פוסטים שתויגו בנושא: 'מלחמה ושלום'

מה שעשינו בארבעים ושמונה

ביום שני שעבר, בעיצומה של הסופה הגדולה, הרסו רשויות מדינת ישראל שבעה בתים בלוד. ביקרתי שם בשבת, ואני מרגיש מחויב לכתוב על מה שראיתי שם, לתת קול לאנשים ששמעתי שם, ולנסות להתריע על המגמה המסתמנת.

המרמיטה מקפיצה אותי למקום, וממשיכה עם הילדים לביקור אצל חברים. אני מתקרב ברגל, ומרגיש את הרתיעה האינסטינקטיבית. אלה בדיוק השכונות שהזהירו אותי לא להתקרב אליהן.

בכניסה לשכונה, בפאתי אזור התעשייה של לוד, מתנוסס שלט ענקי: ברוכים הבאים למחנה הפליטים אבו עיד (על שם המשפחה שבתיה נהרסו). באימייל שקיבלתי מתנועת התחברות-תראבוט דובר על עצרת שתתקיים במקום; מסתבר שהנוכחים ערבים כולם – כמעט: יחד איתי מגיעה מכונית עם שלוש נשים יהודיות מבוגרות, ואחרי זמן קצר מגיעים שלושה פעילים מסולידריות שייח ג'ראח הבלתי-נלאים. אני מזהה בין הנוכחים את אנשי דהמש. האווירה שונה משהיתה בביקורים אצלם. שם הרי עוד יש תקווה, עוד יש בתים.

מאוהל המחאה לא רואים את הבתים שנהרסו, אבל אפשר להרגיש את המועקה וההלם. ריאד, בעל אחד הבתים, לוקח אותנו לראות את זירת ההרס. לא רחוק משם נראים מגדלי "גני אביב", השכונה שדודי אפל הקים שלא כחוק על אדמות חקלאיות, והוכשרה בדיעבד. שם אפשר, פה לא.

להמשך קריאה »

צונאמי ציוני

בסוף השבוע כמעט כתבתי פוסט פוליטי.

בשישי לקראת חצות, בתום יום שמהל משפחה ועבודה בניסיון נואש לרדוף אחרי הזנב של האוברדרפט המשתולל, התגלגלתי איכשהו לטור האחרון של סייד קשוע, אשף האישי-הוא-הפוליטי. קראתי אותו בעיניים נפוחות מעייפות, ולפני שכיביתי את המחשב עוד עברתי על הטוקבקים.

הלכתי לישון, אבל משהו שם הציק לי, התגלגל במחשבתי והתנסח כעוד פוסט היפנוגוגי בעודי שוכב במיטה ומנסה להירדם.

בשבת בבוקר לקחנו את הילדים למוזיאון ישראל. המרמיטה רצתה. אותי הצירוף "מוזיאון ישראל" מחזיר ישר לבנדיקט אנדרסון, גיבור האקדמיה האנטי-ציונית שטורד את מנוחתם של בריוני אם תרצו, שהסביר בקהילות מדומיינות את התפקיד שממלא המוזיאון בהטמעת הקשר בין הלאום המודרני והשיוך ההיסטורי (המדומיין, כאמור) שלו לשורשיו הנצחיים.

להמשך קריאה »

בלתי נסלח

אתמול בלילה ראיתי את בלתי נסלח, הסרט של קלינט איסטווד שעשה למערב הפרוע מה שההיסטוריונים החדשים עשו לתולדות הציונות.

ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, בקולנוע, עם אבא שלי שהתרגש מאוד לקראת מערבון חדש של קלינט.

אבא שלי למד בתיכון במגמת קולנוע – כלומר הוא היה מבריז מבית הספר המקצועי שהוריו שלחו אותו אליו כדי לראות יומיות בקולנועי תל אביב. ג'ון ויין, הלוחם האמיץ והאצילי באינדיאנים האכזריים, היה אליל נעוריו. ואחריו קלינט, האיש ללא שם ממערבוני הספגטי.

להמשך קריאה »

אשליות בוושינגטון, מציאות בסילוואן

ככה זה עובד היום, מסתבר: להתחיל לכתוב סטטוס בפייסבוק, ולהעביר אותו לבלוג כשהוא חורג ממגבלת התווים.
תקשיבו, הפוטש כבר התבצע.
צמרת משרד המשפטים והמשטרה (בירושלים לפחות) התייצבה בגלוי לצד המתנחלים.
.
הפעילות של רשויות החוק כבר לא מנסה אפילו לשמור על מראית עין של שוויון בפני החוק:

זרמים תת קרקעיים של סולידריות

הפוסט הזה יושב לי בראש כבר כמה ימים. כולי תקווה שחילופי הירי בגבולות בימים האחרונים לא יגררו את כולנו לשדות האדומים ויהפכו אותו ללא-רלוונטי.

בהפגנה הגדולה למען דהמש, כשצעדנו בין שיכוני הרכבת העגומים לאורך רחוב הרצל ברמלה, בין שלטי פרסום של "גינדי סיטי – העיר הפרטית שלך", יצאו שתיים מתושבות השיכונים האלה להביע את התנגדותן הקולנית להפגנה. כשעברתי על ידן הספקתי לשמוע אחת מהן אומרת לתושב דהמש שהתווכח איתה: "אני רואה אתכם נוסעים פה בג'יפים של חצי מיליון שקל; לנו אין כסף למכוניות כאלה." לשמחתי, אפשר לראות קטע מהופעת האורח שלהן בכתבה של הטלוויזיה החברתית על ההפגנה, והלינק הזה יוביל אתכם ישר לרגע המדויק.

הרגע הזה היה בשבילי אחד הרגעים הכי משמעותיים בכל האירוע ההוא, כי הוא המחיש לי במדויק את התודעה הכוזבת ששוררת בארץ הזאת. המנושלים והדפוקים מפולגים לשבטים עוינים, שנלחמים אלה באלה במקום לאחד כוחות מול המנשלים. את המנשלים לא תראו הרי ברחובות רמלה. הם יושבים במגדלי הפאר שלהם, גוזרים קופון על חשבון המעמדות הנמוכים יותר – גם מעמד הביניים, כלומר אתם ואני – ומלבים את השנאה כדי להמשיך להרוויח בלי הפרעה. הפרד-ומשול קלאסי, וסליחה שאני חוזר שוב על האלף-בית של המרקסיזם.

להמשך קריאה »

דהמש עומד איתן. עדיין

נו, מי ביקש שאכתוב על דברים טובים?

אלף אנשים צעדו אתמול ברחוב הראשי של רמלה. שלטים, תופים, בובות ענק צבעוניות וחולצות עם הדפסים כמו Legalize It (עם ציור של בית), Recognize It (עם סמל נייקי) וכן הלאה.

אנשים הם לא נדל"ן, דהמש עומד איתן

יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים

שוויון זכויות, לא פחות

לא דיכוי לא אפליה, משנים את השיטה

כוכבי האירוע היו ילדי הכפר, שהרעימו בתופים מחומרים ממוחזרים בקצב בטוקדה אחיד, בניצוחם של הפעילים הנמרצים שמפעילים קייטנת קיץ בכפר. רוח שייח ג'ראח נושבת בארץ, וזאת רוח טובה, מרעננת.

להמשך קריאה »

רגע של אמת בדהמש

עוד פוסט על כפר לא מוכר? עוד פעם הערבים האלה? שוב אפליה וטיהור אתני? עוד לא נמאס לך להיות טקסט פוליטי?

אז זהו, שלא. בניגוד לפרצי אקטיביזם קודמים בבלוג, שהשאירו אותי עד מהרה בתחושה חלולה ומחוללת, הנושא הזה רק בוער בי יותר ויותר, מדרבן אותי לכתוב, לצעוק ולהתריע. שואלים אותי למה אני לא כותב על הדברים הטובים שבחיים, ואני מרגיש שהדברים הטובים שבחיים נמצאים תחת איום ברור ומיידי, שהמדינה שאני חי בה מאבדת סופית כל צלם אנוש, קורעת מעליה את שרידי המסכה ההומניסטית. זה לא הזמן לחגיגות ולטפיחות על השכם. מי שמתעלם, מי שמדחיק ונאחז בטוב שבבועה, מי שעומד מנגד ושותק – הוא שותף לפשע.

לא שיש לי אשליות שמה שאכתוב כאן ישכנע מישהו מעבר למשוכנעים. אבל רגע האמת מגיע, ואני לא יכול לעבור על זה בשתיקה, ולו רק למען המצפון שלי.

לקראת הביקור הקודם שלי בדהמש, מישהו כתב בדף הפייסבוק של האירוע משהו בנוסח: מה אתם רוצים, הרי הבנייה שם לא חוקית. "אם זה היה ביישוב דתי [יהודי] לא הייתם באים להפגין", הוא כתב שם. והקטע הוא שהוא לא ערער על קביעתי שהחוק עצמו מפלה, לא שוויוני. אבל "חוק זה חוק".

להמשך קריאה »

המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה

הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות.

בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש מהשלב הזה בצמיחה שלה כמעט כמוה, והיא בהחלט מתרגשת.

אחרי זה היא הולכת עם המרמיטה למסיבת סיום בגן, ואני נשאר בבית עם גורו-ג'י. הוא אוהב מים, גור הדולפינים הקטן, ואני ממלא לו בריכה קטנה בחצר תוך מחשבות על א-תוואנה ושאר הכפרים שמשוועים למים זורמים.1 אני מקפיד תמיד לאסוף את המים בדלי בסוף היום, ומשקה איתם את העצים לפי תור. השזיף שנטעתי לפני שנתיים נתן פירות ראשונים וטעימים להפליא השנה; התות כבר נהיה עץ ראוי לשמו; גם השסק והפיטנגו נתנו אחלה פירות, והפסיפלורה מבטיחה עוד עונה שופעת. זוֹזוֹ כבר הודיעה לנו בנחרצות שהיא לא רוצה לעזוב את הבית הזה, בתגובה למחשבות שלנו על מעבר למקום שלא מתמסר בכזאת חדווה למיינסטרים הבורגני והציוני. (מחשבות שהן בגדר פנטזיות כרגע, במילא, כי בקושי יש לנו כסף לעבור לאוהל.)

בערב אני עוד מספיק לראות איך אנגליה עולה לשמינית הגמר אחרי ניצחון 1-0 מכוער ומביש על סרביה. בשריקת הסיום אני יוצא מהבית, חוצה את המושב ברגל, יוצא לשדות ומטפס אל המחלף, לפגוש את האוטובוס של גרילה תרבות בדרך לשייח ג'ראח.

להמשך קריאה »

  1. זאת לא חוכמה גדולה, אני חושב עליהם כמעט כל פעם שאני פותח ברז. []

הפיראט השותק [פוסט אורח]

פוסט אורח מאת גיא:1
כל קשר בין הדמויות והאירועים המתוארים כאן למציאות מקרי בהחלט. או שלא.

הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.

להמשך קריאה »

  1. השם המלא שמור במערכת. []

השלום מתחיל בדהמש. היום

לפני שאעבור לעניינים אופטימיים יותר, אני חייב להגיד עוד משהו על מחדל המשט, שממדיו הולכים ומתבהרים ככל שעובר הזמן, עד כדי כך שגם האנשים שהחליטו על ביצועו מתנערים ממנו. הפיאסקו העקוב מדם הזה, וההיסטריה שליוותה אותו מלפנים ומאחור, נראים לי כמו תצוגת תכלית של כל מה שפגום וקלוקל ודפוק היום במדינה המכונה ישראל. במקום לשפוך על זה מאות מילים שיעניינו בעיקר את המשוכנעים, אשתדל לתמצת את מה שבוער לי להגיד בשני משפטים ושלושה לינקים.1

במסגרת מלחמות התעמולה בטוויטר בימים שאחרי הפיאסקו, כשכמה מטובי בחורינו ובחורותינו2 התגייסו בנפש חפצה להפצת דיסאינפורמציה בשירות דובר צהל וההאסברה הישראלית, היו ביניהם ששאלו אותי אם הביקורת הנוקבת שאני מותח על ההתנהלות הישראלית – גם באנגלית, רחמנא ליצלן – משרתת לדעתי את האינטרסים של מדינת ישראל. התשובה הפשוטה היא שכאשר הממשלה שלך מתנהגת כמו משוגעת, המעשה הפטריוטי האמיץ והנכון הוא לא להצדיק כל שטות שלה בצייתנות עיוורת אלא להעביר ביקורת, לשאול שאלות קשות, להצביע על הכשלים ולדרוש תיקון. ביקורת עצמית כזאת לא חשובה רק לתדמיתה של המדינה אלא גם לצלמה, לעצם קיומה, לזכות קיומה.

אני מקווה שבזאת מיציתי את העניין הזה, לפחות לעת עתה, ואפשר להפנות את המבט קדימה, בתקווה:

היום אחר הצהריים תיערך בכניסה לדהמש משמרת מחאה משותפת לתושבי הכפר ולפעילי שייח ג'ראח. בהמשך הערב – הופעה חיה של טופאק שאקור הישראלי.

להמשך קריאה »

  1. מובחרים! חשובים! []
  2. אבל באמת! []

העמוד הבא »