פוסטים שתויגו בנושא: 'דני'

בוחן מציאות לקוי

ובתוך כל שקשוק העגלה הנוסעת-אין-עצור, בין משבצות הזמן שהחליפו את מה שהיה פעם זרימה במגמת היסחפות, אימייל מחבר-בלוגר מן העבר מוציא אותי שוב אל אזור הדמדומים של מציאות הקונצנזוס, חושף באחת את מגבלותיו וגבולותיו של השיח הנורמטיבי – הנורמלי – שמעבר להם יש דרקונים, מאיר מבחוץ את האקסיומות שמחזיקות את הקיום החברתי היומיומי שקיבלתי על עצמי, וחושף את חולשת היסודות שעליהן הן נשענות.

"ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים."

פיליפ ק. דיק, ואליס

להמשך קריאה »

יום הזיכרון הסלקטיבי

אמא שלי התקשרה לשאול אם אני מתכנן במקרה להגיע לטקס יום הזיכרון בחלקה של דני. היא עצמה לא היתה הולכת, כי מה לדני ולטקסיות ממלכתית, מה לה ולכל הצבאיות הזאת, אבל לא נעים לה שלא יהיה אף אחד מהמשפחה ליד הקבר, והנציגים מהצבא יבואו… והיות שכבר למדתי שזה הדבר הכי קרוב לבקשה שהיא מסוגלת להוציא מהפה, הודעתי שאני בא.

עברו 12 שנה מאז שובי מלונדון, ומאז שהפכתי לאח שכול. זה כמעט שליש מחיי, שבו הרשיתי לעצמי לחיות את התפיסה הפוסט-ציונית שלי בלי להתבייש, בלי להתנצל ובלי לברוח. בין השאר, גיליתי במהלך השנים האלה שהשכול והעצב של יום הזיכרון מתעוררים אצלי באיחור מסוים. הייתי עובר את כל יום הזיכרון בקהות אדישה, וצולל לתהום רק עם פתיחת חגיגות יום העצמאות. בשנתיים האחרונות הסתנכרנתי קצת עם לוח הזמנים הממלכתי, ואני חושד שזה נובע דווקא מטוויטר, בועת האסקפיזם הציני כביכול. אתמול מצאתי את עצמי נסחף לטקס יזכור מאולתר, כשצייצן אחרי צייצן השיל את הפסאדה האירונית והמודעת לעצמה והציג – במילותיו שלו, בדרכו שלו, בכאבו שלו – כמה מרוחות הרפאים שבאות לבקר אותו ביום הזה. זה היה אמיתי, נטול מליצות, קורע לב ומרגש עד דמעות.

בניגוד גמור לטקס בבית הקברות הבוקר.

להמשך קריאה »

אל תקרא לי אחי

חלק מהדברים שייכתבו בפוסט הזה רציתי לכתוב כבר מזמן, בראשיתה של המתקפה האחרונה והעכורה מתמיד על "משתמטים". אבל היססתי להפוך את הסיפור העגום והמורכב של דני אחי לפלקט פוליטי חד-מימדי. לא היו חסרות לדני סיבות להתאבד גם בלי הצבא. האם הוא היה עדיין בחיים אם לא היה מתגייס? ככל שחולף הזמן אני משוכנע יותר ויותר שהתשובה חיובית.

בדרך כלל, אני אדיש לגמרי ליום הזיכרון עד שהוא נגמר, והיגון נופל עלי רק עם תחילת חגיגות יום העצמאות. השנה זה נפל עלי מוקדם. אולי זה קשור לפוסט המטלטל והקורע על הפער בין פולחן ההירואיות והדרוויניזם הצבאי שקראתי אמש בארץ האמורי (עוד לא עשיתם מנוי?), שפתאום עשה לי את יום הזיכרון רלוונטי לזיכרו של דני, שגם הוא היה מין אליפלט כזה.

חשבתי לציין את היום בשיר רלוונטי מעזבונו, או שניים.

אבל רק אחרי שנכנסתי לבדוק את הגורם לציוצים הנזעמים שמילאו את הפיד שלי ונתקלתי בתועבה המתחסדת ששחרר עמיר בניון לכבוד יום הזיכרון, בקע מעיין הדמעות.

להמשך קריאה »

יארצייט #11

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת

.

אַתָּה מְצַפֶּה – יַהַרְגוּךָ,

תֹאמַר

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת

כִּלְאַחַר תֹּם

הַמִּשְפָּט;

.

תוֹכִיחַ הַבְלוּתָם הָאֲמִתִּית כֻּלְּךָ הִמִּלָּה

הָאַחֲרוֹנֵה, אַךְ

.

הֵם יְעַנּוּךָ

וְיֹאמְרוּ

הוּמוֹרְךָ

בִּכְבֵדוּת

לָשוֹן

וְגַרְזֶן:

אַף אֶחָד לֹא שָתַק אוֹתוֹ

יוֹם בַּגִּילְיוֹטִינָה,

הַקָּהָל לֹא גִּחֵךְ לִדְבָרֶיךָ לֹא

לְמַרְאֶיךָ, גָּם לֹא רָצָה בְּטוֹבָתְךָ,

אֵלֶּה שֶשָּמְעוּ אוֹתְךָ

בָּשּוּרוֹת הָרִאשוֹנוֹת

אוּלַי שָמְעוּ אֶת הַתַּלְיָן אוֹ

הַכָּרוֹז, וְהֵם הָיוּ בַּדֶּרֶךְ

לַשּוּק, בַּדֶּרֶךְ

מִן הַכְּפָר.

וְזֹאת בִּכְלָל עִיר אַחֶרֶת.

.

להמשך קריאה »

אני אישית לא משתמש, אבל…

בנוסף להיותו פסיכיאטר, ירדן לוינסקי נטל חלק מרכזי בכמה מיזמים אינטרנטיים שהסבו לי (כמו להרבה אחרים) הרבה הנאה ועניין, שלא לומר הרחיבו את אופקיי, כגון אתר רשימות ובראש ובראשונה הקולקטיב המשובח, שקישר אותי להרבה חומרים מעניינים על הנפש האנושית, עידן המידע וכל מה שביניהם.

לאחרונה הוא נמנה גם על מקימי מרכז רזולוציה, שמציע טיפול פסיכולוגי בגישה שנשמעת (לי לפחות) קצת יותר עדכנית וגמישה מהאורתודוקסיה הפסיכולוגית-פסיכיאטרית.

אז כשירדן מבקש קצת עזרה מחברים, אהבת לינקים שתעזור לו להתקדם בגוגל כנגד כרישי SEO ממולחים, אני שמח להירתם.

ירדן ביקש גם, אם אפשר, לכתוב כמה מילים על פסיכיאטריה. זה בא לי טוב, לאור ההצעה הידידותית שקיבלתי ממש הבוקר מאדם אהוב לשקול, אולי, היוועצות בפסיכיאטר.

להמשך קריאה »

תחנה סופית

.

סיפורנו, או לפחות הפאזה הנוכחית שלו, מתחיל בבוקר יום היפוך החורף האחרון באלף הקודם, דהיינו 21.12.1999. רעש כלשהו העיר אותי כמה דקות לפני ההשכמה הטלפונית שהזמנתי לתשע, כדי להתכונן לבוא המובילים עם המקרר החדש, אחרי שלושה חודשי קיום על קופסאות חומוס קטנות שמיהרתי לחסל פן יתקלקל.

.

להמשך קריאה »

בחזרה לגיא צלמוות (תחנות בזמן #17)

כל העולם קשרים, מעגלים נפתחים ונסגרים…

.

חזרתי עכשיו מאזכרה חגיגית, במלאות עשור למותו, בבית יד לבנים של הקריה המוריקה בצל האלונים, ממש ליד האנדרטה (וסניף מד"א שבו הוציאו לי את רסיסי הזכוכית מהיד, אחרי ששברתי לאמא שלי את התמונה המשפחתית האידילית, כפתיחה לשלוש שנות נתק מוחלט).

.


ההפקה, בניצוחה של האם השכולה, כללה נגינה של כמה מיצירותיו והקרנת בכורה של סרט לזכרו, מז'אנר "חברים מספרים על", לא לפני שיצא לי לקרוא מעל קברו שיר פרי עטו (השיר האחרון בפוסט הזה).

.

במקלחת שלפני היציאה נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי בבניין הזה, באירוע דומה. זה היה חודש וחצי אחרי שחזרתי מלונדון, לפני תשע וחצי שנים, באירוע לכבוד יום ההולדת הראשון שלו בתור בר-מינן.

.

בדיעבד, האירוע הזה היה כנראה הרגע שבו שרפתי מאחוריי את הגשר האחרון וזינקתי בקפיצת ראש אל תוך גיא צלמוות. כדי לייצג בנאמנות את מה שכתבתי ושרבטתי וקשקשתי וציירתי ביומן בשלושת החודשים הבאים אצטרך סורק, כי הקלדה לא תעשה עם זה חסד. לעת עתה, אסתפק בניסיון לשקף כאן משהו מהצבעים שבחרתי לכתיבה. את הפונטים, הגדלים והקומפוזיציה תצטרכו לדמיין לבד. ואני מתחיל בלילה שחזרתי מהאירוע לדירה השכורה שלי ביפו, בוער בזעם מאכל, שנייה לפני שהתחלתי לצייר על הקירות (למגינת ליבו של בעל הבית) בליווי סט מוזיקלי אינסופי (למגינת ליבם של השכנים).

.

להמשך קריאה »

ליל שימורים (תחנות בזמן #15)

.

10.1.99

.

דני התאבד היום.

כמו בסרט טיפשי, וצפוי. והרי הרובה שמופיע במערכה הראשונה וכו' וכו' וכו'.

לאן אוליך את האבל והצער והכעס?

הרי המוות הוא הקבוע האחד במשוואה של החיים.

מה הטעם להאיץ בו?

הביזבוז, האיוולת.

רחוק ובודד. פתאום כל כך בודד.

ראיתי את זה קורה. בעיני רוחי. ב"חיזיון".

אבל תמיד הרגתי את אהובי בעיני רוחי. חשבתי שזה יקל על ההתמודדות אם, וכאשר, וכש…

ואני תקוע בתפקיד טפשי בסרט שאני לא אוהב.

האם יכולתי ואולי אם…

האשמה הכעס חוסר האונים

הכאב.

הוא נשאר בן עשרים וקלישאות עד מחר.

מחר לישראל ולא לקולג'.

לא רוצה אהבה ורחמים רוצה אהבה זקוק לרחמים לא רוצה ולא יכול.

והכל נראה כל כך מלאכותי ומזוייף ומעושה גם הדף הזה.

.

להמשך קריאה »

תשע שנים (ושלושה ימים) בלעדיו: פוסט אורח פוסט מורטם

בְּרֵאשִית

בִּרְצוֹנִי לוֹמַר כַּמָּה מִלּוֹת פְּתִיחָה

אַתְּ

כָּל הַשִּירִים שֶנִּפְתְּחוּ

כָּךְ נִכְשְלוּ.

הַאִם עָלַי לְהַמְשִיךְ?

הַמִּקְרִיּוּת הַזֹּאת

הִיא חֲלוֹם

בְּחַיַּי

אֲנִי הֲרֵי מַאֲמִין בְּגוּף גּוֹרָל וּבַמְשָרְתִים…

וּמָוֶת לֹא גְוִיָּה לַהֲמוֹנִים

.

וּבַחֲלוֹמִי אֲנִי עִוֵּר סָגֹל בַּחֲלוֹמִי

שֶמּוֹשִיט עֲפִיפוֹן

אֲנִי עִיר שֶל יוֹד

שִיר מְחָאָה בְּאָקוֹרְדִים פְּשוּטִים

.

כְּשֶבָּאוּ אֶל הַיָּחִיד שֶיָּכוֹל

לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם

הוּא יָשַן

הוּא רָצָה לְהָמְשִיךְ לִישֹן

וְהֵם שֶכִּבְּדוּהוּ כִּי הוּא

הַיָּחִיד שֶיָּכוֹל לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם

קִיְּמוּ אֶת רְצוֹנוֹ

להמשך קריאה »

Shopping for Culture is like Bombing for Virginity

להיוולד מחדש זה לא וואן-אוף, זה פול-טיים ג'וב.

.

.

(אחד שנולד מחדש אנגלו-סקסי, וגם התבלבלו לו המטפורות בדרך.)

.


אז מה אם אריק ישן, לי יש דלקת בגיד הקופי-פייסט.

.

.

(זה שנולד מחדש, ועכשיו הוא מפרנס את עצמו החדש + אישה + ילדה + כלבה + מספר לא ברור של חתולים + בור קומפוסט + מכונית. התאמץ, התאמץ, נולד מחדש ומה קיבל? אותו חרא. ככה שלא יהיו לכם ציפיות, בינינו.)

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »