פוסטים שתויגו בנושא: 'אילוף ממלכתי'

נס פך הקטשופ

נראה שהתחליף העדכני ל"פתאום שמעתי בום וראיתי אנשים רצים" הוא "קרה לנו נס" – האנשים שכותבים בתקשורת והאנשים שמתראיינים בתקשורת פשוט התאהבו בקלישאה הזאת, שמציעה איזו נחמה כשכל מיני דברים מסביב קורסים, מתמוטטים ונשרפים. מעתה על תאמר "מחדל", אמור "נס". בעזרת השם.

אבל כל זה לא באמת מזיז לי. אני ממשיך לעקוב אחרי הגלישה במדרון החלקלק, בעניין, לפעמים גם בכאב, אבל למה לי לקחת ללב? יש לי הרבה לאהוב מראש. העניין, וגם הכאב, אבסטרקטיים משהו. תיאורטיים. ואני ממשיך בכיוון שהתוותה לי אביבה בפוסט ההוא שלה, לא נותן לדברים האלה להיכנס אלי הביתה, אל חיי ואל חיי ילדיי. והנה חנן מנסח את אותו סנטימנט בתמציתיות זנית.

אז לא בשביל לכתוב על מוראות המקרו התחלתי בכל זאת לכתוב פוסט קצת לפני חצות. רק תפסתי טרמפ על קדחת הניסים הזאת כדי לחלוק סצנה קטנה מהמיקרו, רגע אחד מני רבים שאני חולק עם זוֹזוֹ לאחרונה (כשהיא לא עסוקה במלחמת חורמה על תשומת לבי עם אחיה הקטן, שמתנסה בעצמו בצעדים ראשונים בתחום קנאת-אחים). זה הלך ככה:

להמשך קריאה »

צונאמי ציוני

בסוף השבוע כמעט כתבתי פוסט פוליטי.

בשישי לקראת חצות, בתום יום שמהל משפחה ועבודה בניסיון נואש לרדוף אחרי הזנב של האוברדרפט המשתולל, התגלגלתי איכשהו לטור האחרון של סייד קשוע, אשף האישי-הוא-הפוליטי. קראתי אותו בעיניים נפוחות מעייפות, ולפני שכיביתי את המחשב עוד עברתי על הטוקבקים.

הלכתי לישון, אבל משהו שם הציק לי, התגלגל במחשבתי והתנסח כעוד פוסט היפנוגוגי בעודי שוכב במיטה ומנסה להירדם.

בשבת בבוקר לקחנו את הילדים למוזיאון ישראל. המרמיטה רצתה. אותי הצירוף "מוזיאון ישראל" מחזיר ישר לבנדיקט אנדרסון, גיבור האקדמיה האנטי-ציונית שטורד את מנוחתם של בריוני אם תרצו, שהסביר בקהילות מדומיינות את התפקיד שממלא המוזיאון בהטמעת הקשר בין הלאום המודרני והשיוך ההיסטורי (המדומיין, כאמור) שלו לשורשיו הנצחיים.

להמשך קריאה »

בלתי נסלח

אתמול בלילה ראיתי את בלתי נסלח, הסרט של קלינט איסטווד שעשה למערב הפרוע מה שההיסטוריונים החדשים עשו לתולדות הציונות.

ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, בקולנוע, עם אבא שלי שהתרגש מאוד לקראת מערבון חדש של קלינט.

אבא שלי למד בתיכון במגמת קולנוע – כלומר הוא היה מבריז מבית הספר המקצועי שהוריו שלחו אותו אליו כדי לראות יומיות בקולנועי תל אביב. ג'ון ויין, הלוחם האמיץ והאצילי באינדיאנים האכזריים, היה אליל נעוריו. ואחריו קלינט, האיש ללא שם ממערבוני הספגטי.

להמשך קריאה »

בגדי המלך, מאז ולתמיד [סיפורי זן לילדים #4]

זוֹזוֹ קיבלה מהדורה קלה ומאוירת של אגדות אנדרסן.

אני לא יודע אם אנדרסן ממש כתב את האגדות האלה או שגם הוא, כמו האחים גרים, רק ליקט ועיבד סיפורי עם שהסתובבו בסביבתו. ואולי חלק מהסיפורים בכלל הודבקו לו בדיעבד?

(אנדרסן, מעדכנת עינת אדר, כתב בעצמו את האגדות שלו ואף היה חלוץ בז'אנר. זה מסביר אולי למה חלק מהאגדות שלו נראות כמו גיבוב מוטיבים. קחו את אצבעונית לדוגמא. ואז חטף אותה ההוא, ואז היא ברחה ממנו וחטף אותה מישהו אחר, וכן הלאה.)

מרוב סיפורי אנדרסן אני לא מתלהב. כילד הם הבעיתו אותי. חלקם ממש מעוררים בי סלידה עם הרוח המיזוגנית, הפטריארכלית ואף ריאקציונרית (במובן של התרפקות על הישן והמוכר ורתיעה מחידושים ושינויים) שנושבת מהם. ראו לדוגמא את הנסיכה והעדשה למשל. או את בת הים הקטנה, שאצל אנדרסן היא עוד יותר אסקופה נדרסת מאשר בסרט (המחריד בעיני) של דיסני.

על הרקע הקודר הזה, בגדי המלך החדשים הוא חריג מזהיר, משב מרענן של רוח חתרנית וסאטירית עם מוסר השכל שלא נס ליחו – אם כבר, הוא רק הולך ונהיה חשוב ובוער יותר ככל שטכנולוגיית אריגת הספינים משתכללת.

להמשך קריאה »

סיפור קטן לפתיחת שנת הלימודים

לפני שנתיים איתרע מזלי ללמד קצת בבתי ספר יסודיים.

(למי שלא קרא אז, הדרכתי ג'אגלינג במסגרת תוכנית קרב)
בבית ספר אחד הילדים היו חצופים במיוחד, הפריעו ללא הפסקה ושמו זין על כל דבר שביקשתי מהם.
יום אחד, אחרי כמה חודשים, פקעה סבלנותי ואמרתי לאחד מהם בפשטות: שתוק.
בטון תקיף, אבל לא בצעקה.
התלמידים היו המומים לרגע, ואז התנפלו עלי:
"אתה מקלל אותו"
-לא קיללתי אותו, רק אמרתי לו לשתוק.
"דיברת אליו בצורה לא מכבדת!"
-אה, ולהפריע לי ללא הפסקה, להרוס את השיעור למרות כל הבקשות שלי, זה כבוד? כבוד למורה? כבוד לתלמידים האחרים?

זה השתיק אותם קצת. הם נראו ממש מופתעים. נראה לי שאף אחד לא טרח אף פעם להאיר את עיניהם שמלבד זכויות התלמיד יש לו גם חובות. אחריות, מה שנקרא.

להמשך קריאה »

העין המהוללת של ע. הלל [סיפורי זן לילדים #3]

כי פתאום מתגנבת ועולה ההרגשה שכל ההתגייסות הזאת היא בסך הכל עוד סיבוב של הגלגל, עוד שמן על מדורת ההבלים.

הזמן עובר ככה
והאדמה נחה
אז מה? אז מה?
אז ככה

להמשך קריאה »

יונתן שפירא זומן לשיחה בשב"כ, והוא מדווח

יונתן שפירא זומן לשיחה ידידותית בשב"כ. אסף קינצר פרסם את הדיווח שלו בפייסבוק. מאחר שפייסבוק הוא אתר שמעוניין יותר בחברויות מאשר בזרימה חופשית של מידע, התקבלו תלונות מאנשים שלא הצליחו להיכנס ללינק.
כשירות לציבור, אני מעתיק לפה את הדיווח של יונתן בשלמותו. לא נגענו, כמו שאומרים.

להמשך קריאה »

רגע של אמת בדהמש

עוד פוסט על כפר לא מוכר? עוד פעם הערבים האלה? שוב אפליה וטיהור אתני? עוד לא נמאס לך להיות טקסט פוליטי?

אז זהו, שלא. בניגוד לפרצי אקטיביזם קודמים בבלוג, שהשאירו אותי עד מהרה בתחושה חלולה ומחוללת, הנושא הזה רק בוער בי יותר ויותר, מדרבן אותי לכתוב, לצעוק ולהתריע. שואלים אותי למה אני לא כותב על הדברים הטובים שבחיים, ואני מרגיש שהדברים הטובים שבחיים נמצאים תחת איום ברור ומיידי, שהמדינה שאני חי בה מאבדת סופית כל צלם אנוש, קורעת מעליה את שרידי המסכה ההומניסטית. זה לא הזמן לחגיגות ולטפיחות על השכם. מי שמתעלם, מי שמדחיק ונאחז בטוב שבבועה, מי שעומד מנגד ושותק – הוא שותף לפשע.

לא שיש לי אשליות שמה שאכתוב כאן ישכנע מישהו מעבר למשוכנעים. אבל רגע האמת מגיע, ואני לא יכול לעבור על זה בשתיקה, ולו רק למען המצפון שלי.

לקראת הביקור הקודם שלי בדהמש, מישהו כתב בדף הפייסבוק של האירוע משהו בנוסח: מה אתם רוצים, הרי הבנייה שם לא חוקית. "אם זה היה ביישוב דתי [יהודי] לא הייתם באים להפגין", הוא כתב שם. והקטע הוא שהוא לא ערער על קביעתי שהחוק עצמו מפלה, לא שוויוני. אבל "חוק זה חוק".

להמשך קריאה »

איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת?

יום ראשון, שבוע חדש.

הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, לקחתי אותה לגן והמשכתי לסיבוב הליכה נמרצת בשדות. לגוף ולנשמה.

חזרתי והתיישבתי מול המחשב, עובד פורה ויצרני לתפארת המערכת הכלכלית הקורסת.

הצלחתי להשכיח מעצמי שאני דוהר בפול-גז בדרך ללא מוצא… כמעט עד השעה 12.

כי פתיתי המידע שטפטפו מטוויטר הלכו ונערמו, עד שהוציאו את המועקה ממסתור ההדחקה, העלו את הג'ננה ולחצו על שק הדמעות. מה שמביא אותי ללחוץ על "הוספת פוסט חדש".

אז קבלו את הטריגר היומי, עוד גלישה קטנה מני רבות במדרון החלקלק:

להמשך קריאה »

המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה

הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות.

בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש מהשלב הזה בצמיחה שלה כמעט כמוה, והיא בהחלט מתרגשת.

אחרי זה היא הולכת עם המרמיטה למסיבת סיום בגן, ואני נשאר בבית עם גורו-ג'י. הוא אוהב מים, גור הדולפינים הקטן, ואני ממלא לו בריכה קטנה בחצר תוך מחשבות על א-תוואנה ושאר הכפרים שמשוועים למים זורמים.1 אני מקפיד תמיד לאסוף את המים בדלי בסוף היום, ומשקה איתם את העצים לפי תור. השזיף שנטעתי לפני שנתיים נתן פירות ראשונים וטעימים להפליא השנה; התות כבר נהיה עץ ראוי לשמו; גם השסק והפיטנגו נתנו אחלה פירות, והפסיפלורה מבטיחה עוד עונה שופעת. זוֹזוֹ כבר הודיעה לנו בנחרצות שהיא לא רוצה לעזוב את הבית הזה, בתגובה למחשבות שלנו על מעבר למקום שלא מתמסר בכזאת חדווה למיינסטרים הבורגני והציוני. (מחשבות שהן בגדר פנטזיות כרגע, במילא, כי בקושי יש לנו כסף לעבור לאוהל.)

בערב אני עוד מספיק לראות איך אנגליה עולה לשמינית הגמר אחרי ניצחון 1-0 מכוער ומביש על סרביה. בשריקת הסיום אני יוצא מהבית, חוצה את המושב ברגל, יוצא לשדות ומטפס אל המחלף, לפגוש את האוטובוס של גרילה תרבות בדרך לשייח ג'ראח.

להמשך קריאה »

  1. זאת לא חוכמה גדולה, אני חושב עליהם כמעט כל פעם שאני פותח ברז. []

« העמוד הקודםהעמוד הבא »