פוסטים שתויגו בנושא: 'בסוף מוצאים אהבה'

ההרפתקאה המופלאה מכל [תחנות בזמן #מיסופר]

התכנסות מפתיעה אל האישי והפרטי. שיר מזדמן שעלה בדעתי מתוך הכאן והעכשיו, והפך לגשר ישיר אל רגע בעבר, רגע כה מכונן עד שתועד בהרחבה, בניגוד למנהגי באותם ימים צחיחים וקודרים. רגע שבו השיר הזה הדהד בראשי מהצד השני של גיא צלמוות. אותו מקרר בגישה כל כך שונה.

להמשך קריאה »

מעקב סוכן זוטר

פוסט-ביניים ובו התייחסויות עדכניות לשלושה-ארבעה נושאים אקראיים שעסקתי בהם בעבר. מפה, משם ומפייסבוק. סגירת קצוות ומעגלים, הזדמנות לוותיקים להיזכר, ולחדשים לערוך היכרות.1

להמשך קריאה »

  1. אני מקווה שהמשפט האחרון התנגן לכם בראש בקולו של יוסי סיאס או דן כנר []

פוסט-מסיבה

כשהצ'י כל כך מוחשי
זה נראה לי טיפשי
לדון בדברים כמו קיומו של הקסם
או "פרכות מדעיות לתיאוריות אלטרנטיביות"
הכל שם, בגוף(נפש)
צריך רק לחפור יותר עמוק.

.

להמשך קריאה »

נס פך הקטשופ

נראה שהתחליף העדכני ל"פתאום שמעתי בום וראיתי אנשים רצים" הוא "קרה לנו נס" – האנשים שכותבים בתקשורת והאנשים שמתראיינים בתקשורת פשוט התאהבו בקלישאה הזאת, שמציעה איזו נחמה כשכל מיני דברים מסביב קורסים, מתמוטטים ונשרפים. מעתה על תאמר "מחדל", אמור "נס". בעזרת השם.

אבל כל זה לא באמת מזיז לי. אני ממשיך לעקוב אחרי הגלישה במדרון החלקלק, בעניין, לפעמים גם בכאב, אבל למה לי לקחת ללב? יש לי הרבה לאהוב מראש. העניין, וגם הכאב, אבסטרקטיים משהו. תיאורטיים. ואני ממשיך בכיוון שהתוותה לי אביבה בפוסט ההוא שלה, לא נותן לדברים האלה להיכנס אלי הביתה, אל חיי ואל חיי ילדיי. והנה חנן מנסח את אותו סנטימנט בתמציתיות זנית.

אז לא בשביל לכתוב על מוראות המקרו התחלתי בכל זאת לכתוב פוסט קצת לפני חצות. רק תפסתי טרמפ על קדחת הניסים הזאת כדי לחלוק סצנה קטנה מהמיקרו, רגע אחד מני רבים שאני חולק עם זוֹזוֹ לאחרונה (כשהיא לא עסוקה במלחמת חורמה על תשומת לבי עם אחיה הקטן, שמתנסה בעצמו בצעדים ראשונים בתחום קנאת-אחים). זה הלך ככה:

להמשך קריאה »

סובלימשהו

אנשים שכותבים בבלוג על זה שהם לא כותבים בבלוג

יכולתי לשלוף משהו מהטיוטות שבמוח. התלבטתי בין קריאה מחודשת של אגדות אנדרסן והתנצלות על הקטילה הנמהרת שעשיתי לו באחד הפוסטים הקודמים, לבין סיפור קטן, עמום ומקוטע, שקשור למקום שבו אני גר ולקשר הנפתל שלו עם גורלה העגום של לוד במלחמת 48.

סביר להניח שכל אחד משני הנושאים האלה היה תורם למיתוג העצמי שלי יותר מעוד לקט של הגיגים מעורפלים שבסופם יסתבר שוב שאי אפשר להגיד כלום על שום דבר. אבל איכשהו לא בוער לי לכתוב אותם. זה מרגיש יותר מדי כמו עבודה. ורבאק, יום שישי בערב, האבנט דה וורקינג קלאסס סאפרד אינאף?

אולי, יום אחד, אמצא את המסגרת שתאפשר לי לכתוב על נושאים כגון אלה גם במסגרת שבוע העבודה, מה שיאפשר לי להעלות את הכתיבה משפל המדרגה של סדר העדיפויות. אני עובד על זה, זה הולך ומתגבש, עם קצת עזרה מחברים, אהובים ובני משפחה. ואני בורר, לא ממהר ולא מתפשר, מתעקש למצוא מסגר(ו)ת שלא תוסיף זיהום אלא ערך מוסף, להרבות טוב בעולם.

בינתיים, עד שיוצא לי לכתוב, לא בא לי לכתוב על הנס כריסטיאן אנדרסן וגם לא על זיגפריד להמן, עם כל הכבוד. אני רוצה לכתוב את הרגע, לא איזה טקסט מוכן מראש עם מוסר השכל מתוכנן מראש. אני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיזם הרי באופנה היום.

להמשך קריאה »

למדוט עם דמעות בעיניים

החוק הראשון של ויפאסנה הוא שלא מדברים בוויפאסנה.

את החוק הזה כופפנו ועקפנו, בצורה מדודה ומודעת. כי לא באנו רק למצוא את השלום בתוכנו, אלא גם לחפש – ביחד ולחוד – דרכים להפיץ את השלום הזה סביבנו. אז שתקנו, ודיברנו, ובכינו, לא בהכרח בסדר הזה, ולעתים גם בו זמנית.

כי במסע אל שורשי הסבל, כל אחד מהמשתתפים בריטריט המיוחד הזה גילה בשלב זה או אחר שהסבל שלו שלוב ללא התר בשוועת היגון הכללית, ושאין תקומה או קיימא לאור הפנימי אם נותנים לו להיבלע בחשיכה האופפת מסביב.

פחחח, כמה חלולים נשמעים הדברים הברורים כשמש האלה כשמקפיאים אותם במילים. זו אולי הסיבה שהחוק השני של הוויפאסנה – שניסחתי בעצמי, אבל בטח חשבו עליו קודם לפניי – הוא שלא מדברים על ויפאסנה. כי הרי המילה היא מאיה, ואין בכוחה של מאיה לתאר את מה שנמצא מעבר לה.

להמשך קריאה »

עד לחולשותי נסחפתי כשחיפשתי משמעות

אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, התלוננתי בטוויטר שאין לי פנאי לכתוב על דברים שמחים. ולא שחסר על מה – יש לי בראש טיוטות די מגובשות לכמה וכמה פוסטים במרחב המענג שבין זן ואמנות אחזקת הילד – אבל סדר העדיפויות הנוכחי שלי לא מאפשר לי להתפנות בלב שלם לכתיבת פוסטים אלא אם כן הם לוחצים לי על הסרעפת ודוחקים בי לפלוט אותם. וכוח כזה יש בדרך כלל לדברים עצובים, מעיקים, כואבים (ומאידך, גם לכדורגל הנשגב שבארסה משחקת לאחרונה, שהוא הדבר הכי שמח שאפשר לראות בטלוויזיה בימים אלה).

גם הפוסט הנוכחי, כמו רוב הקודמים, התחיל במחשבה שהיתה מורכבת מדי לטוויטר. מחשבה שעלתה בי בתגובה להיתקלות מחודשת ומקרית לגמרי בפוסט בן ארבע שנים של יעל ישראל, שבו היא קוראת לכולנו להפסיק לעשות ילדים כי במילא אין לנו שום סיכוי להימנע מלהעביר להם את הדפיקויות שלנו, דפיקויות שירשנו בתורנו מהורינו. כרגיל, התכוונתי לכתוב "רק שתי פסקאות". כרגיל, יצא קצת יותר, מילים שנכתבו כמו מעצמן:

להמשך קריאה »

If I'd ever stop thinking about blogging and politics

…I would tell you that sometimes it's easier to desire
and pursue the attention and admiration of a hundred strangers
than it is to accept the love and loyalty
of those closest to me

ואתוודה שגם זאת כנראה סיבה – חוץ מתחושת הבהילות ונבואות הזעם – לדחף שמניע אותי לכתוב פוסטים במקום לעשות לביתי.

להמשך קריאה »

"וובקינז? את יכולה להאכיל את הכלב"

לפני כמה ימים נתקלתי בפוסטר הזה:

והוא הצחיק אותי מספיק בשביל לשתף אותו בפיד הרסס שלי.

נו, אז מסתבר שזה מצחיק בגלל שזה נכון,
מצחיק עד שזה עצוב,

כי המציאות עולה על כל דימיון:

להמשך קריאה »

פחד ותיעוב באום רשרש

קראתי פעם – אצל האנטר תומפסון או בודריאר או מישהו אחר מהמסיתים והמלעיזים האלה – ציטוט בנוסח "לאס וגאס היא המימוש האולטימטיבי של החלום האמריקאי." אני יכול להבין את זה; זה חתיכת הישג לקחת חור נידח באמצע המדבר, נטול עניין או אטרקציות טבעיות כלשהן, ולהפוך אותו למחלבת כסף מניבה מאין כמוה, אתר תיירות נוצץ עם הילה רומנטית, שהפך לשם דבר בכל העולם.

קצת יותר קשה לי להבין מקומות שדווקא כן התברכו באטרקציות טבעיות מרהיבות למכביר, ובכל זאת משתדלים ככל יכולתם להידמות ללאס וגאס. אילת למשל.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »