פוסטים שתויגו בנושא: 'ילדים עושים באהבה'

ההרפתקאה המופלאה מכל [תחנות בזמן #מיסופר]

התכנסות מפתיעה אל האישי והפרטי. שיר מזדמן שעלה בדעתי מתוך הכאן והעכשיו, והפך לגשר ישיר אל רגע בעבר, רגע כה מכונן עד שתועד בהרחבה, בניגוד למנהגי באותם ימים צחיחים וקודרים. רגע שבו השיר הזה הדהד בראשי מהצד השני של גיא צלמוות. אותו מקרר בגישה כל כך שונה.

להמשך קריאה »

לוד: הפלישה שלא תהיה. בינתיים

הפוסט הזה לא היה אמור להיכתב עכשיו, חצי לפני חצות באמצע שבוע מהאינטנסיביים בחיי.

הוא לא היה אמור להיכתב עכשיו, כי השלב הפומבי, שלב האידיאולוגיה והרטוריקה, היה אמור להגיע רק בסוף השבוע, עד שהוקדם במפתיע.

עכשיו היה אמור להיות שלב השו-שו, שלב הדיבורים הפרטיים והמעשיים, שלב העשייה שלקראת.

שלב שהתחיל לפני שבוע, אל מול עיניי המשתאות, ונגמר בחטף אתמול כשאיזה טמבל חשף את כל הפרטים בקבוצת פייסבוק ציבורית. (השאלה אם עשה את זה מכוונת זדון או מטיפשות נשארת פתוחה בינתיים, כדרכן של שאלות כאלה.)

אז אתחיל הפעם מהסוף, מהחלק הכי חשוב: קריאה לפעולה. אחרי זה אקפוץ להתחלה, לקריאת רקע.

סוף סוף, לוד יוצאת לרחובות! בואו בהמוניכם.

מחר בשעה 18:30 יצאו משפחות מחוסרות דיור ממאהל לוד, ויבואו על ילדיהם ומיטלטליהם המעטים לבית דירות ציבורי במרכז העיר, שעומד ריק על 80 דירותיו זה ארבע שנים.

הדרישה שלהן פשוטה: קורת גג. הפיתרון נמצא בהישג יד, בבניין הזה ובאחרים שעומדים ריקים. אחרי חודשיים במאהל, נמאס ל14 המשפחות החיות בו לשבת בשקט, וההפגנה היא מחווה לא-אלימה שמטרתה להצביע על האבסורד המתמשך שבמצבן.

אם אתם יכולים, אם אתם גרים בסביבה, אם אתם עוברים באזור, אם בא לכם לקפוץ לפריפריה  המרכזית מכולן, ואחת המוחלשות ביותר, חמש דקות מבן-גוריון – בואו.

המאהל נמצא בשד' ירושלים פינת רח' ז'בוטינסקי בלוד. המבנה הריק נמצא ב"כיכר קומנדו" שברח' דוד המלך, במרכז (החדש) של העיר, לא יותר מקילומטר מהמאהל.
ולחדשות בהרחבה, או כמו שאומרים בדאב: ריוַוייייינד!

להמשך קריאה »

חיים, משבת לשבת

בפוסט הקודם ניסיתי להאיר כמה מהסתירות והנקודות העיוורות של המאבק החברתי. יצא שהפוסט ההוא נכתב בדיוק במקביל לפיגוע המדמם באילת, והתפרסם ממש עם תחילת התגובה הישראלית הפבלובית כמעט – הפצצה על עזה, למרות שהראיות שקשרו את מבצעי הפיגוע לעזה היו קלושות במיטבן, והתערערו עוד יותר מאז.

(כבר לינקים? עוד לא אמרת שלום כמו בנאדם)

פעולת "תג המחיר" (ציטוט של שר הביטחון שלכם) המדממת בעזה הבהירה – לכל מי שעוד ניסה להתעלם – שהפיל באוהל חי ובועט, ומתמצה אולי בשאלה מהם גבולות הצדק החברתי שעליו מדובר פה, אם לצדק יכולים בכלל להיות גבולות. הלמות תופי המלחמה ופיצוציה, שהרעימה בעזה ובדרום ישראל, עוררה מרבצן תגובות "פוליטיות" ישנות מכל הצדדים וחשפה את הקרעים (והתפרים הנוחים להיפרם) שמאחורי הברית ה"א-פוליטית" של מחאת האוהלים.

ועדיין, המחאה היטלטלה, אבל לא נשברה. ואולי להפך, הוכיחה שהיא יכולה להמשיך למרות (או בזכות?) המבוכה, הסתירות המובְנות והיעדרו של דגל אחד, אחיד וחד-משמעי. (פוסט מומלץ, מרענן ומעודד.)

להמשך קריאה »

הִתחילו את המהפכה בלעדיי

(וזה בסדר גמור מצידי.)

ביום חמישי האחרון נסענו על הבוקר להקים אוהל… על גדת החצבאני. ברגע האחרון, בערב קודם, ניקר בי דחף לכתוב פוסט על המצב, ומצבי ביחס למצב. ישבתי וכתבתי משהו חפוז מזרם התודעה. ואז היתה איזו תקלה בשרת ודימיתי בעייפותי שחצי ממה שכתבתי נמחק. כשזחלתי למיטה ניחמתי את עצמי שבמילא אף אחד לא מחכה בנשימה עצורה למה שיש לי להגיד בנושא, והם מסתדרים מצוין גם בלעדיי שם בין האוהלים.

להמשך קריאה »

שאהידים של בית רבן

ובעודי מזקק בעדינות פוסט של התבוננות פנימית שקטה, המציאות החיצונית שועטת לשיאים חדשים של בוטות גסה, מופרכת. לא "על גבול הפרודיה", אלא מציאות שצועדת בנאמנות בעקבות הפרודיה והסאטירה. כי הנה, "ארץ נהדרת" הופכת מתוכנית סאטירה לתוכנית נבואית. או אולי תוכנית חומש? צפו בעצמכם:

השוו את ההנחתה החדשה של גדעון ופלוגות הסער שלו, המופקדים על חינוך ילדינו…

משרד החינוך: ילדי גנים יפתחו את השבוע בשירת ההמנון

הנחיות חדשות של משרד החינוך קובעות כי החל משנת הלימודים הבאה על כל הגננות בחינוך הקדם-יסודי במגזר היהודי לפתוח את השבוע בהנפת דגל המדינה ובשירת ההמנון. בנוסף על כך, הגננות יידרשו ללמד את הילדים את סמלי המדינה פעם אחת בשבוע. ההנחיות גם קובעות כי עד יום העצמאות "כל הילדים יכירו את המילים של המנון המדינה".

…למערכון הזה מהעונה האחרונה של הקיציסיה:

להמשך קריאה »

עלול להכיל שיירי מציאות

זה לא עוד פוסט על "המצב". אין לי משהו חדש להגיד על המגמה הלא-חדשה, שבה תפיסת המציאות של ממשלת ישראל הולכת ומתערערת, ובמקביל היא מחמירה יותר ויותר את מלחמתה בכל מי שמתעד ומנכיח את המציאות הזאת. כאילו ה"דה-לגיטימיזציה" נובעת מהראי, ולא מהדמות המכוערת שנשקפת בו.

זה (עוד) פוסט על מה שקורה אצלי במפגש עם המצב. לקט הרהורים על המתח (והקשר) בין אדוות מיקרו-קוסמיות של תקווה ונחשולים מקרו-קוסמיים של ייאוש. וגם כאן אין לי תובנות מרעישות, רק כרוניקה של אהבה בימי כולרה.

אם הפוסט הזה היה סימן פיסוק, הוא היה שלוש נקודות, לא סימן קריאה. גם בראש שלי הוא מרצד כאוסף של נקודות, שהקווים המקשרים ביניהם מטושטשים ומפותלים. אולי תבוא איזו הארה. ואולי לא.

להמשך קריאה »

נס פך הקטשופ

נראה שהתחליף העדכני ל"פתאום שמעתי בום וראיתי אנשים רצים" הוא "קרה לנו נס" – האנשים שכותבים בתקשורת והאנשים שמתראיינים בתקשורת פשוט התאהבו בקלישאה הזאת, שמציעה איזו נחמה כשכל מיני דברים מסביב קורסים, מתמוטטים ונשרפים. מעתה על תאמר "מחדל", אמור "נס". בעזרת השם.

אבל כל זה לא באמת מזיז לי. אני ממשיך לעקוב אחרי הגלישה במדרון החלקלק, בעניין, לפעמים גם בכאב, אבל למה לי לקחת ללב? יש לי הרבה לאהוב מראש. העניין, וגם הכאב, אבסטרקטיים משהו. תיאורטיים. ואני ממשיך בכיוון שהתוותה לי אביבה בפוסט ההוא שלה, לא נותן לדברים האלה להיכנס אלי הביתה, אל חיי ואל חיי ילדיי. והנה חנן מנסח את אותו סנטימנט בתמציתיות זנית.

אז לא בשביל לכתוב על מוראות המקרו התחלתי בכל זאת לכתוב פוסט קצת לפני חצות. רק תפסתי טרמפ על קדחת הניסים הזאת כדי לחלוק סצנה קטנה מהמיקרו, רגע אחד מני רבים שאני חולק עם זוֹזוֹ לאחרונה (כשהיא לא עסוקה במלחמת חורמה על תשומת לבי עם אחיה הקטן, שמתנסה בעצמו בצעדים ראשונים בתחום קנאת-אחים). זה הלך ככה:

להמשך קריאה »

סובלימשהו

אנשים שכותבים בבלוג על זה שהם לא כותבים בבלוג

יכולתי לשלוף משהו מהטיוטות שבמוח. התלבטתי בין קריאה מחודשת של אגדות אנדרסן והתנצלות על הקטילה הנמהרת שעשיתי לו באחד הפוסטים הקודמים, לבין סיפור קטן, עמום ומקוטע, שקשור למקום שבו אני גר ולקשר הנפתל שלו עם גורלה העגום של לוד במלחמת 48.

סביר להניח שכל אחד משני הנושאים האלה היה תורם למיתוג העצמי שלי יותר מעוד לקט של הגיגים מעורפלים שבסופם יסתבר שוב שאי אפשר להגיד כלום על שום דבר. אבל איכשהו לא בוער לי לכתוב אותם. זה מרגיש יותר מדי כמו עבודה. ורבאק, יום שישי בערב, האבנט דה וורקינג קלאסס סאפרד אינאף?

אולי, יום אחד, אמצא את המסגרת שתאפשר לי לכתוב על נושאים כגון אלה גם במסגרת שבוע העבודה, מה שיאפשר לי להעלות את הכתיבה משפל המדרגה של סדר העדיפויות. אני עובד על זה, זה הולך ומתגבש, עם קצת עזרה מחברים, אהובים ובני משפחה. ואני בורר, לא ממהר ולא מתפשר, מתעקש למצוא מסגר(ו)ת שלא תוסיף זיהום אלא ערך מוסף, להרבות טוב בעולם.

בינתיים, עד שיוצא לי לכתוב, לא בא לי לכתוב על הנס כריסטיאן אנדרסן וגם לא על זיגפריד להמן, עם כל הכבוד. אני רוצה לכתוב את הרגע, לא איזה טקסט מוכן מראש עם מוסר השכל מתוכנן מראש. אני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיזם הרי באופנה היום.

להמשך קריאה »

כלכלת תשומת לב הורית

מזמן לא הטפתי לכם איך להיות הורים טובים יותר, אה?

לפחות מאז הולדת המרמיטון, ולא בכדי.

מה אני אגיד לכם, הסתבר ששני ילדים זה הרבה יותר קשה מאתגר ממה שתיארתי לעצמי. בהתחלה זה אמנם נראה יותר קל מהילד הראשון, כי אני הרי מכיר את הפרוצדורות הטכניות (החלפת חיתול וכו') וכבר פחות חושש שהוא ייפול לי באמבטיה או יימעך לי בין הידיים. אבל כשהורמוני האופוריה של הימים הראשונים מתפוגגים, גודל המשימה מתחיל להתחוור. כמו שאמר המקמפסט: שני ילדים זה כבר משפחה, ילד אחד זה זוג עם ילד. או כמו שאבחנתי עם הורה מותש אחר בגן השעשועים: ילד שני לא מעלה את הקושי פי שניים, אלא בריבוע. והמרמיטה מסכמת: ילד שני לאבא זה כמו ילד ראשון לאמא.

להמשך קריאה »

אבנים

הוא מתיישב על האדמה בשיכול רגליים. מזמין אותי בתנועת יד לשבת לידו.

הוא מרים אבן שזרוקה על הקרקע. אולי חלוק, אולי חצץ.

סתם אבן, כזאת שכולנו הולכים מעליה כעניין שבשגרה, בלי לחשוב על זה פעמיים.

הוא מתבונן באבן בעיון

מעביר אותה מיד ליד

נוקש בה על אבן אחרת

מביא אותה לפיו, נוגס בעדינות

זורק אותה לקופסת פח

מוציא מהקופסה ומתבונן בה בפליאה.

הוא מושיט לי את האבן.

אני לוקח אותה, הופך אותה בידי, מנסה לראות בה את הקסם שהוא רואה.

אולי זורק אותה לקופסת הפח, אולי מחזיר לו.

הוא נושא אלי עיניים זורחות, מצחקק בעליצות.

(כמו אומר לי בלי מילים:

"נכון שזה מרתק?")

ומרים עוד אבן.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »