פוסטים שתויגו בנושא: 'לונדון'

קצרצר על מחאה ואלימות

התמונה שפורסמה היום בידיעות אחרונות, של מפגין שובר שמשת בנק, החזירה אותי בדיוק 13 שנה אחורה, לסיפור עם מוסר השכל. זה לא שיש לי זמן לכתוב, אבל הסיפור הזה דורש להישמע, והוא לא נכנס בציוץ.

 

להמשך קריאה »

הכשל של קראולי

ועוד דילוג רחב, מהאינטימיות האישית והמשפחתית אל ערבות התיאוריה והביקורת. סגירת מעגל (וחשבון) תיאולוגי ותיק.

אחד הנושאים הראשונים שבהם התעמקתי כאן היה דמותו והגותו של אליסטייר קראולי, המכשף (או שמא "מכשף"?) האנגלי מתחילת המאה הקודמת שנודע ברבים (עד כמה שהוא נודע) בעיקר בתארים כגון "שטניסט" או (בתיאורו התמציתי של אומברטו אקו) "שרלטן".

כמו הרבה דברים מעניינים, קראולי נכנס לחיי בלונדון, בתחילה כדמות בספר של רוברט אנטון וילסון (גם הוא תגלית לונדונית), ביתר הרחבה בשיחות עם ג'יימס, מאסטר סיני זקן שהיה למעשה אנגלי בן 29, ובהמשך דרך עיון ישיר במקורות הראשוניים (המרובים, בלי עין הרע) שכתב האיש עצמו.

במשך השנים נתקלתי פה ושם באנשים שהזהירו אותי מפני קראולי ה"מסוכן", החל מהמורה שלי ללימודי דתות, דרך איריס יער אדלבאום (שגם הקדישה לי ולו כמה מילים בבלוג שלה) וכלה במוכר הטארוט הזקן בקינג ג'ורג', כשקניתי אצלו חפיסה של קלפי Thoth במתנה למישהי. למעשה, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא עדויות למפוקפקותו של קראולי. מספיק לקרוא בביוגרפיה שכתב עליו תלמידו ומזכירו האישי ישראל רגארדי כדי להיחשף לצדדים לא-סימפטיים, שמבהירים מעל לכל ספק ש"מאסטר תֶריוֹן" (א.ק.א "פראטַר פֶּרדוּרָבּוֹ", "המפלצת 666" ועוד) לא היה שליח האלים נטול התסביכים שדימה עצמו להיות.

ועדיין, למרות הראיות המצטברות שקראולי היה אנושי, אנושי מדי, המשכתי לחשוב שיש בתורה שלו צדדים ראויים לעיון ואף ליישום. אני עדיין חושב ככה, אבל פחות, אחרי שהבנתי פתאום את הכשל המהותי (לדעתי) שבבסיס השיטה שלו.

להמשך קריאה »

מתמסרים בראס אל עוג'ה [פוסטתמונה]

ניק, בעל הבית שלי בשנתי האחרונה בלונדון, שגם הפעיל את סדנת הג'אגלינג שהיתה לי תחליף-חוף שבועי בכל שנותיי שם, היה זה שעשה לי היכרות עם The Serious Road Trip, קבוצה שבמסגרתה נסעו הוא וכמה מחבריו לאזורי עימות/אסון הומניטרי כמו בוסניה, עברו בכפרים והגישו לילדים (ולמבוגרים) סיוע תראפויטי בצורת מופעי קרקס וסדנאות ג'אגלינג.

בימים ההם, ג'אגלינג היה הדת שלי, הנתיב שלי אל ראש ההר, המדיטציה הראשונה שלי, עוד לפני שידעתי להגדיר את זה ככה. הפעילות של TSRT נראתה לי התגלמות הטוב עלי אדמות, שליחות מצווה. הערצתי אותם, קינאתי בהם, אבל לא העזתי להצטרף אליהם.

להמשך קריאה »

הישרדות: החיים האמיתיים

עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות

בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.

להמשך קריאה »

Acid City | Hard Trance Mixtape

(Scroll down and press Play)

מתישהו בלילה שבין רביעי לחמישי, המחשב שלי שבק.

זה היה אמור להיות משפט הפתיחה של פוסט עמוס ופתלתל, שמתנסח אצלי מאז אותו בוקר חמישי. פוסט שהיה אמור לשזור כחוט השני את פיאסקו המשט; מלחמות ההסברה בטוויטר; הפרישה מציוץ פעיל של אמן הציוץ הקצר בכבודו ובעצמו; הרהורים שעלו בי בעקבות זאת על מה בעצם אני עושה בטוויטר הזה, ומה אני מאבד שם; התרפקות על אושר משפחתי בכלל וההכנות להפקת יום ההולדת החמישי של זוזו בפרט; כמה אזכורים של הקריירה המלבלבת שלי כזונת תוכן/תאגיד מזדיין; הבימבו בג'יפ השחור שיצאה מתחנת דלק לכביש מול האף שלי וגם צעקה עלי שאני נוסע כמו משוגע, במיטב המסורת של ההסברה הישראלית… וכן הלאה, בליווי לינקים נבחרים ואילוסטרציות מאירות עיניים.

אבל ככל שהפוסט הזה התנסח והתנפח, נמתח ונמרח, ככה התקשיתי יותר ויותר להושיב את עצמי לכתוב אותו. גם אחרי שהמחשב חזר מתיקון.1 עבר זמנו, בטל קורבנו. ומה בכלל הטעם להוסיף עוד כמה מאות מילים למהומת הצעקות? מה שחסר פה זה לא עוד מילים, אלא הקשבה.

על שני צירים הבלוג הזה עומד:
1. המתח בין כוחן של האדוות – כוח מוכח ועם זאת מוגבל ואיטי – ובין עוצמתו של הנחשול.
2. המתח בין כוחה האינרטי של קארמה (הכל צפוי) ובין היכולת להתעורר ולהשתחרר מההתניות שלה (הרשות נתונה).

והבוקר,2 בחזרה בטוויטר, בעדינות מסויגת, נתקלתי בציוץ של @אננס, שעושה הילינג בטוויטינג: משהו על פלשבק למסיבה בחוות היען ב-'97.

עניתי בפלשבק משלי ל-'97, ואננס צירפה לשיחה את נועה ליברייטור. את הניק של נועה ראיתי בישרא כבר לפני כמה שנים, והוא החזיר אותי מיד למסיבות של Liberator Crew, לווינילים של Stay Up Forever, למסעות פסיכדליים אפלים ומאלפים בסקוואטים ומועדונים בבריקסטון. היום הסתבר שאכן, כריס ושאר האחים למשפחת ליברייטור היו מקור ההשראה לכינוי שלה. בהמשך השיחה: פלשבקים פראיים, רעידות בידיים, שמחה וששון.

לא נותר לי אלא לנקות את האבק מהפטיפונים, לפשפש במעמקי התקליטייה ולשלוף את תקליטי האסיד-טראנס הזנוחים, שנדחקו לקרן זווית אחרי שובי מלונדון בעקבות תגובות מבועתות בקהל הישראלי.3  עם התקליטים האלה למדתי למקסס, בעצם, כי הצלילים שלהם – בעיקר הבאסים – יותר חדים וקצביים מאשר השריטות של הטראנס הפסיכדלי. לא שחסרות כאן שריטות… רק אחרות. שכבות של מקצבים שנערמות בהדרגתיות, קצת כמו גאמלן אינדונזי – מבנה אידיאלי למיקסים ארוכים, להנאת הדיג'יים (המתחלפים, או מנגנים סימולטנית בק-טו-בק, או מגלגלים ג'וינטים שמנים).

אז הנה, בלי הקדמות נוספות, ובתודה לאננס ולליברייטורית:

להמשך קריאה »

  1. ספק כוח + שני מאווררים; עובדים בטורים גבוהים פה. []
  2. אתמול []
  3. ורבים מהם מכרתי בפרוטות מעליבות לקרמבו בשיינקין כשעזבנו את תל אביב; הלב נחמץ. []

The Line Between the Devil's Teeth and That Which Cannot Be Repeat (תחנות בזמן #19)

דנה ביקשה, דנה תקבל: הפוסט ה"גנוז" מיום שישי, שבו ניסיתי להתחקות אחרי תחנות פיטר מרפי בחיי. אני לא יודע אם זה מבהיר הרבה, או מעניין במיוחד (זה לא יהיה בבחינה, בּיים), אבל לפחות זאת הזדמנות להשמיע עוד כמה שירים מהאלבום המופתי ההוא. חוץ מזה, יצא מין תיעוד מרופרף – שממשיך את "קו העלילה" הלונדוני בסדרה – של השנה שבאה בערך אחרי הפוסט הזה. שנה שכותרת הפוסט מציעה תיאור די נאמן שלה…

.

להמשך קריאה »

Ordained (תחנות בזמן #16)

8.2.97

חצות

בית

מסיבה

.

It's a new religion.

.

We gather a consecrated venues or sacred places. The DJs are our priests. We have decks on our altars and our scriptures are pressed in vinyl.

.

להמשך קריאה »

ייעוד, שבט, ועוד דברים שמצאתי בלונדון (תחנות בזמן #10)

לפני כמה שנים קיטרתי באוזני מפיק ידידותי בהוצאת ספרים שהעסיקה אותי על התעריפים הנמוכים שאני מצליח לחלץ. בתשובה הוא הציע לי להתמקד ולהתמחות בתחום מסוים, כדי להעלות את ערכי בשוק. נחרתי בבוז. התמחות נועדה לחרקים, הרי. ואני, איש רנסנס שכמוני, מתעניין בהכל ויכול לעשות הכל.

.

כמה שנים ואי-אילו ספרים משמימים אחרי, אני חוזר בי מההצהרה הזאת. קודם כל, לא הכל מעניין אותי, וספרים פשוטים עלולים לפעמים להוציא לי את המיץ מרוב שעמום. יתרה מכך, מסתמן במובהק שיש נושא אחד שמעורר בי יותר עניין, התלהבות, התמדה ואמונה במה שאני עושה, מה שגם תורם ישירות לקלות העבודה ומהירותה. והנושא הזה הוא חינוך.

.

כל פעם שמגיע טקסט מהפרויקט החינוכי שהתמזל מזלי לחבור אליו, אני מתמלא עזוז. היום התבשרתי (חמסה חמסה) שנפח העבודה צפוי לגדול בשבועות הקרובים (חמסה חמסה, כי כבר שבעתי הבטחות שווא). ההבנה שזה התחום שמושך אותי, לצד הסיפוק הגובר שאני שואב מהעבודה השנייה, החדשה שלי, העלו בזיכרוני משהו שכתבתי פעם ביומני.

.

אבל הטריגר המיידי היה כשהגעתי הערב, במהלך תרגום מצגת על מנהיגות חינוכית, לציטוט הבא:

.

"עבודה מעניקה לנו את משמעות יומנו, לא רק את פת יומנו; אנו עוסקים בה בשביל לזכות בהכרה, לא רק במשכורת; בקיצור, בשביל שיהיו לנו חיים מסוג זה או אחר, במקום שנמות בצורה זו או אחרת בימים ראשון-שישי…יש לנו  זכות לבקש מעבודתנו שתכלול בחוּבה משמעות, הכרה, התפעמות וחיים."

.

(לואיס "סטאדס" טֶרקֶל)

.

אז התחלתי לחפש את התחנה ההיא בזמן, ואחרי שעברתי על כמה וכמה מחברות גיליתי למרבה הפלא שהטקסט שעלה לי בראש נכתב מיד אחרי שחזרתי ללונדון בסתיו 96', לשנה השנייה של הלימודים.

.

מה שאומר שאנחנו ממשיכים ישירות מסיום העונה שעברה, תוך דילוג אלגנטי [לעת עתה לפחות] על הגיחה לתל-אביב.

.

אז לכבוד הסינכרוניסיטי הזאת, ולכבוד החשיש שחזר מבצורת ממושכת ולכבוד זה שמחר אני דווקא לא צריך מוקדם, החלטתי לצ'פר את עצמי ולעבות את הפוסט בעוד כמה קטעי יומן, לפני ואחרי הטקסט המדובר. סתם בשביל הרצף ההיסטורי, שלמות הנראטיב וחדוות המאגניבות.

(לקוראינו חסרי הסבלנות מדור הסמס – זפזפו ישר להערה בסגול.)

.

בקריאה לאחור, זה בערך השלב שהכתיבה שלי מתחילה להיות מעניינת בעיניי.

.

להמשך קריאה »

על קו התפר בין הארה ופרנויה (תחנות בזמן #9.2)

אז תקופת ההרצה נגמרה, ואחרי סוכות אני עובר לארבעה ימי עבודה בשבוע, החל משמונה בבוקר.

.

Welcome to the Real World

כמו שאמר לי חאג' בטון מטריקסי כשסיפרתי לו את זה.

.

עברו עשר שנים מאז שקמתי לעבודה בבוקר, ומעולם לא לקחתי על עצמי עבודה שחייבה אותי להפעיל את הראש בשעות כאלה.

זה אומר ללכת לישון בשעות קונצנזואליות, זה אומר לייעל את זמן המחשב שלי כדי שאספיק גם לתרגם, זה אומר שיהיה לי פחות זמן לבלוג בכלל, לסוטול בפרט, ולהקלדת-קטעי-יומן-תוך-דפדוף-ביוטיוב על אחת כמה וכמה (או שמא זאת תהיה תראפיה נחמדה? נחיה ונראה).

.

זה אומר שעד שהבנתי לאן הסדרה הזאת לוקחת, היא מגיעה לסיום העונה הראשונה.

וזה אחלה מקום לעצור. מהרבה בחינות, אני מרגיש שהעבודה החדשה הזאת – להפיץ את חדוות הג'אגלינג לילדים – היא סגירת מעגל קולעת ונחיתה מוצלחת מהטיסה שאליה המראתי ביום היפוך הקיץ, 1996.

.

להמשך קריאה »

ריוונדל, חזרנו אלייך שנית (תחנות בזמן #9.1)

אחרי ששלושה סיפורים מאביב 96' צצו ועלו בזיכרוני בלי קשר (לכאורה?), הבנתי את הרמז ואני ממשיך את הסיפור אל השיא המתבקש שלו, בדילוגים מתבקשים.

(כן, לראשונה אני מסוגל להתחיל לערוך את הטקסטים האלה, לברור את הפחות-מוץ מהיותר-מוץ. ועדיין, אין לי ברירה אלא לחלק את הפרק הזה לשני חלקים, כל אחד בסביבות 2000 מילה. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. ולא, זה לא יהיה בבחינה (; )

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »