פוסטים שתויגו בנושא: 'אני מתייוון גאה'

שאהידים של בית רבן

ובעודי מזקק בעדינות פוסט של התבוננות פנימית שקטה, המציאות החיצונית שועטת לשיאים חדשים של בוטות גסה, מופרכת. לא "על גבול הפרודיה", אלא מציאות שצועדת בנאמנות בעקבות הפרודיה והסאטירה. כי הנה, "ארץ נהדרת" הופכת מתוכנית סאטירה לתוכנית נבואית. או אולי תוכנית חומש? צפו בעצמכם:

השוו את ההנחתה החדשה של גדעון ופלוגות הסער שלו, המופקדים על חינוך ילדינו…

משרד החינוך: ילדי גנים יפתחו את השבוע בשירת ההמנון

הנחיות חדשות של משרד החינוך קובעות כי החל משנת הלימודים הבאה על כל הגננות בחינוך הקדם-יסודי במגזר היהודי לפתוח את השבוע בהנפת דגל המדינה ובשירת ההמנון. בנוסף על כך, הגננות יידרשו ללמד את הילדים את סמלי המדינה פעם אחת בשבוע. ההנחיות גם קובעות כי עד יום העצמאות "כל הילדים יכירו את המילים של המנון המדינה".

…למערכון הזה מהעונה האחרונה של הקיציסיה:

להמשך קריאה »

יום הזיכרון הסלקטיבי

אמא שלי התקשרה לשאול אם אני מתכנן במקרה להגיע לטקס יום הזיכרון בחלקה של דני. היא עצמה לא היתה הולכת, כי מה לדני ולטקסיות ממלכתית, מה לה ולכל הצבאיות הזאת, אבל לא נעים לה שלא יהיה אף אחד מהמשפחה ליד הקבר, והנציגים מהצבא יבואו… והיות שכבר למדתי שזה הדבר הכי קרוב לבקשה שהיא מסוגלת להוציא מהפה, הודעתי שאני בא.

עברו 12 שנה מאז שובי מלונדון, ומאז שהפכתי לאח שכול. זה כמעט שליש מחיי, שבו הרשיתי לעצמי לחיות את התפיסה הפוסט-ציונית שלי בלי להתבייש, בלי להתנצל ובלי לברוח. בין השאר, גיליתי במהלך השנים האלה שהשכול והעצב של יום הזיכרון מתעוררים אצלי באיחור מסוים. הייתי עובר את כל יום הזיכרון בקהות אדישה, וצולל לתהום רק עם פתיחת חגיגות יום העצמאות. בשנתיים האחרונות הסתנכרנתי קצת עם לוח הזמנים הממלכתי, ואני חושד שזה נובע דווקא מטוויטר, בועת האסקפיזם הציני כביכול. אתמול מצאתי את עצמי נסחף לטקס יזכור מאולתר, כשצייצן אחרי צייצן השיל את הפסאדה האירונית והמודעת לעצמה והציג – במילותיו שלו, בדרכו שלו, בכאבו שלו – כמה מרוחות הרפאים שבאות לבקר אותו ביום הזה. זה היה אמיתי, נטול מליצות, קורע לב ומרגש עד דמעות.

בניגוד גמור לטקס בבית הקברות הבוקר.

להמשך קריאה »

נס פך הקטשופ

נראה שהתחליף העדכני ל"פתאום שמעתי בום וראיתי אנשים רצים" הוא "קרה לנו נס" – האנשים שכותבים בתקשורת והאנשים שמתראיינים בתקשורת פשוט התאהבו בקלישאה הזאת, שמציעה איזו נחמה כשכל מיני דברים מסביב קורסים, מתמוטטים ונשרפים. מעתה על תאמר "מחדל", אמור "נס". בעזרת השם.

אבל כל זה לא באמת מזיז לי. אני ממשיך לעקוב אחרי הגלישה במדרון החלקלק, בעניין, לפעמים גם בכאב, אבל למה לי לקחת ללב? יש לי הרבה לאהוב מראש. העניין, וגם הכאב, אבסטרקטיים משהו. תיאורטיים. ואני ממשיך בכיוון שהתוותה לי אביבה בפוסט ההוא שלה, לא נותן לדברים האלה להיכנס אלי הביתה, אל חיי ואל חיי ילדיי. והנה חנן מנסח את אותו סנטימנט בתמציתיות זנית.

אז לא בשביל לכתוב על מוראות המקרו התחלתי בכל זאת לכתוב פוסט קצת לפני חצות. רק תפסתי טרמפ על קדחת הניסים הזאת כדי לחלוק סצנה קטנה מהמיקרו, רגע אחד מני רבים שאני חולק עם זוֹזוֹ לאחרונה (כשהיא לא עסוקה במלחמת חורמה על תשומת לבי עם אחיה הקטן, שמתנסה בעצמו בצעדים ראשונים בתחום קנאת-אחים). זה הלך ככה:

להמשך קריאה »

עד לחולשותי נסחפתי כשחיפשתי משמעות

אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, התלוננתי בטוויטר שאין לי פנאי לכתוב על דברים שמחים. ולא שחסר על מה – יש לי בראש טיוטות די מגובשות לכמה וכמה פוסטים במרחב המענג שבין זן ואמנות אחזקת הילד – אבל סדר העדיפויות הנוכחי שלי לא מאפשר לי להתפנות בלב שלם לכתיבת פוסטים אלא אם כן הם לוחצים לי על הסרעפת ודוחקים בי לפלוט אותם. וכוח כזה יש בדרך כלל לדברים עצובים, מעיקים, כואבים (ומאידך, גם לכדורגל הנשגב שבארסה משחקת לאחרונה, שהוא הדבר הכי שמח שאפשר לראות בטלוויזיה בימים אלה).

גם הפוסט הנוכחי, כמו רוב הקודמים, התחיל במחשבה שהיתה מורכבת מדי לטוויטר. מחשבה שעלתה בי בתגובה להיתקלות מחודשת ומקרית לגמרי בפוסט בן ארבע שנים של יעל ישראל, שבו היא קוראת לכולנו להפסיק לעשות ילדים כי במילא אין לנו שום סיכוי להימנע מלהעביר להם את הדפיקויות שלנו, דפיקויות שירשנו בתורנו מהורינו. כרגיל, התכוונתי לכתוב "רק שתי פסקאות". כרגיל, יצא קצת יותר, מילים שנכתבו כמו מעצמן:

להמשך קריאה »

בודהיסטית [פוסט אורחת]

דנה ג. פלג – קולגה, חברה וקוראת ותיקה – שלחה לי שיר שכתבה, לדבריה, בהשראת דברים שקראה בבלוג שלי (שזה כמובן מחמיא לאללה) ועוד לפני שקראה את הפוסט הקודם.

דנה חזרה לא מזמן מכמה שנות מגורים בקליפורניה המעטירה, והשיר שלה הזכיר לי דברים שכתבתי מיד אחרי חזרתי מלונדון (שחלק מהם מרוכזים תחת התגית אף מילה). אולי זה לא מקרי שטקסטים כאלה יוצאים יותר בטבעיות אחרי שהייה ממושכת מחוץ לישראל. היום אני מהסס יותר להתנסח בבוטות כזאת על מנהג הטלת המום הטקסית בתינוקות בני יומם ברית מילה, ולו רק כי אני יודע עד כמה הנושא הזה נוגע לאנשים בנקודות רגישות, תרתי משמע. כשזה עולה בשיחות שלי, אני משתדל לענות באינפורמטיביות תמציתית ככל האפשר. במילא, אני מרגיש לפעמים שעצם קיומה של עורלת התינוק שלי נתפס כהתרסה. חלק מהאנשים כאילו כועסים עלי שהעזתי להטיל ספק במשהו שהם עשו בלי לחשוב פעמיים (לא כולם, אני יודע). כאילו עשיתי דווקא.

אבל השיר של דנה הדהד בי את ההתרסה הכבושה ההיא, את תחושת הילד שרואה את המלך עירום ורוצה לעלות על ארגז ולצעוק שהמלך גידם, לשאול מה הטעם לכרות רקמה חיה ובריאה, מה הטעם בכל הסבל הזה.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמות וההתפתלויות, רשות הדיבור לדנה:

להמשך קריאה »

דְהוּני בּאבּא בוער שנית

זה לא בדיוק קטע לבלוג (למרות כותרת המשנה המתחכמת "לייב בלוגינג אנלוגי" שנגנזה), אלא יותר סיפור אוטוביוגרפי "קצר". אני מפרסם אותו פה בהיעדר במה מתאימה יותר, אבל אם מישהי מכירה מישהי שעורכת/מפיקה אנתולוגיה של סיפורי צעירים ישראלים בהודו ו/או על סמים: צרו קשר, בא לי החשק פתאום.


Extended Twit Version:

Spent last night camping with my 4 YO; she fell asleep at 20:00 and I had the whole evening to sit by the fire like the dhuni-baba I used to be #Shanti_In_Suburbia

.

להמשך קריאה »

תחנה סופית

.

סיפורנו, או לפחות הפאזה הנוכחית שלו, מתחיל בבוקר יום היפוך החורף האחרון באלף הקודם, דהיינו 21.12.1999. רעש כלשהו העיר אותי כמה דקות לפני ההשכמה הטלפונית שהזמנתי לתשע, כדי להתכונן לבוא המובילים עם המקרר החדש, אחרי שלושה חודשי קיום על קופסאות חומוס קטנות שמיהרתי לחסל פן יתקלקל.

.

להמשך קריאה »

שאוואסאנה

קשה לי להאמין

שיש אנשים

שלא חשו אף פעם

את הרפרוף המענג

של עפעפי העין השלישית.

.

בטח הרגשתם

וחשבתם שזה משהו אחר.

אולי יתוש.

.


.

ובינתיים, נראטיב השואה/תקומה

(או בשמו המלא: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו ושנָפנָף החורש מצילנו מידם")

שהתחיל בחנוכה עם סיפורי שאהידים יהודים

(חנה ואחיותיה ובניה, אליעזר והגזר והפיל)

תופס תאוצה מחג לחג.

להמשך קריאה »

בחזרה לגיא צלמוות (תחנות בזמן #17)

כל העולם קשרים, מעגלים נפתחים ונסגרים…

.

חזרתי עכשיו מאזכרה חגיגית, במלאות עשור למותו, בבית יד לבנים של הקריה המוריקה בצל האלונים, ממש ליד האנדרטה (וסניף מד"א שבו הוציאו לי את רסיסי הזכוכית מהיד, אחרי ששברתי לאמא שלי את התמונה המשפחתית האידילית, כפתיחה לשלוש שנות נתק מוחלט).

.


ההפקה, בניצוחה של האם השכולה, כללה נגינה של כמה מיצירותיו והקרנת בכורה של סרט לזכרו, מז'אנר "חברים מספרים על", לא לפני שיצא לי לקרוא מעל קברו שיר פרי עטו (השיר האחרון בפוסט הזה).

.

במקלחת שלפני היציאה נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי בבניין הזה, באירוע דומה. זה היה חודש וחצי אחרי שחזרתי מלונדון, לפני תשע וחצי שנים, באירוע לכבוד יום ההולדת הראשון שלו בתור בר-מינן.

.

בדיעבד, האירוע הזה היה כנראה הרגע שבו שרפתי מאחוריי את הגשר האחרון וזינקתי בקפיצת ראש אל תוך גיא צלמוות. כדי לייצג בנאמנות את מה שכתבתי ושרבטתי וקשקשתי וציירתי ביומן בשלושת החודשים הבאים אצטרך סורק, כי הקלדה לא תעשה עם זה חסד. לעת עתה, אסתפק בניסיון לשקף כאן משהו מהצבעים שבחרתי לכתיבה. את הפונטים, הגדלים והקומפוזיציה תצטרכו לדמיין לבד. ואני מתחיל בלילה שחזרתי מהאירוע לדירה השכורה שלי ביפו, בוער בזעם מאכל, שנייה לפני שהתחלתי לצייר על הקירות (למגינת ליבו של בעל הבית) בליווי סט מוזיקלי אינסופי (למגינת ליבם של השכנים).

.

להמשך קריאה »

שנית מצדה, לא? (סימטריה הומניסטית)

הרהור חולף, דקירה קטנה וזה עובר:

.

בפוסט הראשון שלי על סיבוב הדמים הנוכחי בעזה כתבתי שעזה יכולה להפוך ל"מצדה של האיסלם הפונדמנטליסטי".

.

עכשיו, יכול להיות שאני שוב מקדים את זמני, אבל בעיניי מיתוס מצדה הוא אות ומופת לקנאות רצחנית של קומץ גברים פנאטים שהקריבו את נשיהם וילדיהם (שלא לדבר על חייהם שלהם) רק בשביל שהאלוהים שלהם יצא גבר, או כדי לא להיכנע לאימפריית הרשע, או משהו.

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »