פוסטים שתויגו בנושא: 'אלימות'

קצרצר על מחאה ואלימות

התמונה שפורסמה היום בידיעות אחרונות, של מפגין שובר שמשת בנק, החזירה אותי בדיוק 13 שנה אחורה, לסיפור עם מוסר השכל. זה לא שיש לי זמן לכתוב, אבל הסיפור הזה דורש להישמע, והוא לא נכנס בציוץ.

 

להמשך קריאה »

הצעקה לחיים של נשות רמלה

המון זמן לא הייתי בהפגנה. האחרונה שזכורה לי היתה בינואר בשכונת התקווה, עם היוודע ההחלטה לפנות אותו, כשתושבים מהשכונה צעדו שכם אל שכם עם פעילי שמאל וערבים – וחטפו מכות ומעצרים כמו ערבים. (איכשהו, אני לא מצליח להתנער מהחשד שיש קשר בין המסר הברור והתקיף שהעבירה אז המשטרה, לבין דעיכת טרנד הסולידריות בשכונה והשיבה לנראטיב המוכר והמאוס של הסתה ושנאת הזר.)

להמשך קריאה »

דו"ח מעצר

ביום רביעי אחר הצהריים התקיימה הפגנה ספונטנית מול בית עיריית תל אביב, במחאה על ניסיון של פקחי העירייה לפנות בכוח חלקים ממאהל רוטשילד. במהלך ההפגנה נקטה המשטרה אלימות בלתי מידתית, ועצרה בשרירותיות מעל 40 מפגינים. אני הייתי אחד מהעצורים האלה.

(אחרי שהגעתי להפגנה כמעט במקרה, בתום יום ההכשרה הראשון שלי בעבודה חדשה.)

לקראת ארבע בבוקר, בשובי הביתה אחרי ששוחררתי "בתנאים מגבילים", התיישבתי לפרוק בטוויטר כמה מילים על קורות אותו הלילה. ומאחר שלא נראה שיזדמן לי לכתוב על זה משהו מקיף יותר בזמן הקרוב, ולפני שהציוצים מאותו בוקר ייעלמו בתהום הנשייה של טוויטר, אני מעתיק אותם לפה בתוספת תיעוד מצולם ובתיבול קל של לינקים,. לקינוח: עוד כמה מחשבות והרחבות בדיעבד.

קרב בלימה על הישגי המחאה

אפשר לחשוב – ויש שטעו לחשוב – שזה נגמר: חגגנו מסיבת סיום, התקשורת של ההון והשלטון איבדה עניין, החופש הגדול נגמר, אוהלים עומדים ריקים, זמירות ציניות נשמעות מכל עבר…

או לפחות אפשר היה לחשוב ככה רגע אחרי העצרת הענקית והמבוזרת במוצ"ש, שהיתה ההפגנה הגדולה בהיסטוריה של כל אחת מהערים שבהן נערכה. השאלה שחזרה מפי כל (כל אלה שלא נסחפו באופוריה אל זרי הדפנה, לפחות) היתה: יופי, ועכשיו מה?

אלא שאז בא השלטון הישראלי, בסכלותו ובחוסר סבלנותו, ירה לעצמו שוב ברגל – ונתן לנו הזדמנות פז לדחוף את המאבק החברתי לפאזה חדשה, רדיקלית יותר. כי אחרי שהתעלמו מאיתנו (ע"ע חוק הוד"לים) וצחקו עלינו (ע"ע סושי ונרגילה וכו'), הטמבלים בחרו דווקא ברגע הזה כדי לעבור לשלב השלישי ולהילחם בנו. עוד מאמץ קטן, ונוכל להתחיל ולהריח את השלב הרביעי – זה שבו אנחנו מנצחים.

ולחדשות בהרחבה…

להמשך קריאה »

חיים, משבת לשבת

בפוסט הקודם ניסיתי להאיר כמה מהסתירות והנקודות העיוורות של המאבק החברתי. יצא שהפוסט ההוא נכתב בדיוק במקביל לפיגוע המדמם באילת, והתפרסם ממש עם תחילת התגובה הישראלית הפבלובית כמעט – הפצצה על עזה, למרות שהראיות שקשרו את מבצעי הפיגוע לעזה היו קלושות במיטבן, והתערערו עוד יותר מאז.

(כבר לינקים? עוד לא אמרת שלום כמו בנאדם)

פעולת "תג המחיר" (ציטוט של שר הביטחון שלכם) המדממת בעזה הבהירה – לכל מי שעוד ניסה להתעלם – שהפיל באוהל חי ובועט, ומתמצה אולי בשאלה מהם גבולות הצדק החברתי שעליו מדובר פה, אם לצדק יכולים בכלל להיות גבולות. הלמות תופי המלחמה ופיצוציה, שהרעימה בעזה ובדרום ישראל, עוררה מרבצן תגובות "פוליטיות" ישנות מכל הצדדים וחשפה את הקרעים (והתפרים הנוחים להיפרם) שמאחורי הברית ה"א-פוליטית" של מחאת האוהלים.

ועדיין, המחאה היטלטלה, אבל לא נשברה. ואולי להפך, הוכיחה שהיא יכולה להמשיך למרות (או בזכות?) המבוכה, הסתירות המובְנות והיעדרו של דגל אחד, אחיד וחד-משמעי. (פוסט מומלץ, מרענן ומעודד.)

להמשך קריאה »

מיהו חוליגן

כשראיתי את הכותרת הראשית הזאת באתר הארץ…

להמשך קריאה »

יום האדמה בלוד, מחר

זה היה אמור להיות פוסט קצר, פשוט ואינפורמטיבי, כמו הכותרת. בחיי. תקציר הפרקים הקודמים, הזמנה להפגנה מחר, שיר של DAM, חלאס. אבל זה לא קורה. תנועת ההיפתחות החוצה לא יכולה להיות כל כך חדה. וגם תמונת המציאות שלי לא כל כך חדה.

It's Complicated, damnit

הביקור האחרון שלי בלוד בנסיבות פוליטיות מוצהרות היה בהפגנה ביום האישה, בתום שבוע המחאה הסוער, שאליה הזמנתי אתכם לפני שלושה שבועות. גם אז הייתי רק בשעה הראשונה, ומיהרתי לקחת את הילדה מהחוג. הספקתי לראות שזאת הפגנה גדולה בהרבה מכל קודמותיה, והפעילים ציינו בסיפוק את הנוכחות המקומית הגדולה. גולת הכותרת בעיניי היו ילדי משפחת אבו-עיד שתפסו פיקוד על המגפון. מה אני אגיד לכם, צריך להיות ציניקן כבד כדי לא להתרגש למראה ילדה בת עשר, שביתה נהרס וקרובי משפחתה נעצרו באלימות, מובילה קריאות "כן לחברות, לא לאלימות". וחשבתי לי שהמודעות הפוליטית שהילדים האלה מפתחים בגיל כל כך צעיר, בכורח הנסיבות, היא סוג של פס כסף בענן אפל.

להמשך קריאה »

בינתיים, בלוד

מבחריין ועד לוב, שוטרים יורים במפגינים. וגם פה אצלנו לא חסרים עניינים. אבל אני לא יכול לכתוב על כל מה שקורה, וגם אם הייתי יכול, מה הטעם? אז במקום להתפזר, מתכנס שוב לנישה שאימצתי לי, לדיווח קצר מההתפתחויות בלוד.

המשפט הזה התנסח לי בראש לפני כמעט שבועיים, כפתיחה למידע שהגיע אלי מכמה ארגונים על מהלכי העירייה ביחס למשפחת אבו עיד, שגרה עדיין באוהלים ואצל השכנים מעל חודשיים אחרי שבתיהם נהרסו. בינתיים המידע הסתבך, הסתעף והתרכב (נהיה מורכב, יעני), ועוד כל מיני דברים, והפוסט הזה הסתבך עם עצמו והתגלגל למשהו שלא כולו ינעם לעיני הארגונים האלה. כותרת חלופית לפוסט הזה יכולה להיות: It's Complicated

אבל זאת לא חוכמה, זאת יכולה להיות הכותרת של החיים כולם.

(ובינתיים, בעודי כותב, המצב בלוד התגלגל והתהפך שוב; עדכונים בסוף הפוסט)

להמשך קריאה »

מה שעשינו בארבעים ושמונה

ביום שני שעבר, בעיצומה של הסופה הגדולה, הרסו רשויות מדינת ישראל שבעה בתים בלוד. ביקרתי שם בשבת, ואני מרגיש מחויב לכתוב על מה שראיתי שם, לתת קול לאנשים ששמעתי שם, ולנסות להתריע על המגמה המסתמנת.

המרמיטה מקפיצה אותי למקום, וממשיכה עם הילדים לביקור אצל חברים. אני מתקרב ברגל, ומרגיש את הרתיעה האינסטינקטיבית. אלה בדיוק השכונות שהזהירו אותי לא להתקרב אליהן.

בכניסה לשכונה, בפאתי אזור התעשייה של לוד, מתנוסס שלט ענקי: ברוכים הבאים למחנה הפליטים אבו עיד (על שם המשפחה שבתיה נהרסו). באימייל שקיבלתי מתנועת התחברות-תראבוט דובר על עצרת שתתקיים במקום; מסתבר שהנוכחים ערבים כולם – כמעט: יחד איתי מגיעה מכונית עם שלוש נשים יהודיות מבוגרות, ואחרי זמן קצר מגיעים שלושה פעילים מסולידריות שייח ג'ראח הבלתי-נלאים. אני מזהה בין הנוכחים את אנשי דהמש. האווירה שונה משהיתה בביקורים אצלם. שם הרי עוד יש תקווה, עוד יש בתים.

מאוהל המחאה לא רואים את הבתים שנהרסו, אבל אפשר להרגיש את המועקה וההלם. ריאד, בעל אחד הבתים, לוקח אותנו לראות את זירת ההרס. לא רחוק משם נראים מגדלי "גני אביב", השכונה שדודי אפל הקים שלא כחוק על אדמות חקלאיות, והוכשרה בדיעבד. שם אפשר, פה לא.

להמשך קריאה »

השיתוק הזה

נפתח בשלושה סיפורים קטנים, אנקדוטות מחיי עם מכנה משותף ומוסר השכל:

לפני 15 שנה, תל אביב. חוזר מעבודתי בחברת הובלות דרך רחוב שיינקין, לבוש בגדי עבודה. ליד גינת שיינקין, גבר מבוגר ממני, בגופייה ועם ג'ריקן קטן ביד, פונה אלי ומבקש כמה שקלים לדלק.

אני מציע עזרה, ואיכשהו תוך כדי שיחה, בעזרת כמה טריקים פסיכולוגיים/היפנוטיים, הכמה שקלים הופכים למיכל דלק של משאית שצריכה להגיע דרומה עוד היום וכו' וכו'. אין לי גרוש בארנק, ואיכשהו אני משתכנע ללכת איתו עד הכספומט באלנבי (!) ולמשוך בשבילו 150 ש"ח, בערך שכר של יום עבודה. גם כשהוא זורק בדרך את הג'ריקן אני לא מתעשת. כשהוא מבטיח לי שיחזיר לי סכום גדול פי 4, אני לא ממש מאמין לו, אבל עושה את זה בכל מקרה. שנייה אחרי שהוא נפרד ממני, חודרת להכרתי ההבנה איזה פראייר טמבל הייתי. החבר'ה בדירה צוחקים עלי קצת, אבל גם מזכירים לי שזה רק כסף.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »