פוסטים שתויגו בנושא: 'ג'אגלינג'

מתמסרים בראס אל עוג'ה [פוסטתמונה]

ניק, בעל הבית שלי בשנתי האחרונה בלונדון, שגם הפעיל את סדנת הג'אגלינג שהיתה לי תחליף-חוף שבועי בכל שנותיי שם, היה זה שעשה לי היכרות עם The Serious Road Trip, קבוצה שבמסגרתה נסעו הוא וכמה מחבריו לאזורי עימות/אסון הומניטרי כמו בוסניה, עברו בכפרים והגישו לילדים (ולמבוגרים) סיוע תראפויטי בצורת מופעי קרקס וסדנאות ג'אגלינג.

בימים ההם, ג'אגלינג היה הדת שלי, הנתיב שלי אל ראש ההר, המדיטציה הראשונה שלי, עוד לפני שידעתי להגדיר את זה ככה. הפעילות של TSRT נראתה לי התגלמות הטוב עלי אדמות, שליחות מצווה. הערצתי אותם, קינאתי בהם, אבל לא העזתי להצטרף אליהם.

להמשך קריאה »

תחנה סופית

.

סיפורנו, או לפחות הפאזה הנוכחית שלו, מתחיל בבוקר יום היפוך החורף האחרון באלף הקודם, דהיינו 21.12.1999. רעש כלשהו העיר אותי כמה דקות לפני ההשכמה הטלפונית שהזמנתי לתשע, כדי להתכונן לבוא המובילים עם המקרר החדש, אחרי שלושה חודשי קיום על קופסאות חומוס קטנות שמיהרתי לחסל פן יתקלקל.

.

להמשך קריאה »

The Left Hand Path

אולי גם אתם שמעתם על הטריק שאמור לאפשר לזהות מתי אנשים משקרים: לפי הכיוון שאליו פונות העיניים שלהם כשהם מחפשים מילים.

.

אם העיניים פונות ימינה, הרי שהן מחפשות במאגר הזיכרון ("אמת").

אם הן פונות שמאלה, הן מחפשות במאגר הדמיון ("שקר").

.

זה נשמע נורא פשטני, אבל פעם סטימבלתי מאמר שתיאר את התופעה הזאת במונחים יותר מדעיים (את הלינק לא שמרתי, לצערי). בתור איטר, אחד הדברים הכי מעניינים מבחינתי במאמר היה ההערה בשולי הדברים שאצל שמאליים הכיוונים הפוכים.

.

להמשך קריאה »

קח לך אישה ובנה לה ערסל (תחנות בזמן #18)

לפעמים LSD הוא כמו מיי ווסט:

כשהוא טוב, הוא נהדר; אבל כשהוא רע, הוא עוד יותר טוב.

.

כי טריפים רעים מעמתים אותך (או שמא זה שוב רק אני?) עם הרצונות האמיתיים שלך.

כי לפעמים, היציאה היחידה ממעגל-הקסמים הזדוני של טריפ רע היא להגיד ולהגדיר לעצמך מה אתה באמת רוצה, מה באמת חסר לך, מה יוציא אותך מ"בֹּץ הַזֶּה-מַה-יֵּש, הַכָּכָה-כָּכָה" וייתן טעם לחייך.

ולפעמים, אפשר להרגיש שמשהו חסר אפילו (או שמא בעיקר?) "בבוקר שאחרי הלילה שלפני", ואפילו אם הלילה שלפני הוא מסיבת פול-מון קטנה וידידותית על חוף טרופי מהאגדות, אי שם בדרום הודו [ובדיוק לפני 14 שנה, מסתבר ]

.

להמשך קריאה »

המטוס האחרון מסידני (תחנות בזמן #13.1)

תכננתי ללכת לישון מוקדם [אתמול], לקום מחר היום לרכיבת בוקר, אבל הירח מתמלא וגם הקערית, ודבר הוביל לדבר, וכשחיפשתי שיר סיום לפוסט הקודם בסדרה שפבלשתי זה עתה אמש נתקלתי בשיר שלא שמעתי מזמן, שזרק אותי לתחנה אחרת בחצי הכדור הדרומי, לא הרבה חודשים אחרי הפסטיבל ההוא בניו-זילנד [והקלדתי עוד פרק בסדרה עד שלוש לפנות בוקר]…

.

להמשך קריאה »

טולקינאות אזוטרית באורינוקו (תחנות בזמן #12)

היום [יום שישי שעבר, אבל מי סופר] ניסיתי להיזכר מתי לאחרונה יצאתי לרקוד במועדון.

המרמיטה טענה שזה היה לפני יותר משנה, והיא כנראה צודקת (11 חודש, אבל מי סופר).

מאז הייתי אמנם בשתיים-שלוש מסיבות תחת כיפת השמיים, אבל גם ככה כמות הריקודים שלי בשלוש השנים האחרונות מדגדגת בקושי את ההספק החודשי הממוצע בלונדון…

.

זה לא בגלל שנמאס לי, או שלא בא לי לרקוד יותר. לפעמים מדגדג לי החשק, אבל זה לא מסתדר לי עם דרישות הפאזה הנוכחית של חיי בכל הנוגע להקצאת זמנים, כוחות, אפילו כספים. את המקצבים והריקודים שלי אני מוצא עכשיו במקומות אחרים, בסגנונות אחרים, בשעות אחרות. מנסה לשלב אותם במציאות-הקונצנזוס שלקחתי על עצמי.

.

אני חושב שזאת אחת המוטיבציות לכל הסדרה הזאת, של התחנות בזמן. אני חוזר לגיל ההתבגרות המוארך שלי ברגשות מעורבים: מצד אחד רצון עז לשמור על רוח המרד, על חדוות החיפוש והחופש, ומצד שני מבוכה גופנית כמעט על רמות הניתוק הבועתי, הפינוק הילדותי, התמימות הקלולסית והיהירות הבלתי מודעת לעצמה.

חייתי בגן-עדן של שוטים; לזכותי ייאמר שזה הציק לי.

לא רציתי רק לברוח; רציתי להגיע.

.

והיום, משום מה (אחרי שתרגלתי קצת טרילותרפיה, עם תוצאות מפתיעות), עלתה בזיכרוני אחת התחנות המוקדמות במסע הזה, מוקדמת אף יותר מטעימת האהבה בגואה שפתחה את הסדרה.

.

להמשך קריאה »

על קו התפר בין הארה ופרנויה (תחנות בזמן #9.2)

אז תקופת ההרצה נגמרה, ואחרי סוכות אני עובר לארבעה ימי עבודה בשבוע, החל משמונה בבוקר.

.

Welcome to the Real World

כמו שאמר לי חאג' בטון מטריקסי כשסיפרתי לו את זה.

.

עברו עשר שנים מאז שקמתי לעבודה בבוקר, ומעולם לא לקחתי על עצמי עבודה שחייבה אותי להפעיל את הראש בשעות כאלה.

זה אומר ללכת לישון בשעות קונצנזואליות, זה אומר לייעל את זמן המחשב שלי כדי שאספיק גם לתרגם, זה אומר שיהיה לי פחות זמן לבלוג בכלל, לסוטול בפרט, ולהקלדת-קטעי-יומן-תוך-דפדוף-ביוטיוב על אחת כמה וכמה (או שמא זאת תהיה תראפיה נחמדה? נחיה ונראה).

.

זה אומר שעד שהבנתי לאן הסדרה הזאת לוקחת, היא מגיעה לסיום העונה הראשונה.

וזה אחלה מקום לעצור. מהרבה בחינות, אני מרגיש שהעבודה החדשה הזאת – להפיץ את חדוות הג'אגלינג לילדים – היא סגירת מעגל קולעת ונחיתה מוצלחת מהטיסה שאליה המראתי ביום היפוך הקיץ, 1996.

.

להמשך קריאה »

ריוונדל, חזרנו אלייך שנית (תחנות בזמן #9.1)

אחרי ששלושה סיפורים מאביב 96' צצו ועלו בזיכרוני בלי קשר (לכאורה?), הבנתי את הרמז ואני ממשיך את הסיפור אל השיא המתבקש שלו, בדילוגים מתבקשים.

(כן, לראשונה אני מסוגל להתחיל לערוך את הטקסטים האלה, לברור את הפחות-מוץ מהיותר-מוץ. ועדיין, אין לי ברירה אלא לחלק את הפרק הזה לשני חלקים, כל אחד בסביבות 2000 מילה. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. ולא, זה לא יהיה בבחינה (; )

.

להמשך קריאה »

Memories of a Free Festival (תחנות בזמן #8)

הרעיון להמשיך את הסדרה בפרק הזה נולד ברגע שראיתי את הפוסט של לי על השיר שלהלן (בקליפ, לא בכותרת).

.

היום מושג "היום המושלם" שלי הרבה יותר… אהמ, מתוק וחינוכי, אבל הפוסט הזה החזיר אותי באחת לבוקר מאי שטוף שמש בסוף סופשבוע ארוך, על מדשאה ציבורית בלונדון, כשזייפתי את השיר הזה באוזני מישהי שסתמה לי את בשורה האחרונה של הפזמון.

.

אם זה לא מספיק, התברר שהאפיזודה הזאת היא המשך כרונולוגי ישיר כמעט של אביב 96' המהולל, שכבר הופיע בסדרה הזאת פעם או פעמיים.

.

The best days of my life?

אתמהה.

(השנים המעצבות של ילדותי השנייה?)

. להמשך קריאה »

Time Out of Mind (תחנות בזמן #6)

לרגל העבודה החדשה, שתאלץ אותי להסתנכרן עם הזמן של מציאות-הקונצנזוס עד רזולוציה של דקות (!), קניתי היום שעון (וגם יומן). כשענדתי אותו נזרקתי כמעט 14 שנה אחורה, ליום שבו הורדתי את השעון מהיד ויצאתי לגלוּת מזמן הקונצנזוס, ולגלוֹת את הזמן האישי שלי. המסע היה ארוך, והדרך חזרה התארכה עוד יותר, אבל אפשר יהיה לציין "הגעה" מסוימת מחר, כשאכנס לבית ספר לראשונה על תקן סוג-של-מורה.

.

I'm coming now

I'm coming to reward them

First we take acid

Then we'll take their kids

.

;)

.

.

אז יאללה, בחזרה להודו,

לתחילת המסע שהגיע לשיאו בטעימה ההיא מפרי האהבה

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »