פוסטים שתויגו בנושא: 'אמא'

בוחן מציאות לקוי

ובתוך כל שקשוק העגלה הנוסעת-אין-עצור, בין משבצות הזמן שהחליפו את מה שהיה פעם זרימה במגמת היסחפות, אימייל מחבר-בלוגר מן העבר מוציא אותי שוב אל אזור הדמדומים של מציאות הקונצנזוס, חושף באחת את מגבלותיו וגבולותיו של השיח הנורמטיבי – הנורמלי – שמעבר להם יש דרקונים, מאיר מבחוץ את האקסיומות שמחזיקות את הקיום החברתי היומיומי שקיבלתי על עצמי, וחושף את חולשת היסודות שעליהן הן נשענות.

"ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים."

פיליפ ק. דיק, ואליס

להמשך קריאה »

יום הזיכרון הסלקטיבי

אמא שלי התקשרה לשאול אם אני מתכנן במקרה להגיע לטקס יום הזיכרון בחלקה של דני. היא עצמה לא היתה הולכת, כי מה לדני ולטקסיות ממלכתית, מה לה ולכל הצבאיות הזאת, אבל לא נעים לה שלא יהיה אף אחד מהמשפחה ליד הקבר, והנציגים מהצבא יבואו… והיות שכבר למדתי שזה הדבר הכי קרוב לבקשה שהיא מסוגלת להוציא מהפה, הודעתי שאני בא.

עברו 12 שנה מאז שובי מלונדון, ומאז שהפכתי לאח שכול. זה כמעט שליש מחיי, שבו הרשיתי לעצמי לחיות את התפיסה הפוסט-ציונית שלי בלי להתבייש, בלי להתנצל ובלי לברוח. בין השאר, גיליתי במהלך השנים האלה שהשכול והעצב של יום הזיכרון מתעוררים אצלי באיחור מסוים. הייתי עובר את כל יום הזיכרון בקהות אדישה, וצולל לתהום רק עם פתיחת חגיגות יום העצמאות. בשנתיים האחרונות הסתנכרנתי קצת עם לוח הזמנים הממלכתי, ואני חושד שזה נובע דווקא מטוויטר, בועת האסקפיזם הציני כביכול. אתמול מצאתי את עצמי נסחף לטקס יזכור מאולתר, כשצייצן אחרי צייצן השיל את הפסאדה האירונית והמודעת לעצמה והציג – במילותיו שלו, בדרכו שלו, בכאבו שלו – כמה מרוחות הרפאים שבאות לבקר אותו ביום הזה. זה היה אמיתי, נטול מליצות, קורע לב ומרגש עד דמעות.

בניגוד גמור לטקס בבית הקברות הבוקר.

להמשך קריאה »

ריוונדל, חזרנו אלייך בוולוו

הביקור הקודם שלי בהולנד היה לפני 15 שנה. הגעתי לבד, באוטובוס מלונדון, לסוף-שבוע ארוך מיד בתום הבחינות של השנה הראשונה. שוטטתי בעיר עם שני תרמילים גדולים, אחד מהם עמוס ציוד ג'אגלינג, בפסאדה של מטייל שרק עובר בעיר בדרכו סביב העולם. נזרקתי באכסניה שמצאתי במקרה, או בקופי שופ ידידותי אחרי לילה של מסיבת פטריות. ג'יגלתי איפה שרק יכולתי והתוודעתי לחדוות הפריזבי בפונדל פארק. נסעתי לבקר את לוסיה, השיקסע המיתולוגית. פגשתי אנשים מזדמנים והתנסיתי באנרגיות מזדמנות. ציפור דרור חופשייה ללא דאגה בעולם.

אם מישהו היה אומר לי אז שהביקור הבא שלי בנחלת האֶלפים השלווה יקרה רק עוד 15 שנה (!), ויהיה במסגרת חופשה תיירותית (!!) עם כל משפחתי (!!!) ועם ילדים משלי ([email protected]#%!!), שבה אשהה בכפר נופש ואסע, מכל המכוניות, דווקא בוולוו – שם נרדף לכל מה שרע בעיני התרמילאים והאופנוענים שהיו אז קבוצת ההשתייכות שלי – הייתי צוחק לו בפנים, או מקיא, או צורח, או הכל ביחד. והנה, זה בדיוק מה שקרה.

בביקור הקודם, כדרכי באותם ימים, גם כתבתי המון, כל הזמן. זרם תודעה שוצף שהרקתי למחברת בכל מקום ובכל זמן שבהם התיישבה עלי המוזה, וקטעים נבחרים ממנו פרסמתי פה פעם, במסגרת התחנות בזמן. הפעם לא לקחתי אפילו מחברת, ואת הטקסטים שהתנסחו לי בראש מדי פעם, כשתמו יום טיול וערבו, לא טרחתי לכתוב מפאת העייפות. רק בערב שלפני-האחרון התיישבתי ושרבטתי על דף כמה משפטים שניקרו לי בראש בעקשנות – מעין סוטרות, או סטטוסים, או אולי ראשי פרקים לפוסט.

החשק לכתוב את הפוסט הזה די ירד כשנתקלתי, אחרי שמונה ימים של ניתוק מוחלט מכל מה שאקטואלי, בעיתון ישראלי עם עלייתי למטוס חזרה. למה התובנות הפעוטות שלי מבילוי בורגני צריכות לעניין מישהו, כשזוועות כאלה ואחרות מתרחשות ברגעים אלה ממש? כל כך הרבה אירועים ושינויים, וכולם מרחיקי לכת והרי גורל, ולך תעקוב אחרי הכל, לך תנתח הכל, לך תבין הכל.

נו אז מה? לא לכתוב כלום אף פעם?

"והם אומרים תפסיק לחרוז את אור הכוכבים

תשיר רק את מה שבנפשנו, את האכזבות"

וכמו בכל פעם שנדמה שהדחף לכתוב שכך סופית, הוא מרים שוב את ראשו התובעני. אז ככה:

להמשך קריאה »

They Fuck You Up, Your Mom and Dad

[מבקר התרבות הנוקב בחופש. לפניכם פוסט אישי, פסיכותראפי, מתבוסס, על סף הבכייני; ראו הוזהרתם]

להמשך קריאה »

ליל שימורים (תחנות בזמן #15)

.

10.1.99

.

דני התאבד היום.

כמו בסרט טיפשי, וצפוי. והרי הרובה שמופיע במערכה הראשונה וכו' וכו' וכו'.

לאן אוליך את האבל והצער והכעס?

הרי המוות הוא הקבוע האחד במשוואה של החיים.

מה הטעם להאיץ בו?

הביזבוז, האיוולת.

רחוק ובודד. פתאום כל כך בודד.

ראיתי את זה קורה. בעיני רוחי. ב"חיזיון".

אבל תמיד הרגתי את אהובי בעיני רוחי. חשבתי שזה יקל על ההתמודדות אם, וכאשר, וכש…

ואני תקוע בתפקיד טפשי בסרט שאני לא אוהב.

האם יכולתי ואולי אם…

האשמה הכעס חוסר האונים

הכאב.

הוא נשאר בן עשרים וקלישאות עד מחר.

מחר לישראל ולא לקולג'.

לא רוצה אהבה ורחמים רוצה אהבה זקוק לרחמים לא רוצה ולא יכול.

והכל נראה כל כך מלאכותי ומזוייף ומעושה גם הדף הזה.

.

להמשך קריאה »

הערות לסדר

התברגנות – אובדן פרופורציות בשתי מערכות קצרות
.

"תגידי, את בטוחה שהמדיח עבד?"

"לא, כי יש על הכוס מין כזה…"

.

.

(פלשבק, סביבות 2002)

נוהל הכנת קפה:  להוציא כפית מהכיור, לשפשף חטופות בשתי אצבעות תחת הברז, לנגב. לשפוך קפה לכוס הכי פחות מלוכלכת בסביבה.

.


.

אף פעם לא מצאתי נחמה באוכל של אמא שלי.

(המדהים הוא שזה עובר לדור הבא.)

להמשך קריאה »

תשע שנים (ושלושה ימים) בלעדיו: פוסט אורח פוסט מורטם

בְּרֵאשִית

בִּרְצוֹנִי לוֹמַר כַּמָּה מִלּוֹת פְּתִיחָה

אַתְּ

כָּל הַשִּירִים שֶנִּפְתְּחוּ

כָּךְ נִכְשְלוּ.

הַאִם עָלַי לְהַמְשִיךְ?

הַמִּקְרִיּוּת הַזֹּאת

הִיא חֲלוֹם

בְּחַיַּי

אֲנִי הֲרֵי מַאֲמִין בְּגוּף גּוֹרָל וּבַמְשָרְתִים…

וּמָוֶת לֹא גְוִיָּה לַהֲמוֹנִים

.

וּבַחֲלוֹמִי אֲנִי עִוֵּר סָגֹל בַּחֲלוֹמִי

שֶמּוֹשִיט עֲפִיפוֹן

אֲנִי עִיר שֶל יוֹד

שִיר מְחָאָה בְּאָקוֹרְדִים פְּשוּטִים

.

כְּשֶבָּאוּ אֶל הַיָּחִיד שֶיָּכוֹל

לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם

הוּא יָשַן

הוּא רָצָה לְהָמְשִיךְ לִישֹן

וְהֵם שֶכִּבְּדוּהוּ כִּי הוּא

הַיָּחִיד שֶיָּכוֹל לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם

קִיְּמוּ אֶת רְצוֹנוֹ

להמשך קריאה »

פרסום ראשון: האילומינטי על גבעות שייח אברק!

מצאתי את האחראים לתעלומת הפסל העקור של אלכסנדר זיד.

תסתכלו טוב בתמונה הזאת (באדיבות אסתי הבלוגמאסטרית) ותגידו לי אם הסמל שחרוט באמצע הכתובת שנחקקה על הפסל לא נראה כמו שרטוט גס של עין בפירמידה:


להמשך קריאה »