פוסטים שתויגו בנושא: 'אבא'

בוחן מציאות לקוי

ובתוך כל שקשוק העגלה הנוסעת-אין-עצור, בין משבצות הזמן שהחליפו את מה שהיה פעם זרימה במגמת היסחפות, אימייל מחבר-בלוגר מן העבר מוציא אותי שוב אל אזור הדמדומים של מציאות הקונצנזוס, חושף באחת את מגבלותיו וגבולותיו של השיח הנורמטיבי – הנורמלי – שמעבר להם יש דרקונים, מאיר מבחוץ את האקסיומות שמחזיקות את הקיום החברתי היומיומי שקיבלתי על עצמי, וחושף את חולשת היסודות שעליהן הן נשענות.

"ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים."

פיליפ ק. דיק, ואליס

להמשך קריאה »

בלתי נסלח

אתמול בלילה ראיתי את בלתי נסלח, הסרט של קלינט איסטווד שעשה למערב הפרוע מה שההיסטוריונים החדשים עשו לתולדות הציונות.

ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, בקולנוע, עם אבא שלי שהתרגש מאוד לקראת מערבון חדש של קלינט.

אבא שלי למד בתיכון במגמת קולנוע – כלומר הוא היה מבריז מבית הספר המקצועי שהוריו שלחו אותו אליו כדי לראות יומיות בקולנועי תל אביב. ג'ון ויין, הלוחם האמיץ והאצילי באינדיאנים האכזריים, היה אליל נעוריו. ואחריו קלינט, האיש ללא שם ממערבוני הספגטי.

להמשך קריאה »

אל תקרא לי אחי

חלק מהדברים שייכתבו בפוסט הזה רציתי לכתוב כבר מזמן, בראשיתה של המתקפה האחרונה והעכורה מתמיד על "משתמטים". אבל היססתי להפוך את הסיפור העגום והמורכב של דני אחי לפלקט פוליטי חד-מימדי. לא היו חסרות לדני סיבות להתאבד גם בלי הצבא. האם הוא היה עדיין בחיים אם לא היה מתגייס? ככל שחולף הזמן אני משוכנע יותר ויותר שהתשובה חיובית.

בדרך כלל, אני אדיש לגמרי ליום הזיכרון עד שהוא נגמר, והיגון נופל עלי רק עם תחילת חגיגות יום העצמאות. השנה זה נפל עלי מוקדם. אולי זה קשור לפוסט המטלטל והקורע על הפער בין פולחן ההירואיות והדרוויניזם הצבאי שקראתי אמש בארץ האמורי (עוד לא עשיתם מנוי?), שפתאום עשה לי את יום הזיכרון רלוונטי לזיכרו של דני, שגם הוא היה מין אליפלט כזה.

חשבתי לציין את היום בשיר רלוונטי מעזבונו, או שניים.

אבל רק אחרי שנכנסתי לבדוק את הגורם לציוצים הנזעמים שמילאו את הפיד שלי ונתקלתי בתועבה המתחסדת ששחרר עמיר בניון לכבוד יום הזיכרון, בקע מעיין הדמעות.

להמשך קריאה »

יום יפה

שבת בבוקר, יום יפה

אמא שותה המון קפה

אבא קורא המון עיתון

ולי יקנו המון בלון.

מה שהכי מרתק אותי בשיר הילדותי והפשוט-לכאורה הזה הוא שכולו בעצם בגדר פנטזיה, בחזקת פוטנציאל. השיר "נכתב" הרי בשבת בבוקר, שום דבר עוד לא קרה, אמא ואבא עוד מתעוררים עם קפה ועיתונים, אבל הילד כבר יודע שיהיה יום יפה (המון בלון!) מלא התרגשות ותוכניות:

אפשר ללכת לירקון (!), לשוט שם בסירה (!!).

אם זה לא יסתדר, אפשר לטייל עד סוף הרחוב ולרוץ בחזרה. או אולי לקטוף פרחים. או לפחות ללכת עד הגן, ולראות שהוא סגור… ואולי לרצות כבר שיגיע יום ראשון ונחזור לגן, אל החבר'ה, שיותר כיף ומעניין איתם מאשר עם אבא ואמא הכבדים האלה.

להמשך קריאה »

They Fuck You Up, Your Mom and Dad

[מבקר התרבות הנוקב בחופש. לפניכם פוסט אישי, פסיכותראפי, מתבוסס, על סף הבכייני; ראו הוזהרתם]

להמשך קריאה »

דְהוּני בּאבּא בוער שנית

זה לא בדיוק קטע לבלוג (למרות כותרת המשנה המתחכמת "לייב בלוגינג אנלוגי" שנגנזה), אלא יותר סיפור אוטוביוגרפי "קצר". אני מפרסם אותו פה בהיעדר במה מתאימה יותר, אבל אם מישהי מכירה מישהי שעורכת/מפיקה אנתולוגיה של סיפורי צעירים ישראלים בהודו ו/או על סמים: צרו קשר, בא לי החשק פתאום.


Extended Twit Version:

Spent last night camping with my 4 YO; she fell asleep at 20:00 and I had the whole evening to sit by the fire like the dhuni-baba I used to be #Shanti_In_Suburbia

.

להמשך קריאה »

It cuts you up

[פלאשבק, 1983, הבעת התעניינות מפתיעה של אבא במאורעות יומי]

- "נו, מה אמרה לך היועצת בבית-הספר?"

- "היא אמרה שיש לי חשיבה אנליטית מפותחת…"

- "חשיבה אנליטית? מה זה חשיבה אנליטית?"

- "זאת חשיבה מנתחת…"

- "חשיבה מן התחת? אתה חושב מהתחת?" [צחוק גס]

- [דמעות כבושות]

.

[קאט מהיר להווה]

לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי שהילדים שלי גדלים איתי, לא עם אבא שלי.

שהם בטוחים באהבה שלי, לא כמוני.

.

להמשך קריאה »

גולמי באבוהה

-מזמן לא כתבתי בבלוג.

.

-אין לי מה לכתוב, ויש לי דברים יותר חשובים לעשות.

.

-היי, הנושא החם: אבא. על זה בטח יש לי מה לכתוב.

.

-כן, הנה: אני הולך להיות אבא ואבא שלי לא יודע מזה.

.

להמשך קריאה »

אבות אכלו קרויף ושיני בנים אינייסטה

ישבתי אצל חאג' אתמול, אחרי שבארסה קרקסה את ריאל (הידועה אצלנו בקלוּבּ בכינוי החיבה "הכלבים הפאשיסטים") בתצוגה שהתעלתה על חלומותינו הוורודים ביותר. "אנחנו עוד נספר לנכדים שלנו שראינו את המשחק הזה" אמר חאג', ואחרי זה רק מלמל שוב ושוב "שש-שתיים על ריאל בבֶּרנָבֶּאוֹ, אתה קולט?"; אצלי בראש התנסח פוסט כדורגל הארדקור שיפאר וירומם ויקלס וישבח את קבוצת החלומות שלי, הקבוצה שחרתה על דגלה את הכדורגל היפה, ומשחקת קבוצתי ומהיר ופתוח וטכני והתקפי בלי תירוצים, בלי חישובים ציניים וכמעט בלי "עבירות חכמות". וכשזה מתחבר לה זה נראה כמו שילוב חדש של שחמט ובלט וקונג-פו וביליארד ותנועה צורנית עם כדור ובלעדיו. בואו אל הקרקס הגדול של בארסה.

.

להמשך קריאה »

משפחות מאושרות יש רק על קופסאות קורנפלייקס (תחנות בזמן #7)

הרבה פרקים מחכים בסבלנות לתורם בסדרה, אבל בעקבות הפוסט של אתמול נדחף במקומם, מנבכי הזיכרון, ניסיון פרימיטיבי (וקצר!) בסיפורת מלפני 14 שנה, שנכתב בהשראת קופסת קורנפלייקס אוסטרלית. נראה לי שזה יכול לשפוך אור ולהרחיב את הפרספקטיבה על השתפכות העונג בסיומת של הפוסט הקודם.

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »