שישי אחר הצהריים, ברי סחרוף במופע אקוסטי תחת כיפת השמיים בעין חמד. אנחנו בהרכב שבטי מורחב.

זוֹזוֹ רוקדת עם בת-דודתה, המרמיטה מתנועעת לידי עם הגור בזרועותיה.

(כמה יפה היציבה שלה!)

.

ברי שר את השורות שבכותרת, ואיזה הפתעה: הנה זה בא.

כי ככה זה לאהוב את עצמך.

וכמה שאני אוהב אותךְ.

(כולנו עבדים של מישהו שמבקש עכשיו תרגישו?)

.

ואז הוא מתחיל לשיר מילים עתיקות:

.

באמונה עיוורת

אני צועד על פי תהום

כמו אבן מתגלגלת

שעומדת במקום…

…אני קורא לך לגרש את השדים

.

.

ופתאום יש לי פלשבק:

.


.

6.1.92

וואסט

.

הכל או כלום

כבר אין לי כוח…

.

- ובאמת שכבר אין לי כוח. רק התחיל השבוע וכבר הספקתי להעליב את גליה ביציאה מגעילה במיוחד [...] והיום בטרמפיאדה פשוט התנתקתי מהעולם כשפתאום עלה לי בראש, בבהירות איומה, הדף הראשון מיומן המסע שלי, וכבר קשה לי לחכות שזה יגיע, ולא נראה לי שהזמן פה מתכוון לעשות לי איזה טובה ולזוז קצת יותר מהר. והשלג שירד פה "הזכיר" לי את נפאל שלשם לִירון נוסע עוד שבוע, וכולם נוסעים, משתחררים, מתחילים לחיות, ואיפה אני…

"האיש לוחש בקול שקט

אני רוצה לצאת, לצאת…"

.

-לירז השתחררה היום, ואיך שהוא, איפה שהוא, השם הזה עושה לי משהו, ולא מרפה, ואחרי כל השנים, וכל הדברים שעשיתי בלעדיה, והבחורות שהיו (לא מספיק, בהחלט לא מספיק) היא עוד גורמת לי לקליק הזה. ואותי היא בטח שכחה כבר. [...]

"מחבק את הלילה

בזרועותי האוהבות"

.

וביום שישי חיבקתי את הלילה, חיבקתי אותו בחיבוק מוות. שלוש שעות של השתוללות ב[ה]עיר השנייה. כאילו אין אף אחד מסביב, רק אני והרמקול, והמוסיקה שהכתה באזני עד לחוסר הכרה, עד לפורקן, שבא, כרגיל, מאוננות. כי מי תסתכל על הפסיכי הזה שרוקד כאילו השטן בכבודו ובעצמו יושב על נשמתו ומוצץ ממנו את לשד החיים לאיטו.

.


.

זוֹזוֹ, חשה אולי בסערת הרגשות שלי, מבקשת שארים אותה ואת הבת-דודה על הידיים. ואני מרגיש כמו הרקולס, מניף אחת בכל יד ורוקד עד שהן מבקשות לרדת. המרמיטה מעבירה אלי את הגור ואני מצמיד אותו היישר אל צ'אקרת הלב, מעל שְרי גאנֶש שעל החולצה, ונותן לוויברציות לפעום אליו.

Rock'n'Roll, baby

.

ואולי היה זה רק חלום…

.

אחרי "עיר מקלט", זוֹזוֹ משכיבה אותי בשאוואסאנה עם הגור על החזה, ואז מתחיל "עוד חוזר הניגון" ואני נשאב לעוד זיכרון…

.

…חזרתי מחברים בפלורנטין למאורה שלי ביפו, ברגל עם הכלבה. בדיוק כשעברתי ליד הבארבי הישן הזמין הזמר שהופיע שם את ברי, ששר את השיר הזה, ואני ישבתי על שפת המדרכה ברחוב השומם, ליטפתי את הכלבה והקשבתי עד הסוף, סגדתי אפיים והוספתי ללכת… עד המרמיטה.

.

.

כמה שאני אוהב אותך

כמה שאני אוהב אותך

(אין לך מושג

אין לך מושג)

.

[14 תגובות נפלו בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.