אנשים שכותבים בבלוג על זה שהם לא כותבים בבלוג

יכולתי לשלוף משהו מהטיוטות שבמוח. התלבטתי בין קריאה מחודשת של אגדות אנדרסן והתנצלות על הקטילה הנמהרת שעשיתי לו באחד הפוסטים הקודמים, לבין סיפור קטן, עמום ומקוטע, שקשור למקום שבו אני גר ולקשר הנפתל שלו עם גורלה העגום של לוד במלחמת 48.

סביר להניח שכל אחד משני הנושאים האלה היה תורם למיתוג העצמי שלי יותר מעוד לקט של הגיגים מעורפלים שבסופם יסתבר שוב שאי אפשר להגיד כלום על שום דבר. אבל איכשהו לא בוער לי לכתוב אותם. זה מרגיש יותר מדי כמו עבודה. ורבאק, יום שישי בערב, האבנט דה וורקינג קלאסס סאפרד אינאף?

אולי, יום אחד, אמצא את המסגרת שתאפשר לי לכתוב על נושאים כגון אלה גם במסגרת שבוע העבודה, מה שיאפשר לי להעלות את הכתיבה משפל המדרגה של סדר העדיפויות. אני עובד על זה, זה הולך ומתגבש, עם קצת עזרה מחברים, אהובים ובני משפחה. ואני בורר, לא ממהר ולא מתפשר, מתעקש למצוא מסגר(ו)ת שלא תוסיף זיהום אלא ערך מוסף, להרבות טוב בעולם.

בינתיים, עד שיוצא לי לכתוב, לא בא לי לכתוב על הנס כריסטיאן אנדרסן וגם לא על זיגפריד להמן, עם כל הכבוד. אני רוצה לכתוב את הרגע, לא איזה טקסט מוכן מראש עם מוסר השכל מתוכנן מראש. אני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיזם הרי באופנה היום.


מחנה חינוך מחדש לצרכים נרקיסיסטיים

פתחתי את הבלוג הזה לפני ארבע שנים, כשזוֹזוֹ היתה בדיוק בגילו של המרמיטון היום. אני זוכר לילות פרועים של עישון וכתיבה, עד ארבע בבוקר אנד בּיונד, בימים שאילפתי את עצמי לקום בתשע.1 הבקרים היו באחריות המרמיטה, גם האמבטיות שבהן נטלתי חלק כשנפלה עלי המוזה. בקיצור, עם כל כמה שהייתי אבא מעורב ומשתתף,2 לא לקחתי אחריות, ותמיד יכולתי להרים ידיים ולהתנער בזעף כשעלתה הג'ננה.

כן, אני נזכר עכשיו שכבר אז זה שעשע אותי שאני מוצא זמן וכוחות לכתוב ולהתדיין כל כך הרבה בזכות הורות טוטאלית.

היום, כשגם אני נוזל על הספה אחרי שניקרתי תוך כדי הקראת סיפור (זוזו ממרפקת אותי בעדינות, "אבא, תמשיך") בסוף יום משפחה-עבודה-משפחה-עבודה-משפחה שהתחיל בשש וחצי לפנות בוקר, או מקסימום גורר את עצמי לבהייה מעושנת בטוויטר, אני מוצא בעצמי הרבה פחות פנאי – פיזי ומנטלי – להרפתקאות כתיבה שסופן מי ישורנו, מהסוג שמרגישים בו את הצ'י מדגדג באצבעות.

לפני שלושה שבועות זה קרה שוב, אחרי הרבה זמן שלא. בהמשך לערב של יוגה, עם בוף מוצלח בסוף יובש ארוך,3 ישבתי וכתבתי את צונאמי ציוני. 2,000 מילה, שפע קישורים ושירים ואימג'ים וקרחנות. עד חמש בבוקר. ואז לא נותר לי אלא לעלות הביתה ולחכות שהילדים יתעוררו. נדמה לי שעשינו יוגה יחד. לקחתי את זוֹזוֹ לגן, עבדתי על טייס אוטומטי עד הצהריים ותפסתי תנומה.

קראתי לפני כמה שנים ראיון עם סופר צעיר ומצליח, שסיפר בין השאר על גירושיו. הוא סיפר על תחושת הבאסה שבלזחול למיטה בשש בבוקר, אחרי לילה של כתיבה, ולשמוע את אשתו ממלמלת "אתה זוכר שאתה לוקח את הילדה לגן היום."

ואני חשבתי לעצמי: "איזה פּוּסי. טריפ של לילה לבן זה אחלה מצב לבוקר עם הילדים." הביטחון שלי באמירה הזאת, כמו גם היישום שלה, עלה וירד עם השנים. עכשיו הוא גבוה. דברו איתי שוב מחר בבוקר.4

את האמירה בכותרת המשנה5 כתבתי פעם בתגובה לריקי כהן, שכתבה "משפחה היא מחנה השמדה לצרכים נרקיסיסטיים". גם הביטחון שלי בעמדה הזאת עלה וירד לסירוגין. לא חסרו ערבים בשנה וחצי האחרונות שבהם הדבר האחרון שהתחשק לי היה לקטוע את המוזה, תהא אשר תהא, ולעלות לעוד שגרת ערב מונוטונית עם שני ילדים עייפים, ואִמם העייפה לא פחות. הרחמים העצמיים קרצו, ליחכו את כפות רגליי ופיתו אותי להיסחף לתוכם. הצרכים הנרקיסיסטיים הטיחו בי רסיסי חלומות שבורים וענדו טלאים צהובים. שואה אתה עושה לנו, צורר.

אבל כל המתקפות האלה לא הצליחו לערער עובדת יסוד אחת, שנאחזתי בה כמו עוגן: אני בחרתי בחיים האלה, ואני אחראי להם. אני אחראי על אושרם ורווחתם של הילדים שהבאתי לעולם. אני אחראי על האושר שלי. אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא המרמיטה.

וההבנה הזאת, שאפשר לייחס אותה למושג הקראוליאני True Will שהגיתי בו בגוף ובנפש יומם וליל בשליש האחרון של חיי,6, היתה מגדלור בליל סופה, מצפן בסופת חול, עוגן בים של קלישאות. כי נגזר ממנה שרחמים עצמיים וחיפוש אשמים הם לא אופציה. שאני צריך לעמוד מאחורי סדרי העדיפויות הערכיים שלי, אחרת כל יומרה להרבות טוב בעולם תהיה מורעלת מיסודה, וכל הבסיס המוסרי לקיומי נשמט.

וכשסדר העדיפויות הערכי ברור, העדיפויות המעשיות מסתדרות מעצמן. זה נותן כיוון לעבודה.

מלהג מלהג מלהג. מסייג מסייג מסייג. תתקדם. לקטע הלא-נעים.


צונאמי נרקיסיסטי

ליל הכתיבה הלבן ההוא, שהתמזג בהצלחה במרקם החיים השוטף, היה רק החימום לקראת האורגיה שחיכתה לדחפים הנרקיסיסטיים שלי בסוף אותו שבוע: הזדמנות של פעם בשנתיים בערך לתקלט מול קהל, ועוד קשוב וקופצני-יחסית, במסיבת בוסתן שכונתית עם מיץ גיבורים אמיתי שמרחיב את התודעה בכיוון אוהב ואקסטטי משהו, הינט הינט, נאדג' נאדג'.7 כמעט חזרה לימים הטובים ההם, רק בלי הנוירוזות שהפכו את הימים הטובים ההם לימים די רדופים ומסויטים בעצם.

המרמיטון, שאוהב כל יצור חי כולל וירוסים כנראה, ליווה את האקסטזה הגוברת שלי בחום ונזלת, כך שההכנות למסיבה היו שילוב מוזר בין דפדוף בתקליטים והרקדת תינוק מוזיקלי8 לצלילי טראנס עתיק מחד, וטיולים אינסופיים בעגלה עם אותו תינוק שהתקשה מאוד להירדם בכל דרך אחרת. בערב שלפני המסיבה גנבתי שעתיים להתאמן, בהצלחה זעומה להחריד. למסיבה הלכתי היישר מבילוי אחרון עם המרמיטון, בניסיון לתת למרמיטה קצת מנוחה. כמה שמחתי כשהיא הופיעה גם היא במסיבה, אחרי שאחותה באה לשמרטף. כמה יפה היא היתה בעיניי, בין כל הצ'וצ'ות בעולם כולו שלא עושות לי את זה בכלל, כמה אהבתי אותה. וזה עוד לפני האקסטזי, אם תהיתם.

אבל מעל הכל זה היה המופע שלי, כדיג'יי במשרה חלקית וכסאונדמן במשרה מלאה, עם מערכת חובבנית שהותקנה בחופזה ולא ממש נבדקה כי הילד של הסאונדמן חולה. וכשהמרמיטה הלכה והמיץ הגיע, הערב הזה הותמר לעוד ניסוי רחב היקף במעבדה של החיים, שבה כל אות ותו משתלבים במארג רציף של ידיעה אינטואיטיבית, ניסוי ותהייה, למידת עצמי והעולם, עצמי בעולם, וכן הלאה. ובתנאים האלה, לך תזכור מאין באת ולאן תשוב בבוקר.

בשש בבוקר צ' הסכים סופסוף להרפות מהמערכת ומהמוזיקה המועדונית והאינטנסיבית שתפסה אותו באותו לילה, ואני זכיתי לחוות שוב את הרגיעה המענגת של סט צ'יל-אאוט דלוק בזריחה, כמו לפני 14 שנה בלונדון, כשהשמש הציצה בחלונות בית הסטודנטים הג'ורג'יאני, בסוף הלילה הראשון שלי על פטיפונים.

בשבע וחצי התקבלה הודעה בהולה שהמרמיטה מחפשת אותי. במסירות אין קץ למשימתי השלמתי את המיקס האחרון, העברתי לדיסק וכיסיתי את הציוד, ועל הדרך גנבתי עוד שאכטה נרקיסיסטית. בדרך9 הביתה נשמתי עמוק והתכוננתי להחלפת רובד-מציאות. יכול להיות שזה גם היה מצליח אלמלא קבלת הפנים הצוננת-עד-עוינת שהמתינה לי.

לא, הוא לא ממש ישן בלילה. גם אני לא. והשעה כבר שבע וחצי ומתי בכלל חשבת לחזור? ואיך לא עלה בדעתך לקפוץ הביתה במהלך הלילה לבדוק שהכל בסדר?

לא עלה בדעתי. לא עלה בדעתי גם לקחת את הטלפון הנייד ולהישאר זמין. גם את לא חשבת להשאיר לי אותו.

איי, המשפט האחרון היה טעות.

אפטר-פרטי, אחרי טיול בוקר עם העגלה ותנומה קצרה, במוקד החירום לילדים בפתח תקווה. הצטרפתי, שיתפתי פעולה, אבל נעים לא היה שם. לאף אחד. בדיקות דם, בדיקות שתן, חיידקים עם שם שעוד לא פגשתי אבל זה עוד לא אומר שום דבר חד משמעי. ובכל זאת גם הרופא הזה ממליץ על ציסטוגרפיה, אלא מה.

הביתה. הדחפים הנרקיסיסטיים תוקפים גלים-גלים את מצודת האחריות, ומביאים כתגבורת את דפוסי האין-תקשורת הישנים והחולים. ובכל זאת, עם הרבה מאמץ והרבה גדלות רוח מצד האישה שאיתי, העזר כנגדי, מצליחים לדבוק באחריות ההורית ולמנוע הסלמה, בשלב ראשון, ואף לשים קץ לסחרור הרפואתי כשהרופא מהמוקד מתקשר בערב וממליץ להעיר ילד ישן (!) כדי לקחת אותו לחדר מיון (!!).

הילד הגיע למיון למחרת, בסופו של דבר,10 כדי לעבור עוד סדרת בדיקות שבסופה התקבלה התשובה הידועה והמוכרת שזה ויראלי ואין מה לעשות. ההחלמה שלו הקבילה להתאוששות שלי, שהיתה קשה בכל הגזרות. ערוצי התקשורת המדממים נחבשו בשלב ראשון, רוּפאוּ וחוּזקוּ עם הרבה קבלה וביקורת עצמית ואורך רוח וחשוב מכל – אמפתיה. מדהים שפעם פנטזתי על תקשורת טלפתית עם אהובתי, כשגם עם מילים יש כל כך הרבה אי הבנות.11

מן הסתם, זאת לא היתה הפעם הראשונה שהדחפים הנרקיסיסטיים הרימו את ראשם היפה והבהירו שהם עוד חיים ובועטים, ושלא מאלפים אותם כל כך מהר. בהיכרותי עם הנפש הפועלת, אפשר להניח שגם לא האחרונה. אבל שוב יצאנו מהסערה לחוף מבטחים, על הרגליים, ביחד. מחוזקים אפילו. כי ההרגשה (שלי לפחות) היא שמפעם לפעם אפשר לראות שהגלים ההרסניים כבר לא מרחיקים במעלה החוף כבעבר, שהטירה שבנינו בחול12 מחזיקה מעמד יותר ולא נשטפת עד היסודות כמו בעבר. כבר לא שוברים את הכלים, והאינסטינקט הראשוני שלי הוא לא מה שהוטמע בי מילדותי ועד לפני כמה שנים – לברוח. דרך הדלת האחורית.


או דרך מרפסת

ריקי כהן שהוזכרה לפני אי אילו מאות מילים לא מתוכננות היא בת-פלוגתא ותיקה שלי, עוד מהימים שבהם כתבתי את הטפת ההורות הראשונה שלי בתגובה לפוסט שלה. עם זאת, לפני כמה שבועות ביקשתי את רשותה לגזור ולשמור טוויט שבו היא הכריזה שאני "גבר כמו שצריך להיות". זה היה ספיח לדיון ארוך ולוהט על אשמה ואחריות בראי הדורות במשפחת שריג, כשנחלצתי להגנת עידית שריג מול הטענה שהיא אשמה בייסוריו של ורתר הצעיר, בעלה.

וזאת הדרך המאולצת שלי להצהיב את הפוסט באחת ולקשר בין ההגיגים הנרקיסיסטיים לעיל לחגיגת הנרקיסיזם הטלוויזיונית שמולה נזלתי על הספה ברוב ערבי החודש וחצי האחרונים. כן, גם אני התחברתי למסמך האנושי המזעזע הזה, ומצאתי בו הדים לתלאובות נפשי גם מעבר לפעלולי ההפקה, ולהנחת היסוד שהראי הזה מעוות משהו כי הוא מוטה-נרקיסיזם מטבעו. את הפרק הראשון דווקא לא ראיתי בשידור חי, מפאת ליגת האלופות, וכשהמרמיטה סיפרה לי על מונולוג הפתיחה של רן שריג, האבא שהולך לאיבוד דרך מרפסת עם ג'וינט בזווית הפה, התגובה הראשונה שלי היתה אמפתיה. התחושה הזאת התערערה מעט כשהסתבר לי שזה כבר סיבוב שני שלו על המרפסת, אחרי שהטיל שתי ביצים בקן הקודם. חשבתי לעצמי שהייתי ממליץ לו על לבסוף מוצאים אהבה של הארוויל הנדריקס, שמסביר יפה את שורשי הנטייה הרווחת הזאת לשחזר שוב ושוב את אותם כשלים בהקמת זוגיות ובתחזוקתה. הספר הזה, שקראתי בהמלצת דיאנה אידלמן,13 הבהיר לי אחת ולתמיד שעבודה על הזוגיות היא לא רעיון מוקצה מחמת המיאוס של בורגנים מיואשים, אלא כורח המציאות למי שרוצה איזשהו סיכוי לאהבה ואושר שהוא יותר מרגעים מרפרפים.

אמנע מהפיתוי להרחיב פה את הדעה שהתגבשה (ולפעמים השתנתה) אצלי על גיבורי מחוברים. הרבה קטעים שם הדהדו לי דיאלוגים ומונולוגים שלי מהעבר ומההווה, ולרוב לא לטובה. רן שריג, בעיקר, ריכז בדמותו הטלוויזיונית כל כך הרבה התנהגויות שאני מנסה לעקור מתוכי, עד שהייתי צריך להתאמץ כדי להימנע מלהפוך אותו לצל יונגיאני, השלכה חיצונית של כל תכונותיי האפלות. זה לא תמיד הצליח, כמו בסוף הסדרה כשריטווטתי ציוץ שהכתיר אותו כ"חלאת המין האנושי". זה היה קצת מוגזם לא כי זה לא נכון, אלא כי זה כל כך נפוץ, רק שהוא עשה את זה מהמקפצה, בפריים-טיים.

ייאמר לזכותי שה"הרפתקאות" של שריג לאורך הסדרה הקשו עלי מאוד שלא לבוז לו. עוד לפני שפירק עוד משפחה – כדי לחגוג אקסטזה מרפרפת מהולה בייסורים ורחמים עצמיים עם נפש תאומה לו בנרקיסיסיטיותה14 – האיש הדליק נורות אזהרה כמעט בכל משפט שלו ואינטראקציה עם הזולת. מה שראינו בטלוויזיה היה איש שחי בסדרת טלוויזיה אחרת, זאת שהוא כתב, זאת שמעלה על נס את נירו כגבר-גבר שתופס כוסיות ומשכיב אותן באמתלת שווא שהוא אוהב אותן- והנה מסתבר שזה האיש, זה עולם הערכים שלו. דחיית סיפוקים אפסית, חוסר סובלימציה מוחלט בנוגע לסקס, "התפרקות מבפנים" כשמישהי שאינה אשתו מחבקת אותו או עושה לו עיניים. בן-אדם, אתה היית הופך לג'לי ממלמל ומרייר במסיבת טראנס טובה. ומי שהיה יודע.

כך שידעתי שיש לנו עסק עם זכר שלא הפך לגבר ונתקע בגיל 16, עוד הרבה לפני שהוא אמר "אני מרגיש כמו בן 16" פעמיים באותו פרק, בדרכו משחייה לילית עם האישה באדום לחורבות משפחתו ההרוסה. התגלמות החיה הנוירוטית שלא השכילה מעולם להתעמת עם עצמה ולהתקדם שלב. לא באמת חלאת המין האנושי, סתם עוד בן אנוש מבין רבים שלא הפנים את מותר האדם מהבהמה.

True Will

האהבה כבר תבוא. בסוף מוצאים אהבה, אם רוצים אותה באמת.

Love is The Law, Love UNDER Will


חדוות הסובלימציה

"אני חי באמת," הוא אומר למצלמה, כשרכבת ההרים הרגשית שלו מגיעה לשיא מסוים, מרפרף, מתעתע. "ואתם?"

וואו, גבר, איך הכנסת לי. חשבתי ממקום מרבצי הנוזלי. על הפוף, דווקא, כי המרמיטה ניקרה לידי על הספה.

למחרת, צייצתי תגובה מושכלת יותר.

ההתבגרות מציבה בפניך שתי אפשרויות: סובלימציה או הדחקה. האחת היא בחירה בחיים, השנייה מוות #מהלמדתי

ובשלב זה ניפרד מרן שריג ונאחל לו הצלחה בהמשך דרכו בעקבות הזנב15 של עצמו, ונעבור לספירות יותר sublime.

המושג הזה, סובלימציה, מעסיק את מחשבותיי די הרבה לאחרונה. בין השאר, סובלימציה היא החינוך-מחדש של הדחפים הנרקיסיסטיים. זאת היכול לדחות סיפוקים ולעדן אותם. במילים שרן שריג אולי יבין, זאת היכולת לחוות מגע מיני עם בחורה/ות בלי שום מגע פיזי.

זה גם הרבה דברים אחרים, כמובן. אצל זכרים, היצר המיני ממוקם בצ'אקרת הבסיס, הנמוכה והגסה ביותר, שמופקדת על הצרכים הכי פרימיטיביים. ולא סתם עברתי לשפת הטנטרה, כי בעצם כל הפרקטיקה הטנטרית יכולה להסתכם במילה סובלימציה – המרה והתמרה של הנמוך לגבוה, של הגס למעודן, של הקמאי לנשגב. זהו עצם העניין של כל פרקטיקה אזוטרית באשר היא, כשמפשיטים ממנה את הדוקטרינה והקישוטים הסימבוליים. לעדן ולעדן ולעדן. ולעדן זה ממש לא להרוג, אפרופו מחנה השמדה. זה למצוא לדחפים הנרקיסיסטיים מקום ומסגרת שבתוכם הם יכולים לחיות, לפרוח אפילו. וכשמעדנים ומזקקים כל דבר, כולל רגש, אפשר ליהנות מההשפעה שלו במנות קטנות יותר, בלי להצטרך שיאים חדשים שיספקו את סף הגירוי הנשחק. וככל שמעדנים את הכוח הזה, שלפי הטנטרה כולו בעצם ליבידו, ככל שמשתלטים עליו ומרסנים אותו, אפשר לתעל אותו לצ'אקרות גבוהות יותר. לעשות אמנות, למשל. גם ליהנות ממנה. ליצור משהו ולהרבות טוב במקום לשחת זרעך לריק.

יוגה היא השקטת תנודות המחשבה, כמו שהמורה הראשון שלי ליוגה היה אומר, בתרגום חופשי לסוטרה הראשונה של פטנג'לי. השאיפה הזאת נשמעת אולי קהויה ועגומה לאקסטרימיסטים המכורים לריגושים, אבל הריכוך והשיכוך של רכבת ההרים הרגשית הוא תנאי מקדים לחקירה עצמית כנה וגלויה, לעימות ישיר עם השדים הפנימיים/הדפוסים המקובעים16 שמאפשר מציאה וקיום של הרצון האמיתי, שבלעדיו לא ייתכן אושר שאינו חטוף.


וידויו של נרקיסיסט-אנונימי:

פעם, בגיל 16 וגם לא מעט אחריו, חשבתי שאני רוצה להיות סופרסטאר. גם אני רציתי כתבות שער וראיונות שבהם אשטח את משנתי הסדורה-עלק. הקרע בין השאיפות הנוצצות האלה והכיוון העמום שהחיים שלי תפסו הטריד ואף ייסר אותי. נדרשתי להרבה עבודה קשה, לאורך הרבה שנים, כדי לקבל – ואף יותר מזה להפנים - את המקום הזוטר-יחסית שלי במארג הכללי של הקוסמוס. להסתפק באדוות ולשמוח עליהן, במקום לייחל לגלים של הוואי. להבין שזה הרצון האמיתי שלי, זה מה שעושה אותי מאושר.

אנחנו אוהבים אותך, מרמיט! (אם הגעתם עד פה, כנראה שזה נכון.)

וזה היופי ברצון אמיתי.No two are alike. כל אחד והרצון שלו, השריטה שלו. לא מה שהוליווד אומרת. גם לא מה שאומר טיילר דירדן האנטי-הוליוודי.17 וזה מזכיר לי משהו שקראתי השבוע, על סקר שבו רבים מבני הנוער ציינו שהם רוצים להיות מפורסמים. ולא חשוב איך או במה, הפרסום כיעד בפני עצמו.18

Every Man and Every Woman is A Star. And Fuck the Superstars

כתבתי את זה לפני 11 שנה, בגיא צלמוות. ניצוצות של הבנה. נבטים של הפנמה.

בסוף כל משפט שאתם אומרים במרמיטית יושב טנטריסט עם מנדלה.

גם את זה כבר כתבתי פעם. וגם את זה כבר הצגתי פה פעם:

וזה הולך ונהיה פחות ופחות משעמם. יותר ויותר מהנה, וגם יותר ויותר קל, כמו שריר שמופעל ומתורגל שוב ושוב.19 לנשום עמוק, לכבוש את הדחף למה שיכול היה להיות ולמצוא את היופי במה שיש כרגע. וכשיש לך שני ילדים בלי עין הרע בגילאים מקסימים כל אחד בדרכו, שגם רווים ממך תשומת לב ואהבה שמצליחה כמעט להשביע לפעמים את תאבונם הבלתי נדלה, אפשר למצוא גם פורקן מסוים לצרכים נרקיסיסטיים מסוימים מול שני מעריצים קטנים שתולים בך עיניים נוצצות, ואחד מתגלגל מצחוק כשאתה מקפיץ כדור על הרגל והשנייה מובילה אותך למסעות יצירתיים בעולמה הפנימי המכונה "ארץ קסם".20

טוב, שאני לא אתחיל להשתפך פה על הילדים שלי. עוד לפני מחוברים השתעשעתי ברעיון ההיפותטי לחבר למשקפיים מצלמת POV שתתעד את נפלאותיהם ממש כמו שאני רואה אותם, בלי שום התעסקות מצדי. הייתי מעלה את הסרטונים ליוטיוב, ונהיה להיט ויראלי. רק היום יכולתי לצלם את גורו-ג'י אוכל חרדל מהצנצנת, רוקד עם כלבים יותר גבוהים ממנו ומתגפף עם גורי חתולים. לא הייתי מצלם את הלחצים, הכעסים והמריבות, והייתי סלקטיבי מאוד בהפצת התיעוד של האמבטיות וההשכבות (אני צריך פילטר שיסנן את כל אנחות ה"אוףףףף" שאני מסנן). ובטח שלא הייתי נותן למישהו אחר לערוך את החומר הגולמי.

מחובר. לעצמי. הולך ומתחבר. עכשיו זה (יותר) קל.


יוגה בבית העם 2

מאחר כרגיל. מתיישב
בחיפזון. מחשבות
מתרוצצות.
עוצם עיניים.
שואף,
נושף,
מתמסר.
כמו מסך של רעש שנגול מעל מצחי
וחושף מאחוריו
בשר.

.


כל מה שחלאת המין האנושי

כולנו. כולל אותי בשבת ההיא אחר הצהריים שתוארה בהרחבה, צורח באוטו עם תינוק חולה ואמא עייפה.

זה החטא הקדמון. אם כי אין בו שום אשמה, והקתולים מוזמנים להישרף באש הגיהנום כאוות נפשם.

זה לא חטא שחטאנו, זה לא חטא שחטאו לנו, זאת פשוט קארמה לאורך הדורות. סמסרה בפעולה.

אין אשמה. יש אחריות.

אחריות לממש את מותר האדם ולשבור את המעגל. לברוח מסמסרה, במקום לברוח מהבית.

כמידת יכולתנו. המוגבלת מפאת אותה דינמיקה עצמה. מי פחות, מי יותר.

אבל לפחות לנסות.

והמשפט הראשון שצריך לעוף מהחלון הוא:

כזה אני.

אין אני. ולו רק כי האני האחד היחיד והמיוחד הוא פיקציה של פסיכולוגים מונותאיסטים.

ואיך שהוא, אני עושה פה מאמץ ניכר להגיע לשיר שמלווה את המחשבות האלה בראשי. שיר שהתפזם לי בראש באחד מימי גיא צלמוות, בדרך החוצה, כששוטטתי בטיילת בדממה והסתננתי בין העוברים ושבים כמו רוח רפאים שמסתכלת בעיניים.

כי עוד אחד מהבונוסים הנלווים לסובלימציה הוא חיזוק היכולת לאמפטיה, ההבנה (והקבלה!) של הדפוסים שמניעים את הזולת, של הדחפים וההתניות והנוירוזות והשדים שלו. הבנה מתוך ניסיון אישי, מתוך היכרות שאינה מדחיקה, מתוך ההתמודדות שלי. סובלימציה מאפשרת לזהות את עצמי בעיני הזולת, וגם לראות איך אני משתקף בהן.

ולזכור שכולנו רשת אחת גדולה של יהלומים שכל אחד מהם משקף את אורם של כל האחרים. מה אני אגיד לכם, ראיתי את האור.21

ואין כנראה כפתור שמדליק את האור.22 יש רק לפידים. כל אחד הוא אור קטן. ומי אשר לב לו הצמא לאור, יישא את עיניו ולבו אלינו לאור [טא-דא-דא-דאם!] – ויבוא. השריד הגנוסטי-פגאני היחיד כמעט שנותר בקאנון המולאם של חנוכה. (המתקרב! אוי נו, הנה מתחיל עוד מעגל.)

שלוש בלילה. שלושת אלפים מילים. אני יכול כנראה להמשיך ככה עוד הרבה, כמו שהייתי עושה ביומני בימים הטרופים ההם. די, שתוק כבר. אתה נשמע כמו נרקיס על קוק.


אפילוג: הבוקר שאחרי הלילה שלפני

בארבע ורבע בבוקר, ממש כשסיימתי לשביעות רצוני את טיוטת המניפוסט הזה, התקשרה המרמיטה שהתעוררה פתאום והזכירה לי שאני צריך לתפקד מחר, כלומר היום.

יכולתי להילחץ. אני כל כך מכיר את התגובה הזאת הרי. אשמה-התגוננות-האשמה-כעס.

"אין בעיה. תני לי רק עד תשע."

לדעת לבקש. כמה קשה, ככה פשוט. ועדיף בהרבה על לבוא בטענות.

וכך היה. בוקר עם הילדים, צהריים עם משפחת המרמיטה המורחבת, נמנום קצר לפנות ערב, אמבטיות והשכבה וכדורגל אצל השכן.23 פעם, לפני גיא צלמוות, התיאור הזה היה בשבילי התגלמות המוות הבורגני. אז איך זה שאני מרגיש כל כך חי?

עכשיו אחת וחצי בלילה. שולף את הפוסט מהטיוטות, משפצר ומעלה. זאת הפעם הראשונה שאני מעלה פוסט מטיוטה, למיטב זכרוני. תמיד מיהרתי לפרסם ברגע הכתיבה, כי לך תדע מתי תחזור המוזה ולך תדע אם מה שכתבת עוד ייראה לך אמיתי עד אז.

אולי השקטת תנודות המחשבה מעניקה גם איזושהי יציבות. באמת הרגשתי שתנוחת העץ שלי השתפרה פלאים בזמן האחרון.

מצד שני, מחר יום חדש.

  1. לשם השוואה, זכור לטוב המשפט שאמרתי למרמיטה בראשית ימינו המשותפים: "מחר אני צריך לקום מוקדם, יש לי פגישה בשלוש." []
  2. הייתי? או רק סיפרתי לעצמי שהייתי? הו, מציאות, צלופח חמקמק שכמותך. []
  3. וזה שהתחלתי להסס לכתוב פה על סמים מוביל להרהור נוגה שאולי הבלוג הזה נהיה מעונב מדי, מזוהה מדי []
  4. עדכון מלמחרת בבוקר: טוב, תודה. []
  5. כותרות קטנות והרבה טקסט, אצבע משולשת מול רודנות הרייטינג הרדודה []
  6. איך רץ הזמן []
  7. ההקלה שבללנקק בלי לחשוב על שיקולי SEO! []
  8. מאין כמוהו! אלא מה []
  9. הקצרה []
  10. ככה זה כשיש סבתא רופאת ילדים בדימוס+שואה אִין-האוּס []
  11. אזהרת אלרגנים: פוסט זה מכיל שאריות טוויטים ממוחזרים []
  12. כי מהו הקיום אם לא חול בין גלים ורוח, אחרי הכל []
  13. המופלאה! המופלאה! אין מילים אחרות חוץ מתודה []
  14. שבכתה בטוויטר ששופכים את דמה ואז מינפה את "הרכילות המרושעת" לכתבת שער. אז פתאום יש עניין לציבור? []
  15. פחחח, אמרת זין! י []
  16. אותו דבר בשפות שונות []
  17. אבל לא באמת []
  18. אם מישהו זוכר את המקור, אנא ציינו ולנקקו []
  19. וגם בדימוי הזה כבר השתמשתי אי אילו פעמים []
  20. זאת השקעה לטווח ארוך, העבודה הגדולה, אבל הדיבידנדים לאורך הדרך מוכיחים שזאת השקעה משתלמת, והעבודה הופכת להרגל. []
  21. אמירה-שמתחרטים-עליה-בבוקר-שאחרי #23 []
  22. הגיע הזמן לשנות את מוטו הבלוג []
  23. הו, בארסה, שלא ייגמר לעולם. []