פוסטים שתויגו בנושא: 'מטא-בלוגיזציה'

שידור חוזר: כאן גרות בכיף אחריות אישית וסולידריות חברתית

הפוסט הזה נכתב ב-1 באוגוסט 2011, ככל הנראה מיד אחרי הפוסט הקודם שהעליתי הערב (הו, סינכרוניסיטי מופלאה!).
במסגרת חיסול החשבונות הקטנוני עם אבירי המחאה, אני "מקדיש" את הפוסט הזה לדרור פויר, שבטור בשם לו הייתי דיקטטור הבטיח "אכיפה נוקשה, חסרת פשרות ואפילו אלימה" ביום שיינתנו לו סמכויות שלטון אבסולוטיות. במסגרת הסערה שהתעוררה בעקבות הטור הזה, הכריז פויר שמבחינתו אלה פנטזיות אלימות שנובעות מכעס ותסכול (מילים שלי), ולא תוכנית אופרטיבית לענישה המונית א-לה סינגפור.

שיהיה. במקביל התנהל ויכוח מעניין יותר: האם ההתנהגויות החברתיות הפוגעניות שפויר מתאר בטור, ומוכרות בגרסה זו או אחרת לכולנו – האם הן "באשמת" הפרט או "באשמת" החברה? האם זה שהחברה שלנו חולה מחייב אותנו "לסלוח" לפרט על התנהגות חולנית?
או, חשבתי, יש לי סוג של תשובה לשאלה הזאת…

להמשך קריאה »

שידור חוזר: אל מול אומה מתעוררת

הפוסט הזה, והבא אחריו, פורסמו במקור בימי התקווה והלהט בשיא קיץ 2011.

שניהם עלו לי בראש לאחרונה, בנסיבות שונות שאסביר בקצרה.

היות שארכיון הבלוג עדיין תקוע בדרך, ומי יודע מתי יגיע, אני מעלה אותם בגרסת טקסט עירומה – בלי קישורים, בלי תגיות, בלי פוסטים קשורים, בלי תגובות…

לא אידיאלי, אני יודע, אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ועדיין חשוב לי שהדברים ייאמרו. שוב.

למה זה כ"כ חשוב לי? שאלה טובה. לא כדי להגיד שאמרתי לכם – למרות הפיתוי הראשוני – ולו רק כי לי עצמי לא ברור בדיעבד מה בדיוק אמרתי אז, וכמה נבואה היתה בזה. גם לא כדי להתנגח – ושוב, למרות שאני מעלה את הדברים בתגובה לאמירות של פעילי #j14 מרכזיים שהפכו מאז לפונקציונרים פוליטיים.
אני רוצה בעיקר להדהד את הדברים כמו שנאמרו – כמו שנחוו – ברגע ההוא בזמן, ומשאיר לכל קורא להסיק מסקנות משלו לגבי מה היה אז, מה היה מאז, מה השתנה ומה לא.

יאללה, לביצה.

להמשך קריאה »

חיים, משבת לשבת

בפוסט הקודם ניסיתי להאיר כמה מהסתירות והנקודות העיוורות של המאבק החברתי. יצא שהפוסט ההוא נכתב בדיוק במקביל לפיגוע המדמם באילת, והתפרסם ממש עם תחילת התגובה הישראלית הפבלובית כמעט – הפצצה על עזה, למרות שהראיות שקשרו את מבצעי הפיגוע לעזה היו קלושות במיטבן, והתערערו עוד יותר מאז.

(כבר לינקים? עוד לא אמרת שלום כמו בנאדם)

פעולת "תג המחיר" (ציטוט של שר הביטחון שלכם) המדממת בעזה הבהירה – לכל מי שעוד ניסה להתעלם – שהפיל באוהל חי ובועט, ומתמצה אולי בשאלה מהם גבולות הצדק החברתי שעליו מדובר פה, אם לצדק יכולים בכלל להיות גבולות. הלמות תופי המלחמה ופיצוציה, שהרעימה בעזה ובדרום ישראל, עוררה מרבצן תגובות "פוליטיות" ישנות מכל הצדדים וחשפה את הקרעים (והתפרים הנוחים להיפרם) שמאחורי הברית ה"א-פוליטית" של מחאת האוהלים.

ועדיין, המחאה היטלטלה, אבל לא נשברה. ואולי להפך, הוכיחה שהיא יכולה להמשיך למרות (או בזכות?) המבוכה, הסתירות המובְנות והיעדרו של דגל אחד, אחיד וחד-משמעי. (פוסט מומלץ, מרענן ומעודד.)

להמשך קריאה »

נופל וקם, חדש ומשופר [מנהלתי+]

הבלוג נפל אתמול למשך רוב שעות הבוקר והצהריים,* אחרי יממה וחצי של גמגומים לסירוגין. למרבה האירוניה, זה קרה דווקא אחרי יומיים רצופים שבהם כתבתי שני פוסטים – תופעה שלא נצפתה פה כבר שנים.

בהתחלה חשבתי שזה קשור לעבודות שדרוג שעשתה חברת השרתים השבוע, אך בירורים עם התמיכה הטכנית העלו שמדובר בניסיון פריצה – ואפילו לא משהו מעניין כמו נערי רוטר או מתוסכלי המשט, אלא סתם בוט מסחרי פארשי.

התנצלותי בפני אלפי הקוראים שניסו בוודאי להיכנס בשעות האלה לפוסטים החדשים, ובפני בעלי המניות של תאגיד מרמיט על אובדן ההון הסימבולי.

זה קרה בדיוק בתקופה של חזרה לבלוג, שהפך לערוץ התקשורת העיקרי שלי בעקבות הפרישה המשחררת מערוצי הרעש של ההווה המתמשך…

להמשך קריאה »

האימפריה כמרקחה

אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי, לפני ארבע שנים, חזה (או תיאר) את נפילת אימפריית הנפט האמריקאית. הוא נקרא על מות האימפריה, ונראה לי כה מכונן עד שזכה לקטגוריה על שמו. המניפוסט הזה הופיע ברשימת הפוסטים הקשורים של הפוסט האחרון, אבל לא הייתי צריך את זה כדי להיזכר בו לנוכח מאורעות הימים האחרונים ב"בעלת בריתה" השנייה-בחשיבותה של האימפריה במזרח התיכון, ובמדינות חסות נוספות. מאורעות שמזכירים את אפקט הדומינו של קריסת הגוש הסובייטי, רק שהפעם גם אנחנו בין אבני הדומינו המעורערות.

להמשך קריאה »

סובלימשהו

אנשים שכותבים בבלוג על זה שהם לא כותבים בבלוג

יכולתי לשלוף משהו מהטיוטות שבמוח. התלבטתי בין קריאה מחודשת של אגדות אנדרסן והתנצלות על הקטילה הנמהרת שעשיתי לו באחד הפוסטים הקודמים, לבין סיפור קטן, עמום ומקוטע, שקשור למקום שבו אני גר ולקשר הנפתל שלו עם גורלה העגום של לוד במלחמת 48.

סביר להניח שכל אחד משני הנושאים האלה היה תורם למיתוג העצמי שלי יותר מעוד לקט של הגיגים מעורפלים שבסופם יסתבר שוב שאי אפשר להגיד כלום על שום דבר. אבל איכשהו לא בוער לי לכתוב אותם. זה מרגיש יותר מדי כמו עבודה. ורבאק, יום שישי בערב, האבנט דה וורקינג קלאסס סאפרד אינאף?

אולי, יום אחד, אמצא את המסגרת שתאפשר לי לכתוב על נושאים כגון אלה גם במסגרת שבוע העבודה, מה שיאפשר לי להעלות את הכתיבה משפל המדרגה של סדר העדיפויות. אני עובד על זה, זה הולך ומתגבש, עם קצת עזרה מחברים, אהובים ובני משפחה. ואני בורר, לא ממהר ולא מתפשר, מתעקש למצוא מסגר(ו)ת שלא תוסיף זיהום אלא ערך מוסף, להרבות טוב בעולם.

בינתיים, עד שיוצא לי לכתוב, לא בא לי לכתוב על הנס כריסטיאן אנדרסן וגם לא על זיגפריד להמן, עם כל הכבוד. אני רוצה לכתוב את הרגע, לא איזה טקסט מוכן מראש עם מוסר השכל מתוכנן מראש. אני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיזם הרי באופנה היום.

להמשך קריאה »

צונאמי ציוני

בסוף השבוע כמעט כתבתי פוסט פוליטי.

בשישי לקראת חצות, בתום יום שמהל משפחה ועבודה בניסיון נואש לרדוף אחרי הזנב של האוברדרפט המשתולל, התגלגלתי איכשהו לטור האחרון של סייד קשוע, אשף האישי-הוא-הפוליטי. קראתי אותו בעיניים נפוחות מעייפות, ולפני שכיביתי את המחשב עוד עברתי על הטוקבקים.

הלכתי לישון, אבל משהו שם הציק לי, התגלגל במחשבתי והתנסח כעוד פוסט היפנוגוגי בעודי שוכב במיטה ומנסה להירדם.

בשבת בבוקר לקחנו את הילדים למוזיאון ישראל. המרמיטה רצתה. אותי הצירוף "מוזיאון ישראל" מחזיר ישר לבנדיקט אנדרסון, גיבור האקדמיה האנטי-ציונית שטורד את מנוחתם של בריוני אם תרצו, שהסביר בקהילות מדומיינות את התפקיד שממלא המוזיאון בהטמעת הקשר בין הלאום המודרני והשיוך ההיסטורי (המדומיין, כאמור) שלו לשורשיו הנצחיים.

להמשך קריאה »

אבנים

הוא מתיישב על האדמה בשיכול רגליים. מזמין אותי בתנועת יד לשבת לידו.

הוא מרים אבן שזרוקה על הקרקע. אולי חלוק, אולי חצץ.

סתם אבן, כזאת שכולנו הולכים מעליה כעניין שבשגרה, בלי לחשוב על זה פעמיים.

הוא מתבונן באבן בעיון

מעביר אותה מיד ליד

נוקש בה על אבן אחרת

מביא אותה לפיו, נוגס בעדינות

זורק אותה לקופסת פח

מוציא מהקופסה ומתבונן בה בפליאה.

הוא מושיט לי את האבן.

אני לוקח אותה, הופך אותה בידי, מנסה לראות בה את הקסם שהוא רואה.

אולי זורק אותה לקופסת הפח, אולי מחזיר לו.

הוא נושא אלי עיניים זורחות, מצחקק בעליצות.

(כמו אומר לי בלי מילים:

"נכון שזה מרתק?")

ומרים עוד אבן.

להמשך קריאה »

ככלות הקול והאדווה

עברת את הבוחַן
פתחת את הראש בשעה טובה
הבעיה היא שלא נשאר לך
מקום להסתיר בו את לבך.
מה ששלה היה שלו
סמן את הטריטוריה שלך אם תוכל
ותבין רק
שהחרא הולך לפגוע במאוורר
ממש כמו שהגלים מתנפצים על החול
אתה יודע שהחרא הולך לפגוע במאוורר ממש בקרוב...
 .

להמשך קריאה »

שתי המלצות ושתיקה

זה היה חודש אינטנסיבי מכל הבחינות, לא רק הפוליטית. במובן מסוים, החזית הפוליטית היא אולי הפשוטה ביותר מבחינתי. שם לפחות המטרות ברורות.

אני לא מתכוון לכתוב פה עכשיו על כל העומסים שהכבידו עלי, ועדיין מכבידים. מתישהו בדרך, הבלוג הפך מהחדר האינטימי שלי לחלון ראווה. האנונימיות ברשת מתה, כידוע, והיא מדממת עלי. חוץ מזה, אחת ההשלכות של העומסים הנוכחיים היא שאין לי פנאי – במובן הקונקרטי והנפשי גם יחד – לנסח את מה שעובר עלי בשפה אינטרנטית קליטה.

אז אני הולך לעשות לביתי, עד הקריזה הבאה ו/או עד שייגמר היובש. אבל לפני זה אשאיר אתכם עם שתי המלצות חשובות בעיניי, על שני דברים שלא קשורים זה לזה, אבל קשורים אלי בצורה זו או אחרת:

להמשך קריאה »

העמוד הבא »