פוסטים שתויגו בנושא: 'האחווה האפלה'

השיר של טיילר

כפתור הוספת פוסט: נמצא. מילות פתיחה: לא.

מדרש שיר.

שיר ותיק ומוכר. אני הכרתי אותו בעוונותיי דרך הקאבר האנמי של ג'ניפר וורנס, לקח לי זמן לגלות שגם לאונרד כהן מבצע אותו. במקור שמתעלה על כל חיקוי.

שיר שהיה למנטרה ולהמנון. הוא באמת מתחיל כהמנון:

נשפטתי לעשרים שנות שעמום
על ניסיון לשינוי המערכת מבפנים
אני בא עכשיו, אני בא לגמול להם
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

אני רק שאלה: מי זה "אנחנו" שניקח?

ומכאן, עם ההאזנות וההשמעות ופרצי השירה עם הדיסק בבית ובאוטו, זה רק הלך והסתבך, הלך והתחדד…

להמשך קריאה »

בוחן מציאות לקוי

ובתוך כל שקשוק העגלה הנוסעת-אין-עצור, בין משבצות הזמן שהחליפו את מה שהיה פעם זרימה במגמת היסחפות, אימייל מחבר-בלוגר מן העבר מוציא אותי שוב אל אזור הדמדומים של מציאות הקונצנזוס, חושף באחת את מגבלותיו וגבולותיו של השיח הנורמטיבי – הנורמלי – שמעבר להם יש דרקונים, מאיר מבחוץ את האקסיומות שמחזיקות את הקיום החברתי היומיומי שקיבלתי על עצמי, וחושף את חולשת היסודות שעליהן הן נשענות.

"ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים."

פיליפ ק. דיק, ואליס

להמשך קריאה »

שידור חוזר: אל מול אומה מתעוררת

הפוסט הזה, והבא אחריו, פורסמו במקור בימי התקווה והלהט בשיא קיץ 2011.

שניהם עלו לי בראש לאחרונה, בנסיבות שונות שאסביר בקצרה.

היות שארכיון הבלוג עדיין תקוע בדרך, ומי יודע מתי יגיע, אני מעלה אותם בגרסת טקסט עירומה – בלי קישורים, בלי תגיות, בלי פוסטים קשורים, בלי תגובות…

לא אידיאלי, אני יודע, אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ועדיין חשוב לי שהדברים ייאמרו. שוב.

למה זה כ"כ חשוב לי? שאלה טובה. לא כדי להגיד שאמרתי לכם – למרות הפיתוי הראשוני – ולו רק כי לי עצמי לא ברור בדיעבד מה בדיוק אמרתי אז, וכמה נבואה היתה בזה. גם לא כדי להתנגח – ושוב, למרות שאני מעלה את הדברים בתגובה לאמירות של פעילי #j14 מרכזיים שהפכו מאז לפונקציונרים פוליטיים.
אני רוצה בעיקר להדהד את הדברים כמו שנאמרו – כמו שנחוו – ברגע ההוא בזמן, ומשאיר לכל קורא להסיק מסקנות משלו לגבי מה היה אז, מה היה מאז, מה השתנה ומה לא.

יאללה, לביצה.

להמשך קריאה »

קצרצר על מחאה ואלימות

התמונה שפורסמה היום בידיעות אחרונות, של מפגין שובר שמשת בנק, החזירה אותי בדיוק 13 שנה אחורה, לסיפור עם מוסר השכל. זה לא שיש לי זמן לכתוב, אבל הסיפור הזה דורש להישמע, והוא לא נכנס בציוץ.

 

להמשך קריאה »

הכשל של קראולי

ועוד דילוג רחב, מהאינטימיות האישית והמשפחתית אל ערבות התיאוריה והביקורת. סגירת מעגל (וחשבון) תיאולוגי ותיק.

אחד הנושאים הראשונים שבהם התעמקתי כאן היה דמותו והגותו של אליסטייר קראולי, המכשף (או שמא "מכשף"?) האנגלי מתחילת המאה הקודמת שנודע ברבים (עד כמה שהוא נודע) בעיקר בתארים כגון "שטניסט" או (בתיאורו התמציתי של אומברטו אקו) "שרלטן".

כמו הרבה דברים מעניינים, קראולי נכנס לחיי בלונדון, בתחילה כדמות בספר של רוברט אנטון וילסון (גם הוא תגלית לונדונית), ביתר הרחבה בשיחות עם ג'יימס, מאסטר סיני זקן שהיה למעשה אנגלי בן 29, ובהמשך דרך עיון ישיר במקורות הראשוניים (המרובים, בלי עין הרע) שכתב האיש עצמו.

במשך השנים נתקלתי פה ושם באנשים שהזהירו אותי מפני קראולי ה"מסוכן", החל מהמורה שלי ללימודי דתות, דרך איריס יער אדלבאום (שגם הקדישה לי ולו כמה מילים בבלוג שלה) וכלה במוכר הטארוט הזקן בקינג ג'ורג', כשקניתי אצלו חפיסה של קלפי Thoth במתנה למישהי. למעשה, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא עדויות למפוקפקותו של קראולי. מספיק לקרוא בביוגרפיה שכתב עליו תלמידו ומזכירו האישי ישראל רגארדי כדי להיחשף לצדדים לא-סימפטיים, שמבהירים מעל לכל ספק ש"מאסטר תֶריוֹן" (א.ק.א "פראטַר פֶּרדוּרָבּוֹ", "המפלצת 666" ועוד) לא היה שליח האלים נטול התסביכים שדימה עצמו להיות.

ועדיין, למרות הראיות המצטברות שקראולי היה אנושי, אנושי מדי, המשכתי לחשוב שיש בתורה שלו צדדים ראויים לעיון ואף ליישום. אני עדיין חושב ככה, אבל פחות, אחרי שהבנתי פתאום את הכשל המהותי (לדעתי) שבבסיס השיטה שלו.

להמשך קריאה »

כשהתעורר, הדיכוי עוד היה שם

כותרת הפוסט הזה הופיעה לראשונה כציוץ, בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה האחרונה, מסיבת הסיום של הקיץ שבו אקטיביזם היה השחור החדש. היום, ארבעה שבועות אחרי, היא אקטואלית מתמיד, כתמיד.

להמשך קריאה »

דו"ח מעצר

ביום רביעי אחר הצהריים התקיימה הפגנה ספונטנית מול בית עיריית תל אביב, במחאה על ניסיון של פקחי העירייה לפנות בכוח חלקים ממאהל רוטשילד. במהלך ההפגנה נקטה המשטרה אלימות בלתי מידתית, ועצרה בשרירותיות מעל 40 מפגינים. אני הייתי אחד מהעצורים האלה.

(אחרי שהגעתי להפגנה כמעט במקרה, בתום יום ההכשרה הראשון שלי בעבודה חדשה.)

לקראת ארבע בבוקר, בשובי הביתה אחרי ששוחררתי "בתנאים מגבילים", התיישבתי לפרוק בטוויטר כמה מילים על קורות אותו הלילה. ומאחר שלא נראה שיזדמן לי לכתוב על זה משהו מקיף יותר בזמן הקרוב, ולפני שהציוצים מאותו בוקר ייעלמו בתהום הנשייה של טוויטר, אני מעתיק אותם לפה בתוספת תיעוד מצולם ובתיבול קל של לינקים,. לקינוח: עוד כמה מחשבות והרחבות בדיעבד.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק

(כותרת חלופית למתחכמים במיוחד: על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "אנחנו"?)

ולפעמים, אפשר לראות בבירור שהמנעד בין אופוריה לציניות הוא עניין של בחירה.

אחרי שזיהינו את נקודות הקיצון, אשתדל לא להיסחף לאף אחת מהן, אלא לחתור אל האמצע. אבל אני לא מבטיח שאעמוד בזה.

הפוסט הזה החל להתגלגל אצלי בסוף השבוע שעבר. הוא נולד כעדכון מדאיג ממאהל לוד, עם הפניה לרקע נוסף וניסיון להצביע על המגמה המסתמנת לדעתי. המציאות לא שקטה על שמריה מאז, אבל הנקודות שהטרידו אותי אז נשארו בעינן – ומה שלא זורם, מתעפש והופך למדגרת יתושים.

אז עם כמה שפחות אופוריה וכמה שפחות ציניות, אנסה להציג עדויות ואבחנות מכמה נקודות אפלות בשולי האור המהפכני הגדול, כמה סתירות מציקות בשולי הססמאות, שמעלות שאלות כמו: מי זה בדיוק ה"עם" הזה ש"דורש צדק חברתי"? ומה בדיוק הוא דורש?

להמשך קריאה »

טו-דו ליסט

רשימה חלקית של כמה מהדברים שמעסיקים אותי בימים טרופים אלה, בין החופש הגדול של הילדים, ימי ההקמה בגן ובבית הספר (תראו איזה פראיירים, גם משלמים על חינוך פרטי וגם באים לעבוד בחינם), ההפגנות הסוערות ברחובות והדיונים הסוערים ברשת. אה, כן, וגם הניסיונות לעבוד קצת.

וכשאני אומר שהדברים האלה "מעסיקים" אותי, אני מתכוון שהם גוזלים ממני זמן, תשומת לב ושאר משאבים יקרי-ערך, ושלוות נפש יקרת-המציאות שמתבזבזת בתפריטים טלפוניים אינסופיים, בהמתנה אינסופית כקהל שבוי לצלילי ג'ינגלים פרסומיים חוזרים ונשנים, ובאינספור שיחות שמתנתקות תוך כדי המתנה. אני מוסיף לרשימה גם את השמות המפורשים של הגזלנים, למרות שכולם אותו זבל, בעיקרון, וזאת רק טיפה בים, כמובן.

להמשך קריאה »

אל מול אומה מתעוררת

לא תכננתי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו. אולי בערב, והוא גם היה אמור להיראות אחרת.
אבל הדמעות, הן זולגות מעצמן, ובמילא אני לא מסוגל לעבוד, או לאכול, בקושי לנשום. וכבר שחררתי ציוץ אחד הבוקר, אז לפני שאתפזר שוב בטוויטר, אני מנסה לאסוף את עצמי פה.

אז כן, חזרתי להציץ בטוויטר בימים האחרונים, במיקוד זהיר ככל האפשר. כמה אפשר לעמוד מנגד כשהחלום שלך, התקווה הנואשת שלך, קורמת עור וגידים – כאן, מעבר לפינה.

אז הצצתי אתמול בטוויטר, וראיתי שמתארגנות הפגנות בערב בכל המאהלים נגד הספין המתרקם של ביבי וחבורת הון-שלטון. הספיק לי עוד דפדוף קצר במורד הריטוויטים כדי למצוא הפגנה קל"ב – ברמלה, אצל משפחת אל עג'ו שחרב הפינוי מחורבת הדיור ה"ציבורי" שלהם מתהפכת מעל ראשם בימים אלה ממש, וריחפה מעל ראשם "עוד לפני שזה נהיה טרנדי".

להמשך קריאה »

העמוד הבא »