פוסטים שתויגו בנושא: 'זען'

הכשל של קראולי

ועוד דילוג רחב, מהאינטימיות האישית והמשפחתית אל ערבות התיאוריה והביקורת. סגירת מעגל (וחשבון) תיאולוגי ותיק.

אחד הנושאים הראשונים שבהם התעמקתי כאן היה דמותו והגותו של אליסטייר קראולי, המכשף (או שמא "מכשף"?) האנגלי מתחילת המאה הקודמת שנודע ברבים (עד כמה שהוא נודע) בעיקר בתארים כגון "שטניסט" או (בתיאורו התמציתי של אומברטו אקו) "שרלטן".

כמו הרבה דברים מעניינים, קראולי נכנס לחיי בלונדון, בתחילה כדמות בספר של רוברט אנטון וילסון (גם הוא תגלית לונדונית), ביתר הרחבה בשיחות עם ג'יימס, מאסטר סיני זקן שהיה למעשה אנגלי בן 29, ובהמשך דרך עיון ישיר במקורות הראשוניים (המרובים, בלי עין הרע) שכתב האיש עצמו.

במשך השנים נתקלתי פה ושם באנשים שהזהירו אותי מפני קראולי ה"מסוכן", החל מהמורה שלי ללימודי דתות, דרך איריס יער אדלבאום (שגם הקדישה לי ולו כמה מילים בבלוג שלה) וכלה במוכר הטארוט הזקן בקינג ג'ורג', כשקניתי אצלו חפיסה של קלפי Thoth במתנה למישהי. למעשה, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא עדויות למפוקפקותו של קראולי. מספיק לקרוא בביוגרפיה שכתב עליו תלמידו ומזכירו האישי ישראל רגארדי כדי להיחשף לצדדים לא-סימפטיים, שמבהירים מעל לכל ספק ש"מאסטר תֶריוֹן" (א.ק.א "פראטַר פֶּרדוּרָבּוֹ", "המפלצת 666" ועוד) לא היה שליח האלים נטול התסביכים שדימה עצמו להיות.

ועדיין, למרות הראיות המצטברות שקראולי היה אנושי, אנושי מדי, המשכתי לחשוב שיש בתורה שלו צדדים ראויים לעיון ואף ליישום. אני עדיין חושב ככה, אבל פחות, אחרי שהבנתי פתאום את הכשל המהותי (לדעתי) שבבסיס השיטה שלו.

להמשך קריאה »

ההרפתקאה המופלאה מכל [תחנות בזמן #מיסופר]

התכנסות מפתיעה אל האישי והפרטי. שיר מזדמן שעלה בדעתי מתוך הכאן והעכשיו, והפך לגשר ישיר אל רגע בעבר, רגע כה מכונן עד שתועד בהרחבה, בניגוד למנהגי באותם ימים צחיחים וקודרים. רגע שבו השיר הזה הדהד בראשי מהצד השני של גיא צלמוות. אותו מקרר בגישה כל כך שונה.

להמשך קריאה »

דו"ח מעצר

ביום רביעי אחר הצהריים התקיימה הפגנה ספונטנית מול בית עיריית תל אביב, במחאה על ניסיון של פקחי העירייה לפנות בכוח חלקים ממאהל רוטשילד. במהלך ההפגנה נקטה המשטרה אלימות בלתי מידתית, ועצרה בשרירותיות מעל 40 מפגינים. אני הייתי אחד מהעצורים האלה.

(אחרי שהגעתי להפגנה כמעט במקרה, בתום יום ההכשרה הראשון שלי בעבודה חדשה.)

לקראת ארבע בבוקר, בשובי הביתה אחרי ששוחררתי "בתנאים מגבילים", התיישבתי לפרוק בטוויטר כמה מילים על קורות אותו הלילה. ומאחר שלא נראה שיזדמן לי לכתוב על זה משהו מקיף יותר בזמן הקרוב, ולפני שהציוצים מאותו בוקר ייעלמו בתהום הנשייה של טוויטר, אני מעתיק אותם לפה בתוספת תיעוד מצולם ובתיבול קל של לינקים,. לקינוח: עוד כמה מחשבות והרחבות בדיעבד.

חיים, משבת לשבת

בפוסט הקודם ניסיתי להאיר כמה מהסתירות והנקודות העיוורות של המאבק החברתי. יצא שהפוסט ההוא נכתב בדיוק במקביל לפיגוע המדמם באילת, והתפרסם ממש עם תחילת התגובה הישראלית הפבלובית כמעט – הפצצה על עזה, למרות שהראיות שקשרו את מבצעי הפיגוע לעזה היו קלושות במיטבן, והתערערו עוד יותר מאז.

(כבר לינקים? עוד לא אמרת שלום כמו בנאדם)

פעולת "תג המחיר" (ציטוט של שר הביטחון שלכם) המדממת בעזה הבהירה – לכל מי שעוד ניסה להתעלם – שהפיל באוהל חי ובועט, ומתמצה אולי בשאלה מהם גבולות הצדק החברתי שעליו מדובר פה, אם לצדק יכולים בכלל להיות גבולות. הלמות תופי המלחמה ופיצוציה, שהרעימה בעזה ובדרום ישראל, עוררה מרבצן תגובות "פוליטיות" ישנות מכל הצדדים וחשפה את הקרעים (והתפרים הנוחים להיפרם) שמאחורי הברית ה"א-פוליטית" של מחאת האוהלים.

ועדיין, המחאה היטלטלה, אבל לא נשברה. ואולי להפך, הוכיחה שהיא יכולה להמשיך למרות (או בזכות?) המבוכה, הסתירות המובְנות והיעדרו של דגל אחד, אחיד וחד-משמעי. (פוסט מומלץ, מרענן ומעודד.)

להמשך קריאה »

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק

(כותרת חלופית למתחכמים במיוחד: על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "אנחנו"?)

ולפעמים, אפשר לראות בבירור שהמנעד בין אופוריה לציניות הוא עניין של בחירה.

אחרי שזיהינו את נקודות הקיצון, אשתדל לא להיסחף לאף אחת מהן, אלא לחתור אל האמצע. אבל אני לא מבטיח שאעמוד בזה.

הפוסט הזה החל להתגלגל אצלי בסוף השבוע שעבר. הוא נולד כעדכון מדאיג ממאהל לוד, עם הפניה לרקע נוסף וניסיון להצביע על המגמה המסתמנת לדעתי. המציאות לא שקטה על שמריה מאז, אבל הנקודות שהטרידו אותי אז נשארו בעינן – ומה שלא זורם, מתעפש והופך למדגרת יתושים.

אז עם כמה שפחות אופוריה וכמה שפחות ציניות, אנסה להציג עדויות ואבחנות מכמה נקודות אפלות בשולי האור המהפכני הגדול, כמה סתירות מציקות בשולי הססמאות, שמעלות שאלות כמו: מי זה בדיוק ה"עם" הזה ש"דורש צדק חברתי"? ומה בדיוק הוא דורש?

להמשך קריאה »

מלכים עירומים, הם בכל מקום

כולם מכירים את בגדי המלך החדשים. כולם מתפעלים מההעזה התמימה של הילד ההוא שאמר את מה שאמר. אף אחד לא חושב על מה שקרה לילד ההוא אחר כך, אחרי שהאמת יצאה לאור והנוכלים ברחו.

להמשך קריאה »

עלול להכיל שיירי מציאות

זה לא עוד פוסט על "המצב". אין לי משהו חדש להגיד על המגמה הלא-חדשה, שבה תפיסת המציאות של ממשלת ישראל הולכת ומתערערת, ובמקביל היא מחמירה יותר ויותר את מלחמתה בכל מי שמתעד ומנכיח את המציאות הזאת. כאילו ה"דה-לגיטימיזציה" נובעת מהראי, ולא מהדמות המכוערת שנשקפת בו.

זה (עוד) פוסט על מה שקורה אצלי במפגש עם המצב. לקט הרהורים על המתח (והקשר) בין אדוות מיקרו-קוסמיות של תקווה ונחשולים מקרו-קוסמיים של ייאוש. וגם כאן אין לי תובנות מרעישות, רק כרוניקה של אהבה בימי כולרה.

אם הפוסט הזה היה סימן פיסוק, הוא היה שלוש נקודות, לא סימן קריאה. גם בראש שלי הוא מרצד כאוסף של נקודות, שהקווים המקשרים ביניהם מטושטשים ומפותלים. אולי תבוא איזו הארה. ואולי לא.

להמשך קריאה »

מסירת הידע

השליחים ממערכת סיריוּס מיזגו את תבונותיהם העילאיות לסיעור מוח.

מצב הרוח היה קודר, ככל שאפשר להיות קודר כשאתה מחובר למרקם האינסופי של הקיום, שבו כל דבר מחובר לכל דבר אחר ברשת של קשרי גומלין עדינים.

"שום דבר שעשינו לא ממש עזר," אמר אחד הקולות שריחפו בתודעה הקולקטיבית.

"הם מתעקשים לא ללמוד."

"כל כך הרבה חידושים חשיבתיים – תורת המערכות המורכבות, קוואנטים, שמאנטים… אבל זה לא באמת משנה את החשיבה הקמאית שלהם."

"מה חדש בזה? הרי שלחנו להם את הבסיס לפני 2500 שנה. האידיוטים לקחו את האצבע שהצביעה על הירח וסגדו לה."

"והרגו את רוב ההתגשמויות ששלחנו להטיף להם."

"כל הקטע הזה של נביא זעם בשער העיר זה כבר פאסה לגמרי."

"גם טכנולוגיות התקשורת החדשות לא עזרו. כל אמצעי להרחבת המודעות שהם מקבלים, הם מנצלים אותו לעוד הסחות דעת."

"רגע, אולי עלינו על משהו. אולי אנחנו צריכים להגיע אליהם דרך ההסחות האלה שהם כל כך אוהבים."

"אם רק היתה דרך להשתמש במשחקים האלה שלהם כדי להמחיש להם את כל האמיתות הנאצלות, את התועלת שגלומה בשיתוף פעולה נטול אגו, את עוצמתו של השלם העולה על סך חלקיו, כל היאדה יאדה יאדה הזה שלא עובר בתקשורת המילולית המוגבלת שלהם…"

"רגע, אולי יש דרך. צריך למצוא משחק שנפוץ בכל רחבי הפלנטה הזאת, משהו שהוא שפה אוניברסלית שכולם מתחברים אליה."

"…משהו שלא צריך בשבילו מילים. במקום להסביר להם איך זה אמור לעבוד, פשוט נראה להם איך זה עובד. שוב ושוב ושוב. פעמיים בשבוע אם צריך. עד שהם יקלטו שזה לא רק יותר יפה, אלא גם יותר יעיל."

"יש לי! יש לי!"

להמשך קריאה »

סובלימשהו

אנשים שכותבים בבלוג על זה שהם לא כותבים בבלוג

יכולתי לשלוף משהו מהטיוטות שבמוח. התלבטתי בין קריאה מחודשת של אגדות אנדרסן והתנצלות על הקטילה הנמהרת שעשיתי לו באחד הפוסטים הקודמים, לבין סיפור קטן, עמום ומקוטע, שקשור למקום שבו אני גר ולקשר הנפתל שלו עם גורלה העגום של לוד במלחמת 48.

סביר להניח שכל אחד משני הנושאים האלה היה תורם למיתוג העצמי שלי יותר מעוד לקט של הגיגים מעורפלים שבסופם יסתבר שוב שאי אפשר להגיד כלום על שום דבר. אבל איכשהו לא בוער לי לכתוב אותם. זה מרגיש יותר מדי כמו עבודה. ורבאק, יום שישי בערב, האבנט דה וורקינג קלאסס סאפרד אינאף?

אולי, יום אחד, אמצא את המסגרת שתאפשר לי לכתוב על נושאים כגון אלה גם במסגרת שבוע העבודה, מה שיאפשר לי להעלות את הכתיבה משפל המדרגה של סדר העדיפויות. אני עובד על זה, זה הולך ומתגבש, עם קצת עזרה מחברים, אהובים ובני משפחה. ואני בורר, לא ממהר ולא מתפשר, מתעקש למצוא מסגר(ו)ת שלא תוסיף זיהום אלא ערך מוסף, להרבות טוב בעולם.

בינתיים, עד שיוצא לי לכתוב, לא בא לי לכתוב על הנס כריסטיאן אנדרסן וגם לא על זיגפריד להמן, עם כל הכבוד. אני רוצה לכתוב את הרגע, לא איזה טקסט מוכן מראש עם מוסר השכל מתוכנן מראש. אני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיזם הרי באופנה היום.

להמשך קריאה »

כלכלת תשומת לב הורית

מזמן לא הטפתי לכם איך להיות הורים טובים יותר, אה?

לפחות מאז הולדת המרמיטון, ולא בכדי.

מה אני אגיד לכם, הסתבר ששני ילדים זה הרבה יותר קשה מאתגר ממה שתיארתי לעצמי. בהתחלה זה אמנם נראה יותר קל מהילד הראשון, כי אני הרי מכיר את הפרוצדורות הטכניות (החלפת חיתול וכו') וכבר פחות חושש שהוא ייפול לי באמבטיה או יימעך לי בין הידיים. אבל כשהורמוני האופוריה של הימים הראשונים מתפוגגים, גודל המשימה מתחיל להתחוור. כמו שאמר המקמפסט: שני ילדים זה כבר משפחה, ילד אחד זה זוג עם ילד. או כמו שאבחנתי עם הורה מותש אחר בגן השעשועים: ילד שני לא מעלה את הקושי פי שניים, אלא בריבוע. והמרמיטה מסכמת: ילד שני לאבא זה כמו ילד ראשון לאמא.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »