הלשון השסועה של רפי גינת
בסך הכל רציתי לראות קצת סופרנוס לפני השינה. זאת סדרה כל כך מופתית, שאני מוכן לסבול אפילו את העובדה שבערוץ 2 כל פרק בן 40 דקות נמשך כמעט שעה וחצי, מרוב פרומואים ופרסומות שדוחפים באמצע (אולי בגלל זה קוראים לו ערוץ 2? כי כל תוכנית נמשכת פי שניים מאורכה המקורי?).
כך שאיתרע מזלי לראות איזה 20 פעם את הפרומו לתוכנית כלבוטק שתשודר היום.
כלבוטק, כידוע, היא חלוצת הז'אנר של תוכניות "כלב השמירה" בטלוויזיה שלנו. אבל להווה ידוע, לכל מי שעיניו בראשו, שכלב השמירה הזה מטפל לכל היותר בפודלים ועכברושים למיניהם – כל מיני נוכלים קטנים ועלובי חיים וחומוסאים עם קוליפורמים. רפי גינת לא מעז להתעסק עם המושחתים הגדולים באמת, אלה שמחזיקים את המדינה בביצים, אלה שמקבלים מענקים ממשלתיים כדי לגנוב לנו את המשאבים ולזהם לנו את הסביבה. ולא, אני בכלל לא רומז שזה קשור באיזושהי צורה לקשרים הקרובים שאין לרפי גינת עם בעלי הון מסוגם של האחים עופר. מה פתאום.
אז התוכנית שתשודר היום עוסקת, כמסתבר, בזוג נוכלים שגזלו סכומי כסף מכל מיני פראיירים. עד כאן הכל כרגיל. אבל אחרי אי אילו צפיות בפרומו שמתי לב למשהו קצת צורם באופן שבו גינת הציג אותם. הפרומו הלך ככה בערך:
הם צעירים, נועזים, מאוהבים...
ומוכנים לעשות הכל בשביל החיים הטובים.
…
אז מה בעצם הבעיה פה, רפי? החבר'ה האלה נשמעים כמו התגלמות החלום הקפיטליסטי. זה נראה כמו חומר גלם לסרט הוליוודי. וכדי להוסיף חטא על פשע, גם השפה הטלוויזיונית של הפרומו (העיצוב, הפסקול) הזכירה לי יותר מכל את הסרט בוני וקלייד.
זאת דוגמה קטנה, שולית כמעט, ליחס הדו-ערכי (שלא לומר מתחסד) של התקשורת הישראלית לעבריינים. הפרומו הזה, שבא לקלל ונמצא מברך, חושף את הדו-פרצופיות של מעצבי דעת הקהל, שמוקיעים בלשון פלצות את הפשע המאורגן, ובמקביל הופכים עבריינים לגיבורי תרבות. זוג הנוכלים שייחשפו הערב בכלבוטק לא שונים הרי במהותם מהאחים עופר, או מכל שפוט אחר של הקפיטליזם הדורסני ש"מוכן לעשות הכל בשביל החיים הטובים". רפי גינת לא יכול לגנות אותם, לא באמת, הוא יכול רק להזהיר אותנו שלא נהיה פראיירים, שלא נתפתה לעסקאות בשטח, שלא נסמוך חס וחלילה על אנשים אחרים, אחרת גם אנחנו נמצא את עצמנו מתראיינים עם פרצוף מפוקסל ומספרים איך גזלו מאתנו את חסכונותינו, ונהיה למשל ולשנינה בעיני כל עם ישראל. הפשע האמיתי, לפי התוכניות האלה, הוא לא להונות אנשים אלא לצאת פראייר.
ואם כבר אתה דופק את המערכת, הן רומזות לנו בקריצה, אז כדאי שתעשה את זה בגדול. ככה תקבל כתבות מעריצות במוספי הכלכלה, במקום להיחשף בתוכניות הצרכנות.
ולקינוח, אם כבר דיברנו על בוני וקלייד, קטע מייצג מתוך סרט משובח ומפתיע שחושף משהו מהדו-פרצופיות המדוברת. גם להוליווד מתפלקות מדי פעם פנינים חתרניות. (הסרט המלא זמין ביוטיוב, דרך אגב.)
בדיוק בשביל זה (הסופרנוס באופן רציף) יש את ההוט מג'יק.
גם אני מקנחת כל לילה, כמעט, בחברים האיטלקים שלי. תענוג.
גם בפעם העשירית.
שא ברכה על הבלוג החדש, כמדומני שזו הפעם הראשונה שאני מגיבה כאן.
נשיקות
ללה
ומה עם הכתבה של אילנה דיין (כמדומני) על אורן זריף? איך הפך הבן אדם מנוכל ( או משוגע או משיח שהקדים את זמנו, תלוי את מי וכו' ) לליצן ? לא רק שלא מגנים אלא שלפעמים אנחנו מרגישים שטוב שיש אנשים כאלה , שיהיה לנו על מי לצחוק .
אילנה דיין? זה היה בתוכנית של אמנון לוי כמדומני.
ואכן, כבר היה מי שעלה על זה שאמצעי התקשורת ששים לפרסם כל הודעה מופרכת של אורן זריף. זה מוסיף "צבע", והתקשורת חיה על צבע.
הוט מג'יק זה קצת מוגזם בשביל המעט שאני רואה בערוצי הפרסומות.
רק הסופרנוס, כרגע, בעצם.
וזאת אכן סדרת ענק, ולא משנה כמה פעמים רואים אותה. הפרק של אתמול, עם החלומות המוטרפים של טוני והחיסול של סאל, הוא מסטרפיס.
מה שעוד יפה שם זה שהם מצליחים לעורר בנו הזדהות עם המאפיונרים וטינה לזרועות החוק. קצת כמו מה שטרנטינו עשה בספרות זולה. רק שבניגוד לטרנטינו, הפרק של אתמול הסתיים במונטאז' מהיר של קורבנות הפשעים שלהם, משובץ בתמונות החגיגה שלהם. ואז אתה נזכר ש"החבר'ה הטובים" האלה הם גם טיפוסים דוחים, אלימים, מסוכנים. כי הרי כשהם מחסלים את סאל, ההרגשה היא ש"הגיע לו", לשטינקר המניאק (והוא הר באמת טיפוס די דוחה, שמשקר בלי חשבון).
והופ, הצלחנו לקשור את זה לנושא הפוסט: אפשר לראות בסופרנוס תמונת מראה של חברה שהופכת אנשים מסוגו של יעקב אלפרון לכוכבי תקשורת (כמדומני הוא הופיע פעם גם במעגל של דן שילון, אבל לא הצלחתי למצוא סימוכין).
ברוכה הבאה לערבות הוורדפרס. שמח שאת כאן.
זו הגדולה של הסופרנוס לדעתי
מצד אחד הם מאדירים את הפשע ומראים איזה מגניבים הם.
אפילו הסוכן אפ בי אי עובר בסוף ריגשית לצד שלהם.
מצד שני בערך פעם בפרק זורקים לנו בפנים את זה שהם חארות ומנערים לך קצת את ההזדהות איתם.
הם לא עושים לצופים חיים קלים ונותנים תמונה מורכבת שגורמת לך לחשוב.
Living is easy with eyes closed
סליחה, אבל השורה הזאת מתנגנת לי כבר שבוע בראש, מאז היום ההוא שדחפתי דווקא את מג'יקל מיסטרי טור לחריץ ההוא במכונית (איזה אלבום, וואו). וכל הזמן אמרתי, נדחוף אותה בפוסט הבא של מרמיט, שבטח יהיה על משפחה ו/או ילדים, מה זה מתאים. אבל בעצם הוא מתאים גם לסוגיית גינת, לא? הנה: Living is easy with eyes closed
אני, התוכניות האלה נמאסו עלי מזמן. רפי גינת (שאגב, בעבר התעסק גם עם כרישים) עם כובד הראש הבלתי נסבל, ואמנון לוי (שהיה פעם עיתונאי רציני ונפלא, נשבע לכם) שממש גנב ממנו את ה-gestures האלה רק בלי הזקָן, ואורלי וילנאי עם השיחות האינסופיות עם התחקירנים-שחקנים שלה. כי הארס-פואטיוּת של הז'אנר הזה – ההתעסקות האינסופית עם "אני, התחקירן האמיץ הפועל ללא מורא" – מביאה לי את החלסטרה. וזה עצבן אותי, עד מאוד אפילו, גם בשיטת השקשוקה: הנה תראו אותי מוותר על הכל, ואשתי כועסת על הסיכון שאני לוקח, והנה אני והבן שלי מדברים על הספה, והנה מאיימים עלי. לא יודע, לי זה מוציא כל חשק. אני מעדיף את השיטה הישנה של התחקיר השקוף, שכולו עסוק במושאוֹ, ואת מבצעי התחקיר 'פוגשים', רק בקרדיטים בהתחלה או בסוף.
זה מזכיר לי קצת את הצירוף "אני בא ואומר" – אני בא ואומר שכולם מושחתים/גילה גמליאל שולתתת/הסושי הוא הפלאפל החדש. כל ההתעסקות העצמית הזאת היא מין 'אני בא ואומר' כזה.
וחבל, כי נדמה לי שתחקיר הוא אחד היעדים הבאמת-חשובים של העיתונות. אולי החשוב מכולם. ותחקירים בהחלט עשו דברים טובים כאן ובמקומות אחרים. אבל בחיי, לא ככה.
וואלה, יצא ארוך, כאילו זה בלוג של אמא שלי. רוצה להיות אמא שלי?
תהיה נחמד ותמליץ על עוד סרטים מלאים וטובים ביוטיוב.
misunderstanding all you see?
כן, אולי זה קל… אבל כמו שאמרתי לחברים השבוע, כשדיברנו על איך הראייה הביקורתית הזאת הורסת לנו את ההנאה (מבילויים עם הילדים למשל, ע"ע המצפה התת-ימי) – לי כבר אבוד מזמן. פקחתי את העיניים ואני לא יכול לעצום אותן בחזרה.
אבל את התוכניות האלה גם אני לא רואה. אני מנסה להיות בררן בסיגנלים שאני מזין למערכת העצבים שלי.
אני לא זוכר את רפי גינת מתעסק עם כרישים אמיתיים, חוץ מהמגזר הציבורי (שק החבטות המתבקש של משרתי ההון, כזכור). טיב טעם, למשל, לא היו כרישים, אלא הילד החריג והדחוי של רשתות הסופרמרקטים (שרובן מקושרות לתאגידים הגדולים).
לגבי "אני בא ואומר" – כל העסק הזה של הבלוגים הוא במידת מה "אני בא ואומר". זה מה שנקרא ניו-ז'ורנליזם, אולי: ההכרה שאני לא יכול להציג מידע בלי לתאר איך הגעתי למידע הזה. ההכרה שכל ידיעה היא סובייקטיבית (אתה מוזמן לסקול אותי על המשפט האחרון הזה). השאלה היא המינון, ועד כמה זה נעשה בשירות האגו, כמו שאמרת.
לא ממש מכיר סרטים באורך מלא ביוטיוב. את זה מצאתי כי חיפשתי אותו.
לא רוצה להיות אמא שלך, תודה, מספיק קשה לי עם אמא שלי. מה שכן, אחד היתרונות של הפלטפורמה הזאת על פני ישראבלוג היא שאין פה הגבלת אורך לתגובות, אז תאריך חופשי.
בעניין יוטיוב – ראיתי לא מזמן את the rope של היצ'קוק ככה, בכמה חלקים אבל בסופו של דבר את כל הסרט. וגם סרט על הלן קלר, לבקשת הילדים.
לא חושב שתחקיר דומה במשהו לבלוג שלך. כאן אתה אחד המושאים (המוצהרים) העיקריים של הבלוג, בניגוד גמור לתחקיר שמתיימר להביא את האמת בנוגע למושא כלשהו (אני לא פוסטמודרניסט אז אני לא שׂם את המילה אמת במרכאות. אני חושב שבכל עניין מהז'אנר העובדתי (הלא-ערכי) יש אמת אחת, מורכבת ככל שתהיה. הקיצר, אני נענה לבקשתך לסקילה). מה שמעצבן בניו ג'ורנליזם *שם* הוא שכל כולו בא לפאר את התחקירן ואת צוותו. כמה הם אמיצים-אך-רגישים (זכורים לי סשנים ממש פסיכולוגיסטיים של אורלי וילנאי עם התחקירן שלה בתחקיר – תחקיר חשוב! ומזעזע – על התעמרות בזקנים בתי אבות). כאן המרמיט הכותב מנתח ומשפד את המרמיט הנכתב (וגם דברים אחרים), וזה משהו אחר לחלוטין. אם חצי מהזמן היית מסביר כמה אתה אמיץ בכתיבת הבלוג הזה – ואתה אמיץ, נראה לי כמעט נידלס-טו-סֵיי ואני מדבר על הפוסטים האישיים בעיקר – הייתי מתעצבן גם עליך. ואולי גם סוקל אבל לא באבנים אלא, נגיד, במסכים-לא-דקים או באבן שושן הלא-ממוחשב.
ואין לי תשובה טובה בעניין גינת והכרישים. אני מתכוון לסבב הראשון של כלבוטק, בשנות השבעים, אבל אולי זה נראה אז אמיץ רק בגלל נקודת הראות הילדית שלי.
כן, "השתולים" של אורלי וילנאי שברה שיא חדש בהאדרה העצמית הזאת שאתה מדבר עליה. נראה לי שאחד האבות המייסדים של הז'אנר הזה היה מייקל מור, עם ה"אקטיביזם התיעודי" שלו כשהיה פורץ עם מצלמה לכל מיני מקומות ומתעמת עם כל מיני אנשים. דמגוגי? כנראה. אפקטיבי? במובן הפופוליסטי של המילה, כנראה שכן. בכל מקרה, אני לא זוכר את מייקל מור בשיחות מוטיבציה מצולמות עם תחקירנים/בני משפחה.
בקיצור, אני מסכים איתך שההאדרה העצמית קיימת, ומסכים גם שהיא דוחה.
מה שאני זוכר מכלבוטק בשנות השבעים זה את הקוליפורמים בחומוס, ואת תחנת פז בגשר הירקון שהמתדלקים שלה עבדו על נהגים. אולי היו גם דגים שמנים (ומסוכנים) יותר. מסופקני.
(זאת לא סתם ספקולציה שלי, שרפי גינת הוא יקירם של בעלי ההון.)
כן, זה לא רק אצלנו. גם ב-super size me על מקדונלדס, שהוקרן לא מזמן באחד הערוצים (נדמה לי שקראו לזה 'לאכול בגדול'), מורגן ספרלוק עושה דבר דומה. יש לו אמנם תירוץ – הגוף שלו הוא המעבדה לבדיקת התזה – אבל הוא נסחף לגמרי עם ה'תראו אותי' הזה. וזה לא רק מעצבן אלא גם מ-ש-ע-מ-ם.
(חשבתי כרגע על הקבלה אפשרית בין שקיפות של תחקירן לבין שקיפות של מתרגם, אבל זו חתיכת סטייה רצינית ולמי בכלל יש זמן).
RT @odaskal רפי גינת מתעסק בשטויות כדי שאתם לא תראו את הפשעים האמיתיים שהחברים שלו עושים —> הרמה ללינק http://hahem.co.il/mermit//steal-a-m…
ורק עכשיו, שמונה חודשים אחרי פרסום הפוסט, אני קולט את הקשר בין התובנה שלי על הפרומו של כולבוטק ובין ההקשר שהקיף אותו: פרק של הסופרנוס.
הרי גם הסופרנוס היא סדרה שמציגה מאפיונרים כאנשים פשוטים שרודפים אחרי החלום האמריקאי, ומדי פעם מזכירה לנו את הגופות שהם מותירים (ומבתרים) בדרך. המתח הזה בין הנורמטיבי והמפלצתי הוא אחד הצירים העיקריים שעושים אותה כל כך מרתקת.