוד. כשחיפשתי איזשהו אזכור למאהל הזה ברחבי הרשת, לא מצאתי כלום בעיתונות המיינסטרים וגם לא בשידורי המהפכה, רק הודעה בפורום נידח שסיפרה על הקמת המאהל, ותגובה של מישהו שקיווה שהם "לא ילכלכו שוב את העיר עכשיו שמאיר ניצן ניקה אותה".

אז ביום שישי הודעתי בטוויטר על קיום המאהל ומיקומו, ורק אתמול (ראשון) הצלחתי להגיע אליו. משראיתי שאף אחד אחר לא התייחס למאהל הזה עדיין, לא נותר לי אלא להתחפש לסוג-של-עיתונאי, להצטייד במחברת ובמצלמה, ולהביא כמה מראות וקולות מחאה מהעיר שהחבר'ה של ביבי קראו לתל אביבים לעבור אליה במקום להתבכיין – אחת הערים הכי מצוקתיות בישראל אם לא ה-, חמש דקות מבן גוריון ועשרים דקות מרוטשילד (כשאין פקקים).

להמשך קריאה »

העמוד הבא »