הוא מתיישב על האדמה בשיכול רגליים. מזמין אותי בתנועת יד לשבת לידו.

הוא מרים אבן שזרוקה על הקרקע. אולי חלוק, אולי חצץ.

סתם אבן, כזאת שכולנו הולכים מעליה כעניין שבשגרה, בלי לחשוב על זה פעמיים.

הוא מתבונן באבן בעיון

מעביר אותה מיד ליד

נוקש בה על אבן אחרת

מביא אותה לפיו, נוגס בעדינות

זורק אותה לקופסת פח

מוציא מהקופסה ומתבונן בה בפליאה.

הוא מושיט לי את האבן.

אני לוקח אותה, הופך אותה בידי, מנסה לראות בה את הקסם שהוא רואה.

אולי זורק אותה לקופסת הפח, אולי מחזיר לו.

הוא נושא אלי עיניים זורחות, מצחקק בעליצות.

(כמו אומר לי בלי מילים:

"נכון שזה מרתק?")

ומרים עוד אבן.

אנחנו משחקים בכדור.

הוא רץ ומכדרר, עם הכדור דבוק לרגל.

("אתה תהיה מסי," אני אומר לו.

"אתה תפרנס את כולנו.")

הוא מגלגל את הכדור קדימה,

עובר מעליו בזחילה.

ברגע האחרון הוא מתרומם ומתאזן בישיבה על הכדור.

קופץ עליו בהבעת אושר עילאי, זיק ניצחון בעיניו.

קפיצה, שתיים, שלוש, עד שהוא מחליק לאחור ונופל על הישבן.

קם, מרים את הכדור, זורק אותו ומתחיל שוב לזחול מעליו.

מתיישב, קופץ, נופל,

וקם.

החושך יורד, אבל הוא מצביע בנחישות על הדלת.

החוצה.

שם הוא מסמן שהוא רוצה לרדת מהידיים שלי.

יוצא בריצה תכליתית אל הרחוב החדש.

(שסללו בשדה מול הבית)

עובר מתחת לפנסי הרחוב החדשים,

מביט מעלה בהשתאות, מתפעל מהגובה.

כשהוא ניאות, אני אוסף אותו בידיי, מלמד אותו להקיש על העמודים ולהקשיב לצלצולם.

(שקט פה בערב)

אנחנו עוברים מעמוד לעמוד.

הוא ממשש את המדבקות של חברת העמודים,

הוגה בתמונה שתלויה על אחד מהם, של כלב שהלך לאיבוד.

בתום העמודים, הוא חוזר הביתה בנחת.

*

וכך כבר כמה ימים,

בין ערביים,

אבא ובן הולכים זה לצד זה,

מטילים צל חולף באור הכתום,

אומרים לילה טוב לעולם.

בין לבין, בצהרי ערב חג, אני נכנס למאורה לשאוף קצת עשן ולהעיף מבט בטוויטר. תשבחות חמות מובילות אותי לפוסט  בשם גם אני עדן אברג'יל של עומר ברק, שעורך חשבון-נפש עם דמותו הנשקפת אליו מהתמונות מימי הצבא. דיווחים על אבנים ויריות בסילואן מקלפים את הפצע המקרוקוסמי ושולחים אותי לאתר הארץ, שמקדם את פניי עם תמונה של ילדים עם רוגטקות ברחוב זרוע אבנים ועם כותרת-על "מהומות בהר הבית".

אולי בהשפעת הפוסט של עומר, המחשבה על מהומות בהר הבית בסוכות מחזירה אותי בדיוק עשרים שנה אחורה, אל מהומות הר הבית שנגמרו ב-17 הרוגים פלסטינים ועשרות פצועים. מרחץ הדמים הספציפי הזה זכור לי בעיקר כי שבוע לפני התרחשותו היה לי העונג לבלות כמה ימים עם יחידת מג"ב שלקחה בו חלק פעיל.

נשלחנו אז – אני וחניכיי בקורס מש"קי שלישות – "לאבטח" את המג"בניקים, כלומר לשמש סטטיסטים עם רובים במפגן הכוח שלהם. באחד הימים הוקפצנו לעיסאוויה, שם שלא הכרתי עד אז ולא שכחתי מאז, לפזר זורקי אבנים. נסעתי בג'יפ עם שני חניכים שלי, ושלושה מג"בניקים. אני לא זוכר אם זרקו עלינו אבנים כשנכנסנו לכפר בעננת אבק. אני כן זוכר שהמג"בניקים תפסו איזה ילד והפליאו בו מכותיהם. זה קרה כהרף עין, מערבולת תזזיתית של אגרופים ובעיטות. ואני – עם קילומטרז' אינסופי של שיחות והטפות בתנועה ובגרעין ואיפה-לא על גבולות הציות וזכות הסירוב ודגלים שחורים שמתנפנפים בעליל – עמדתי מנגד ושתקתי.

אחד החניכים שהיו אתי – בחור שקט עם משקפיים גדולים ומבטא אנגלו-סקסי – פנה אלי מזועזע: "המפקד, זה לא-"

עשיתי לו תנועה קטנה כזאת עם היד. "שששש, שששש."

באיזשהו שלב זה נגמר ויצאנו מעיסאוויה. כנראה.

*

בדקתי ביומן שלי מאז. אין אף מילה על האירוע. כן יש תיאורים נרחבים של פנטזיה רומנטית-ארוטית-קיטשית שטיפחתי בשעות הפנאי אז. ההרגל הזה – לפנטז את עצמי אחר, במקום אחר ובזמן אחר – ליווה אותי לעזה, אחרי שחזרתי לגדוד, ואת יתרת שירותי הצבאי העברתי ברמה זו או אחרת של דיסוציאציה.

אפילו התחלתי לכתוב פוסט על האירוע ההוא.1 איפשהו שם כתבתי שלכעוס על עדן אברג'יל זה כמו לכעוס על הנהגים שמזדחלים בנתיבים השמאליים של איילון דרום, בדרכם לחולון דרך לה גארדיה – הרי לא הם אשמים, אלא הדבילים שתכננו ובנו את התשתיות העקומות. אבל אז המשפחה חזרה הביתה, וקולות צחוקה נעמו לי הרבה יותר מכוס הייסורים. ובכל מקרה, המילים שהצלחתי לכתוב נשמעו לי חלולות, עוד עדות בנוסח "שוברים שתיקה" על תקרית מינורית מהאינתיפאדה הראשונה, זאת שבמבט עכשווי כמעט מעוררת נוסטלגיה. ומה בכלל יש לי להגיד על כל זה, חוץ מדכדוך עמוק על זה שגם אחרי עשרים שנה, עדיין מצבנו יהיה יותר גרוע לפני שיהיה יותר טוב, אם בכלל. בזמנו, המתיחות התעוררה אחרי שנאמני הר הבית הכריזו על כוונה לעלות בהר. עשר שנים בדיוק אחרי זה – גם בסוכות כמדומני, או לפחות בתקופת החגים – אריאל שרון עלה בהר ואשרי הגפרור שהצית להבות. המהומות הנוכחיות פרצו אחרי שמאבטח של המתנחלים שהולכים וסוגרים על ההר ירה בפלסטיני, אבל סילוואן הרי רותחת לא משלשום. והרי כבר כשכתבתי את הפוסט שבלינק, לפני שלושה שבועות, נלאיתי מללקט את כל העדויות והסרטונים. הרי הכל זמין בשפע ברחבי האינטרנט, במרחק קליק אחד, לכל מי שרוצה לעקוב.

במשך חצי שנה בערך השתדלתי לעקוב. האינטרנט שלי נהיה יותר ויותר פוליטי, יותר ויותר אקטואלי, יותר ויותר מדמם. ותמיד היה עוד – עוד מקורות, עוד עדכונים, עוד יותר גרוע…. והנה, ממש בעודי כותב,  דיווח בטוויטר על תינוק – צעיר בחודשיים מהמרמיטון – שמת משאיפת גז בעיסאוויה, מכל המקומות… ובסילוואן אי אפשר לנשום מרוב גז…

ולך תברור את העובדות מהספינים, ולך תכתוב על זה משהו שיאיר זווית חדשה, שישפיע, שיזיז משהו איפשהו. ובניסיון לחשוף את הסדקים שבבועה, נפלתי לתוכם.

יום אחרי שפרסמתי את פוסט האדוות השבורות היה לי העונג והכבוד לארח את הגולה הפוליטי מכיכר המיואשים בזוּלה שלי המשקיפה על לוד, "עם נוף לדודי אפל" כתיאורו הקולע. שתינו קפה שחור שאפילו לא היתה לי אנרגיה להכין בפינג'ן, וניסינו לנהל שיחת מהפכנים סטלנים על רקע מאמצים עיקשים של זוֹזוֹ למשוך את תשומת לבי.

בשלב זה או אחר הגענו לתרחיש אפוקליפטי זה או אחר. נדמה לי שג"פ אמר משהו כמו "במילא במוקדם או במאוחר ייגמרו המים וכולם כאן ימותו מצמא."

"אתה מבין," אמרתי לו ולעצמי. "כשיש לך ילדים, אתה פשוט חייב להדחיק דברים כאלה באיזושהי רמה. אחרת אין לך…"

"תקווה?" הוא השלים.

טעם, חשבתי.

  1. שעקף לפחות ארבעה נושאים אחרים שמתנסחים לי בראש ונשברים לרסיסים ברגע שאני מנסה למצק אותם למילים []