פוסטים שתויגו בנושא: 'אפקט האדווה'

בינתיים בבקעת אונו, הסחים* עושים מהפכה

זו כנראה דרכו של עולם: בעוד הבועה המרכזית והתקשורתית מתחילה לאבד עניין בטרנד, להספיד אותו ולחזור אל חיק הציניות המוכרת והמנחמת, בשוליים ובפריפריה רק מתחילים להיכנס אליו ברצינות.

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר על מה שאין במאבק האוהלים, מה שחסר בו, מה שלקוי בו. בפוסט הקודם ניסיתי להציג את הבעייתיות שבגישה הצינית הזאת ברובד ה"רעיוני", ולהציע שביל ביניים של קבלת אי-המושלמות של המאבק בלי פסילה ושלילה גורפת שלו. בפוסט הזה ארד לקרקע המציאות ואנסה להדגים ולציין את מה שדווקא יש במאבק הזה, להצביע על תהליך מבורך שאני מזהה בשטח – ברמת הרחוב, הקהילה והפרט – תהליך שקצת נבלע אולי מתחת לכל הדיונים והוויכוחים על דרישות פרטניות מדי או עמומות מדי, או פשוט בגלל שבששת השבועות האחרונים התרגלנו למומנטום רועם, ולשיאים שנשברים מדי שבוע.

אז במוצאי שבת, כמובטח בפוסט הקודם, חזרתי להפגנה בבקעת אונו, להיראות וגם לראות מה השתנה – אם בכלל – בשבועיים מאז ביקורי הקודם.

להמשך קריאה »

עלי בריקדות ניפגשה, בתשע בכיכר

-על תחריר כתבת יותר.

את תחריר חייתי רק דרך האינטרנטים. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלכתוב.

(חוץ מזה, אז היו פחות קולות שדיברו על מה שעניין אותי, כשהרוב עסקו בסכנה האיסלאמית. עכשיו לא צריך לחתור נגד הזרם, רק לרכב על הגל.)

ובאמת, למה לכתוב כשאפשר לחוות במו חושיי, לצאת לרחובות, לבלות במאהלים, לשמוע את הקולות, להשמיע את קולי, להתבשם מהתסיסה, להתענג על ההתעוררות הכללית.

להמשך קריאה »

פוסט-מסיבה

כשהצ'י כל כך מוחשי
זה נראה לי טיפשי
לדון בדברים כמו קיומו של הקסם
או "פרכות מדעיות לתיאוריות אלטרנטיביות"
הכל שם, בגוף(נפש)
צריך רק לחפור יותר עמוק.

.

להמשך קריאה »

אל-תחריר שבלב

עברו שבועיים, ועדיין כיכר השחרור הומה. גם עכשיו, בעת כתיבת שורות אלה, המוני מצרים מפגינים בכיכר ומול הפרלמנט בדרישה לדמוקרטיה, זכויות, שחרור.

הפוסט זה ישתדל לא לעסוק בפרשנויות וניתוחים לגבי התוצאות הצפויות של המחאה הזאת. יותר מדי כוחות חזקים בוחשים בקלחת, מבפנים ומבחוץ, והמצב הפכפך, נזיל ונפיץ. אני מעז להמר שהחונטה השלטת תשמור על כוחה, למרות הכל, ושהמיקוח כרגע הוא על המחיר – על היקפן ועומקן של הרפורמות שיידרשו כדי לרצות את הציבור הנזעם.

עוד מוקדם גם לחזות את עוצמת גלי ההדף שתעורר ההתקוממות המצרית בסביבה הקרובה והרחוקה. מה שבטוח הוא שהרבה קונספציות קרסו, ביניהן הקונספציה הבטחוניסטית-חרדתית שפמפם ממסד ההסברה הישראלי, בדבר האחים המוסלמים ואיום המהפכה האיסלמית שלהם. ובשני הלינקים האלה אסכם את מה שיש לי להגיד על הפרנויה האמריקנו-ציונית הספציפית הזאת.

כי לא על זה אני רוצה לכתוב הפעם, כאמור. רמת המקרו הגיאו-פוליטית פחות מעניינת ומלהיבה אותי ממה שקרה בכיכר תחריר ברמת המיקרו – האנושית, החברתית, והיצירתית.

להמשך קריאה »

לפעול לוקאלי, לחשוב לא בא לי

כמה שעות אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, שבו הבעתי נכונות עקרונית לאזן בין טיפול בילדיי הקטנים ותיקון עולם בקטנה, קיבלתי טלפון מאביבסקי.

הוא לא קרא את הפוסט. הוא מחובר לרשת אינטואיטיבית יותר. הוא טלפן אלי כי קיבל פנייה מתראבוט, עוד לפני שטופס התפקדות שלי הגיע אליהם. הם ביקשו עזרה ממנו, ומקבוצת דהרמה מעורבת חברתית בפעילויות עם ילדי משפחת אבו-עיד, והוא הציע לי לרכז את העניין.

תזמון הטלפון שלו לא היה יכול להיות מושלם יותר. המרמיטה ואני בדיוק צפינו – במסגרת יום השנה לרעידת האדמה בהאיטי, כמסתבר – בתוכנית על ישראלים שנסעו להאיטי להגיש סיוע הומניטרי. על המסך נראתה ישראלית יפה שחיבקה יתומים האיטיאניים, אז מה זה בשבילי קפיצה ללוד, מעבר לכביש.

להמשך קריאה »

כלכלת תשומת לב הורית

מזמן לא הטפתי לכם איך להיות הורים טובים יותר, אה?

לפחות מאז הולדת המרמיטון, ולא בכדי.

מה אני אגיד לכם, הסתבר ששני ילדים זה הרבה יותר קשה מאתגר ממה שתיארתי לעצמי. בהתחלה זה אמנם נראה יותר קל מהילד הראשון, כי אני הרי מכיר את הפרוצדורות הטכניות (החלפת חיתול וכו') וכבר פחות חושש שהוא ייפול לי באמבטיה או יימעך לי בין הידיים. אבל כשהורמוני האופוריה של הימים הראשונים מתפוגגים, גודל המשימה מתחיל להתחוור. כמו שאמר המקמפסט: שני ילדים זה כבר משפחה, ילד אחד זה זוג עם ילד. או כמו שאבחנתי עם הורה מותש אחר בגן השעשועים: ילד שני לא מעלה את הקושי פי שניים, אלא בריבוע. והמרמיטה מסכמת: ילד שני לאבא זה כמו ילד ראשון לאמא.

להמשך קריאה »

ככלות הקול והאדווה

עברת את הבוחַן
פתחת את הראש בשעה טובה
הבעיה היא שלא נשאר לך
מקום להסתיר בו את לבך.
מה ששלה היה שלו
סמן את הטריטוריה שלך אם תוכל
ותבין רק
שהחרא הולך לפגוע במאוורר
ממש כמו שהגלים מתנפצים על החול
אתה יודע שהחרא הולך לפגוע במאוורר ממש בקרוב...
 .

להמשך קריאה »

הישרדות: החיים האמיתיים

עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות

בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.

להמשך קריאה »

טיקי-טאקה* [כדורגל, ואיזה כדורגל!]

ברצלונה במשחק בית בליגה. שלושה ימים אחרי המשחק האפּי והתיקו הדרמטי מול ארסנל; שלושה ימים לפני הגומלין; שבוע לפני האל-קלאסיקו, מול הכלבים הפאשיסטים אצלם בברנבאו, שעשוי בהחלט להכריע את המרוץ הצמוד לאליפות.

להמשך קריאה »

זן-אקטיביזם 2: שובה של האדווה

אחת-עשרה בלילה, אחרי יום ארוך.

("אבא, כבר התחיל לעלות האור!" קובעת זוֹזוֹ המתצפתת מהחלון הדרומי; שאני לא אגיד שהיא מעירה אותי באמצע הלילה).

יום ארוך, חסר מנוח, מגעיל אפילו.

שאת המנוחה היחידה בו מצאתי בחיק המשפחה, למרבה החידוש המרענן (אצלי! אצלי! לא אצל המשפחה).

להמשך קריאה »

העמוד הבא »