פוסטים שתויגו בנושא: 'אילוף ממלכתי'

בוחן מציאות לקוי

ובתוך כל שקשוק העגלה הנוסעת-אין-עצור, בין משבצות הזמן שהחליפו את מה שהיה פעם זרימה במגמת היסחפות, אימייל מחבר-בלוגר מן העבר מוציא אותי שוב אל אזור הדמדומים של מציאות הקונצנזוס, חושף באחת את מגבלותיו וגבולותיו של השיח הנורמטיבי – הנורמלי – שמעבר להם יש דרקונים, מאיר מבחוץ את האקסיומות שמחזיקות את הקיום החברתי היומיומי שקיבלתי על עצמי, וחושף את חולשת היסודות שעליהן הן נשענות.

"ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים."

פיליפ ק. דיק, ואליס

להמשך קריאה »

לוד: הפלישה שלא תהיה. בינתיים

הפוסט הזה לא היה אמור להיכתב עכשיו, חצי לפני חצות באמצע שבוע מהאינטנסיביים בחיי.

הוא לא היה אמור להיכתב עכשיו, כי השלב הפומבי, שלב האידיאולוגיה והרטוריקה, היה אמור להגיע רק בסוף השבוע, עד שהוקדם במפתיע.

עכשיו היה אמור להיות שלב השו-שו, שלב הדיבורים הפרטיים והמעשיים, שלב העשייה שלקראת.

שלב שהתחיל לפני שבוע, אל מול עיניי המשתאות, ונגמר בחטף אתמול כשאיזה טמבל חשף את כל הפרטים בקבוצת פייסבוק ציבורית. (השאלה אם עשה את זה מכוונת זדון או מטיפשות נשארת פתוחה בינתיים, כדרכן של שאלות כאלה.)

אז אתחיל הפעם מהסוף, מהחלק הכי חשוב: קריאה לפעולה. אחרי זה אקפוץ להתחלה, לקריאת רקע.

סוף סוף, לוד יוצאת לרחובות! בואו בהמוניכם.

מחר בשעה 18:30 יצאו משפחות מחוסרות דיור ממאהל לוד, ויבואו על ילדיהם ומיטלטליהם המעטים לבית דירות ציבורי במרכז העיר, שעומד ריק על 80 דירותיו זה ארבע שנים.

הדרישה שלהן פשוטה: קורת גג. הפיתרון נמצא בהישג יד, בבניין הזה ובאחרים שעומדים ריקים. אחרי חודשיים במאהל, נמאס ל14 המשפחות החיות בו לשבת בשקט, וההפגנה היא מחווה לא-אלימה שמטרתה להצביע על האבסורד המתמשך שבמצבן.

אם אתם יכולים, אם אתם גרים בסביבה, אם אתם עוברים באזור, אם בא לכם לקפוץ לפריפריה  המרכזית מכולן, ואחת המוחלשות ביותר, חמש דקות מבן-גוריון – בואו.

המאהל נמצא בשד' ירושלים פינת רח' ז'בוטינסקי בלוד. המבנה הריק נמצא ב"כיכר קומנדו" שברח' דוד המלך, במרכז (החדש) של העיר, לא יותר מקילומטר מהמאהל.
ולחדשות בהרחבה, או כמו שאומרים בדאב: ריוַוייייינד!

להמשך קריאה »

דו"ח מעצר

ביום רביעי אחר הצהריים התקיימה הפגנה ספונטנית מול בית עיריית תל אביב, במחאה על ניסיון של פקחי העירייה לפנות בכוח חלקים ממאהל רוטשילד. במהלך ההפגנה נקטה המשטרה אלימות בלתי מידתית, ועצרה בשרירותיות מעל 40 מפגינים. אני הייתי אחד מהעצורים האלה.

(אחרי שהגעתי להפגנה כמעט במקרה, בתום יום ההכשרה הראשון שלי בעבודה חדשה.)

לקראת ארבע בבוקר, בשובי הביתה אחרי ששוחררתי "בתנאים מגבילים", התיישבתי לפרוק בטוויטר כמה מילים על קורות אותו הלילה. ומאחר שלא נראה שיזדמן לי לכתוב על זה משהו מקיף יותר בזמן הקרוב, ולפני שהציוצים מאותו בוקר ייעלמו בתהום הנשייה של טוויטר, אני מעתיק אותם לפה בתוספת תיעוד מצולם ובתיבול קל של לינקים,. לקינוח: עוד כמה מחשבות והרחבות בדיעבד.

בינתיים בבקעת אונו, הסחים* עושים מהפכה

זו כנראה דרכו של עולם: בעוד הבועה המרכזית והתקשורתית מתחילה לאבד עניין בטרנד, להספיד אותו ולחזור אל חיק הציניות המוכרת והמנחמת, בשוליים ובפריפריה רק מתחילים להיכנס אליו ברצינות.

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר על מה שאין במאבק האוהלים, מה שחסר בו, מה שלקוי בו. בפוסט הקודם ניסיתי להציג את הבעייתיות שבגישה הצינית הזאת ברובד ה"רעיוני", ולהציע שביל ביניים של קבלת אי-המושלמות של המאבק בלי פסילה ושלילה גורפת שלו. בפוסט הזה ארד לקרקע המציאות ואנסה להדגים ולציין את מה שדווקא יש במאבק הזה, להצביע על תהליך מבורך שאני מזהה בשטח – ברמת הרחוב, הקהילה והפרט – תהליך שקצת נבלע אולי מתחת לכל הדיונים והוויכוחים על דרישות פרטניות מדי או עמומות מדי, או פשוט בגלל שבששת השבועות האחרונים התרגלנו למומנטום רועם, ולשיאים שנשברים מדי שבוע.

אז במוצאי שבת, כמובטח בפוסט הקודם, חזרתי להפגנה בבקעת אונו, להיראות וגם לראות מה השתנה – אם בכלל – בשבועיים מאז ביקורי הקודם.

להמשך קריאה »

חיים, משבת לשבת

בפוסט הקודם ניסיתי להאיר כמה מהסתירות והנקודות העיוורות של המאבק החברתי. יצא שהפוסט ההוא נכתב בדיוק במקביל לפיגוע המדמם באילת, והתפרסם ממש עם תחילת התגובה הישראלית הפבלובית כמעט – הפצצה על עזה, למרות שהראיות שקשרו את מבצעי הפיגוע לעזה היו קלושות במיטבן, והתערערו עוד יותר מאז.

(כבר לינקים? עוד לא אמרת שלום כמו בנאדם)

פעולת "תג המחיר" (ציטוט של שר הביטחון שלכם) המדממת בעזה הבהירה – לכל מי שעוד ניסה להתעלם – שהפיל באוהל חי ובועט, ומתמצה אולי בשאלה מהם גבולות הצדק החברתי שעליו מדובר פה, אם לצדק יכולים בכלל להיות גבולות. הלמות תופי המלחמה ופיצוציה, שהרעימה בעזה ובדרום ישראל, עוררה מרבצן תגובות "פוליטיות" ישנות מכל הצדדים וחשפה את הקרעים (והתפרים הנוחים להיפרם) שמאחורי הברית ה"א-פוליטית" של מחאת האוהלים.

ועדיין, המחאה היטלטלה, אבל לא נשברה. ואולי להפך, הוכיחה שהיא יכולה להמשיך למרות (או בזכות?) המבוכה, הסתירות המובְנות והיעדרו של דגל אחד, אחיד וחד-משמעי. (פוסט מומלץ, מרענן ומעודד.)

להמשך קריאה »

שאהידים של בית רבן

ובעודי מזקק בעדינות פוסט של התבוננות פנימית שקטה, המציאות החיצונית שועטת לשיאים חדשים של בוטות גסה, מופרכת. לא "על גבול הפרודיה", אלא מציאות שצועדת בנאמנות בעקבות הפרודיה והסאטירה. כי הנה, "ארץ נהדרת" הופכת מתוכנית סאטירה לתוכנית נבואית. או אולי תוכנית חומש? צפו בעצמכם:

השוו את ההנחתה החדשה של גדעון ופלוגות הסער שלו, המופקדים על חינוך ילדינו…

משרד החינוך: ילדי גנים יפתחו את השבוע בשירת ההמנון

הנחיות חדשות של משרד החינוך קובעות כי החל משנת הלימודים הבאה על כל הגננות בחינוך הקדם-יסודי במגזר היהודי לפתוח את השבוע בהנפת דגל המדינה ובשירת ההמנון. בנוסף על כך, הגננות יידרשו ללמד את הילדים את סמלי המדינה פעם אחת בשבוע. ההנחיות גם קובעות כי עד יום העצמאות "כל הילדים יכירו את המילים של המנון המדינה".

…למערכון הזה מהעונה האחרונה של הקיציסיה:

להמשך קריאה »

מיהו חוליגן

כשראיתי את הכותרת הראשית הזאת באתר הארץ…

להמשך קריאה »

יום הזיכרון הסלקטיבי

אמא שלי התקשרה לשאול אם אני מתכנן במקרה להגיע לטקס יום הזיכרון בחלקה של דני. היא עצמה לא היתה הולכת, כי מה לדני ולטקסיות ממלכתית, מה לה ולכל הצבאיות הזאת, אבל לא נעים לה שלא יהיה אף אחד מהמשפחה ליד הקבר, והנציגים מהצבא יבואו… והיות שכבר למדתי שזה הדבר הכי קרוב לבקשה שהיא מסוגלת להוציא מהפה, הודעתי שאני בא.

עברו 12 שנה מאז שובי מלונדון, ומאז שהפכתי לאח שכול. זה כמעט שליש מחיי, שבו הרשיתי לעצמי לחיות את התפיסה הפוסט-ציונית שלי בלי להתבייש, בלי להתנצל ובלי לברוח. בין השאר, גיליתי במהלך השנים האלה שהשכול והעצב של יום הזיכרון מתעוררים אצלי באיחור מסוים. הייתי עובר את כל יום הזיכרון בקהות אדישה, וצולל לתהום רק עם פתיחת חגיגות יום העצמאות. בשנתיים האחרונות הסתנכרנתי קצת עם לוח הזמנים הממלכתי, ואני חושד שזה נובע דווקא מטוויטר, בועת האסקפיזם הציני כביכול. אתמול מצאתי את עצמי נסחף לטקס יזכור מאולתר, כשצייצן אחרי צייצן השיל את הפסאדה האירונית והמודעת לעצמה והציג – במילותיו שלו, בדרכו שלו, בכאבו שלו – כמה מרוחות הרפאים שבאות לבקר אותו ביום הזה. זה היה אמיתי, נטול מליצות, קורע לב ומרגש עד דמעות.

בניגוד גמור לטקס בבית הקברות הבוקר.

להמשך קריאה »

איכות חיים בדיסטופיה הצעירה

אז מה למדנו?

כשאזרחים (ולא חשוב כרגע מאיזו עדה) בונים בתים לא חוקיים, המדינה הורסת אותם על תכולתם.
טוב, נו, זה לא חוקי, טענו נגדי אחרי הפוסט הקודם, על הרס בתי אבו-עיד בלוד.

זה לא כזה שחור-ולבן, הם עברו על החוק, ואנחנו הרי מדינת חוק!

אבל כשהמדינה בונה חומה לא חוקית (על פי החלטת בית המשפט שלה עצמה), היא מרשה לעצמה לירות על המפגינים נגדה, וגם להרוג.

(אם לצטט את גורביץ: לקרוא! ולהבין אחת ולתמיד עד כמה ההגדרה של מה שחוקי ומה שלא מוסמסה והתרוקנה מתוכן. בשיחדש הציוני, חוקי זה מה שהמדינה עושה.)

כי ממשלת העיוועים הזאת הורידה הרי את המסכות, הבינה שאין בהן צורך. היא יודעת שהאזרחים הנורמטיביים ימשיכו לעקוב אחר "האח הגדול", ולצקצק על ה"אנרכיסטים" שמפגינים נגד האח הגדול האמיתי, זה שצופה בך בזמן שאתה צופה בו, זה שגורר באלימות מפגינים בלתי אלימים למעצר. עכשיו גם יהודים, כולל חבר כנסת לשעבר. עכשיו גם בלב תל אביב. וכמה עמוק צריך לחפור בתקשורת כדי למצוא אזכור לאירוע הזה, שהופיע להרף עין וטבע בחטף בתוך כל הסוֹמה להמונים. מזל שיש מי שעוקב ומתעד את השיטפון, שלא נוכל להגיד שלא ידענו.
וכל זה רק טיפה בים, הרי.

להמשך קריאה »

מה שעשינו בארבעים ושמונה

ביום שני שעבר, בעיצומה של הסופה הגדולה, הרסו רשויות מדינת ישראל שבעה בתים בלוד. ביקרתי שם בשבת, ואני מרגיש מחויב לכתוב על מה שראיתי שם, לתת קול לאנשים ששמעתי שם, ולנסות להתריע על המגמה המסתמנת.

המרמיטה מקפיצה אותי למקום, וממשיכה עם הילדים לביקור אצל חברים. אני מתקרב ברגל, ומרגיש את הרתיעה האינסטינקטיבית. אלה בדיוק השכונות שהזהירו אותי לא להתקרב אליהן.

בכניסה לשכונה, בפאתי אזור התעשייה של לוד, מתנוסס שלט ענקי: ברוכים הבאים למחנה הפליטים אבו עיד (על שם המשפחה שבתיה נהרסו). באימייל שקיבלתי מתנועת התחברות-תראבוט דובר על עצרת שתתקיים במקום; מסתבר שהנוכחים ערבים כולם – כמעט: יחד איתי מגיעה מכונית עם שלוש נשים יהודיות מבוגרות, ואחרי זמן קצר מגיעים שלושה פעילים מסולידריות שייח ג'ראח הבלתי-נלאים. אני מזהה בין הנוכחים את אנשי דהמש. האווירה שונה משהיתה בביקורים אצלם. שם הרי עוד יש תקווה, עוד יש בתים.

מאוהל המחאה לא רואים את הבתים שנהרסו, אבל אפשר להרגיש את המועקה וההלם. ריאד, בעל אחד הבתים, לוקח אותנו לראות את זירת ההרס. לא רחוק משם נראים מגדלי "גני אביב", השכונה שדודי אפל הקים שלא כחוק על אדמות חקלאיות, והוכשרה בדיעבד. שם אפשר, פה לא.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »