פוסטים שתויגו בנושא: 'האחווה האפלה'

שאהידים של בית רבן

ובעודי מזקק בעדינות פוסט של התבוננות פנימית שקטה, המציאות החיצונית שועטת לשיאים חדשים של בוטות גסה, מופרכת. לא "על גבול הפרודיה", אלא מציאות שצועדת בנאמנות בעקבות הפרודיה והסאטירה. כי הנה, "ארץ נהדרת" הופכת מתוכנית סאטירה לתוכנית נבואית. או אולי תוכנית חומש? צפו בעצמכם:

השוו את ההנחתה החדשה של גדעון ופלוגות הסער שלו, המופקדים על חינוך ילדינו…

משרד החינוך: ילדי גנים יפתחו את השבוע בשירת ההמנון

הנחיות חדשות של משרד החינוך קובעות כי החל משנת הלימודים הבאה על כל הגננות בחינוך הקדם-יסודי במגזר היהודי לפתוח את השבוע בהנפת דגל המדינה ובשירת ההמנון. בנוסף על כך, הגננות יידרשו ללמד את הילדים את סמלי המדינה פעם אחת בשבוע. ההנחיות גם קובעות כי עד יום העצמאות "כל הילדים יכירו את המילים של המנון המדינה".

…למערכון הזה מהעונה האחרונה של הקיציסיה:

להמשך קריאה »

Wond'ring Again

להמשך קריאה »

השיתוק הזה

נפתח בשלושה סיפורים קטנים, אנקדוטות מחיי עם מכנה משותף ומוסר השכל:

לפני 15 שנה, תל אביב. חוזר מעבודתי בחברת הובלות דרך רחוב שיינקין, לבוש בגדי עבודה. ליד גינת שיינקין, גבר מבוגר ממני, בגופייה ועם ג'ריקן קטן ביד, פונה אלי ומבקש כמה שקלים לדלק.

אני מציע עזרה, ואיכשהו תוך כדי שיחה, בעזרת כמה טריקים פסיכולוגיים/היפנוטיים, הכמה שקלים הופכים למיכל דלק של משאית שצריכה להגיע דרומה עוד היום וכו' וכו'. אין לי גרוש בארנק, ואיכשהו אני משתכנע ללכת איתו עד הכספומט באלנבי (!) ולמשוך בשבילו 150 ש"ח, בערך שכר של יום עבודה. גם כשהוא זורק בדרך את הג'ריקן אני לא מתעשת. כשהוא מבטיח לי שיחזיר לי סכום גדול פי 4, אני לא ממש מאמין לו, אבל עושה את זה בכל מקרה. שנייה אחרי שהוא נפרד ממני, חודרת להכרתי ההבנה איזה פראייר טמבל הייתי. החבר'ה בדירה צוחקים עלי קצת, אבל גם מזכירים לי שזה רק כסף.

להמשך קריאה »

צונאמי ציוני

בסוף השבוע כמעט כתבתי פוסט פוליטי.

בשישי לקראת חצות, בתום יום שמהל משפחה ועבודה בניסיון נואש לרדוף אחרי הזנב של האוברדרפט המשתולל, התגלגלתי איכשהו לטור האחרון של סייד קשוע, אשף האישי-הוא-הפוליטי. קראתי אותו בעיניים נפוחות מעייפות, ולפני שכיביתי את המחשב עוד עברתי על הטוקבקים.

הלכתי לישון, אבל משהו שם הציק לי, התגלגל במחשבתי והתנסח כעוד פוסט היפנוגוגי בעודי שוכב במיטה ומנסה להירדם.

בשבת בבוקר לקחנו את הילדים למוזיאון ישראל. המרמיטה רצתה. אותי הצירוף "מוזיאון ישראל" מחזיר ישר לבנדיקט אנדרסון, גיבור האקדמיה האנטי-ציונית שטורד את מנוחתם של בריוני אם תרצו, שהסביר בקהילות מדומיינות את התפקיד שממלא המוזיאון בהטמעת הקשר בין הלאום המודרני והשיוך ההיסטורי (המדומיין, כאמור) שלו לשורשיו הנצחיים.

להמשך קריאה »

יונתן שפירא זומן לשיחה בשב"כ, והוא מדווח

יונתן שפירא זומן לשיחה ידידותית בשב"כ. אסף קינצר פרסם את הדיווח שלו בפייסבוק. מאחר שפייסבוק הוא אתר שמעוניין יותר בחברויות מאשר בזרימה חופשית של מידע, התקבלו תלונות מאנשים שלא הצליחו להיכנס ללינק.
כשירות לציבור, אני מעתיק לפה את הדיווח של יונתן בשלמותו. לא נגענו, כמו שאומרים.

להמשך קריאה »

הישרדות: החיים האמיתיים

עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות

בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.

להמשך קריאה »

איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת?

יום ראשון, שבוע חדש.

הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, לקחתי אותה לגן והמשכתי לסיבוב הליכה נמרצת בשדות. לגוף ולנשמה.

חזרתי והתיישבתי מול המחשב, עובד פורה ויצרני לתפארת המערכת הכלכלית הקורסת.

הצלחתי להשכיח מעצמי שאני דוהר בפול-גז בדרך ללא מוצא… כמעט עד השעה 12.

כי פתיתי המידע שטפטפו מטוויטר הלכו ונערמו, עד שהוציאו את המועקה ממסתור ההדחקה, העלו את הג'ננה ולחצו על שק הדמעות. מה שמביא אותי ללחוץ על "הוספת פוסט חדש".

אז קבלו את הטריגר היומי, עוד גלישה קטנה מני רבות במדרון החלקלק:

להמשך קריאה »

Monday Bloody Monday

כבר לפני שעתיים הבטחתי בטוויטר שאני מתנתק ועובר לבכי אנלוגי ישן וטוב, אבל רק כשפתחתי את תיבת הפוסט התחילו הדמעות לזלוג. כנראה שהבלוג פיתח כוח תירפויטי.

אני לא רוצה לעשות סדר במחשבות שלי. אין לי שום כוונה לשטוח פה תזה מסודרת על מה שהיה צריך לעשות, ובטח שלא אכנס לוויכוח על מה בדיוק קרה, ומי פתח באלימות והאם היה נשק חם על הספינות. זה לא ממש חשוב.

זה לא ממש חשוב, כי מדינה ריבונית שרוצה להתמודד עם פעולת התנגדות שמתיימרת להיות בלתי-אלימה, לא עושה את זה בארבע בבוקר, בשעת הגנבים, עם לוחמי קומנדו רעולי פנים שמשתלשלים בחבלים ממסוקים.

להמשך קריאה »

זוהי עונת יובש

עכשיו, כשגם תקשורת המיינסטרים מפרסמת את זה בראש חוצות, כבר אין סיבה שלא לדון בגלוי במה שידוע בטוויטר זה שבועות ארוכים בתור #יובש2010:

אין חשיש.

יבשה הארץ, מדן ועד אילת.

And now that I've got your attention…

לפני שנמשיך, אני רוצה שתקראו משהו שכתבה לי בטוויטר אישה חכמה אחת כשהצהרתי שם על כוונתי לכתוב פוסט בנושא:

נראה לי שהחלק העצוב בעניין הוא שסביר שפוסט כזה ימשוך יותר אכפתיות והתעניינות מאשר הפוסט שלפניו, שהוא פוסט מעולה וחשוב.

להמשך קריאה »

אל תקרא לי אחי

חלק מהדברים שייכתבו בפוסט הזה רציתי לכתוב כבר מזמן, בראשיתה של המתקפה האחרונה והעכורה מתמיד על "משתמטים". אבל היססתי להפוך את הסיפור העגום והמורכב של דני אחי לפלקט פוליטי חד-מימדי. לא היו חסרות לדני סיבות להתאבד גם בלי הצבא. האם הוא היה עדיין בחיים אם לא היה מתגייס? ככל שחולף הזמן אני משוכנע יותר ויותר שהתשובה חיובית.

בדרך כלל, אני אדיש לגמרי ליום הזיכרון עד שהוא נגמר, והיגון נופל עלי רק עם תחילת חגיגות יום העצמאות. השנה זה נפל עלי מוקדם. אולי זה קשור לפוסט המטלטל והקורע על הפער בין פולחן ההירואיות והדרוויניזם הצבאי שקראתי אמש בארץ האמורי (עוד לא עשיתם מנוי?), שפתאום עשה לי את יום הזיכרון רלוונטי לזיכרו של דני, שגם הוא היה מין אליפלט כזה.

חשבתי לציין את היום בשיר רלוונטי מעזבונו, או שניים.

אבל רק אחרי שנכנסתי לבדוק את הגורם לציוצים הנזעמים שמילאו את הפיד שלי ונתקלתי בתועבה המתחסדת ששחרר עמיר בניון לכבוד יום הזיכרון, בקע מעיין הדמעות.

להמשך קריאה »

« העמוד הקודםהעמוד הבא »