2 במרץ 96

לונדון

ערב


מחברת חדשה עוד אין, כך שאני נאלץ לספר את החדשות המרעישות שיש לי על נייר אקדמי קר ומנוכר.

לא שהחדשות שלי קרות או מנוכרות. ממש לא.

האביב, ללא ספק, הגיע.

נו? מה נו? לא שקוף (אחי…)?

זיינתי.

זויינתי. למען האמת. זיינה לי ת'צורה.

אני עף, אני על אקסטזי נקי ומעודן, אני רוקד בטירוף ובוהה בקירות.

זיינתי.

לא. לא מאוהב.

אבל זיינתי.

וזה היה כל כך טוב.

זה היה הכי טוב.



אתמול, יום שישי, ואני נוסע לבריקסטון לדירה של דֶני היפהפיה האוסטרלית (לא, לא אותה זיינתי, אבל היא כל כך יפה והיא באה ללמוד בקולג' שלי בשנה הבאה) כדי להיפרד מג'ו, שבשעות אלה נוחתת בבומביי.

ערב משפחתי להפליא ונחמד. קצת אחרי שתיים התחלתי את דרכי הביתה, באוטובוסי הלילה היעילים להפליא של לונדון.


תת-תרבות של אנשים off their faces לגמרי. ג'וינטים בקומה השנייה באוטובוס היוצא מבריקסטון. כיכר טרפלגר עמוסה לחלוטין. N29 מגיע. קומה שנייה מקדימה. סע.


איפשהו ב-West-End, ואני רואה מהחלון את בטי, מפינלנד, מהסדנת ג'יגול בג'קסון ליין. בטי, יפה להפליא, סקסית להפליא. בטי שמוציאה כל שבוע פליירים של מועדוני פֶטיש וסאדו וגומי וכל זה. ואני, ילד תמים מטבעון, ראיתי עד עכשיו דברים כאלה רק בסרטים:

-"למה שלא תצאי פעם עם המעיל פרווה הזה ורק תחתונים סקסיים מתחת?"

-"Been there, done that…"

אוי.


ובטי עולה לאוטובוס, וכמובן לקומה השנייה, וכמובן שמושב אחד ממני. היא רואה אותי בלי שאני אגיד מילה, וככה אני אוהב את זה. מתיישב לדבר איתה ומרגיש את המבטים של כל הזכרים המיוחמים באוטובוס (הרוב המוחלט, דרך אגב) ננעצים בגבי. אני מה 'כפת לי, אני נזיר, אני מעל הדברים האלה.


היא חוזרת מהעבודה. איזה עבודה נגמרת בשלוש בלילה? אחר כך, כשאני מלווה אותה הביתה (כי מאוחר וריק ומפחיד, כמובן. אני נזיר, אני מעל הדברים האלה) היא מספרת לי שהיא מארחת במועדון לילה. Gentlemen's Club. ולג'נטלמנים האלה יש הרבה כסף. לא, היא לא שוכבת איתם, למרות שרוב הבחורות שעובדות איתה "do the case", כמו שהיא קוראת לזה, וסוגרות 1000 פאונד בשבוע. היא רק יושבת איתם, בשמלה ירוקה וארנק מוכסף וצעיף נוצות שחור, ורואה אותם משלמים החל מ-75 פאונד לבקבוק שמפניה. סקאלה אחרת. אנשים עם המון כסף ונורא מעט שמחה.


והיא מספרת לי את כל זה בחדר שלי, שבו אנחנו עוצרים לג'וינט. וכשאנחנו מגיעים אליה היא שואלת "אתה נכנס?" וכאילו הבינה עם איזה פוץ יש לה עסק עונה בשבילי "בטח שאתה נכנס." ואצלה במטבח השיחה מתגלגלת (האם זה פשוט קרה לי? מן הסתם גרמתי לזה לקרות, בוהה בפליירים שלה) לסקס, ולמה שאנשים לובשים במועדונים ואני אומר שאני לא אוהב כאב והיא אומרת שהיא כן. ואז אני מספר לה שכבר שנה וחצי לא שכבתי עם בחורה והיא, בשיא הטבעיות, שואלת אם אני מאונן ומספרת לי על הגברים שאיתם שכבה, לא מאהבה, אלא מצורך גופני, מרצון לתענוג, "ניצול בהסכמה הדדית".


ואז אני שואל אותה אם היא רוצה שננצל אחד את השני בהסכמה הדדית הלילה והיא שואלת מה קרה שפתאום בא לי על סקס ואני אומר שהנה, זה קרה, ואף אחד לא מוכר כלום ולא קונה כלום ולא משחק שום משחקים ולא רוצה מהשני משהו שהוא לא יכול לתת. ואז היא אומרת שהיא לא מבינה את השאלה, והיא הולכת לצחצח שיניים ולמיטה, ואם אני שם אז יופי, ואם לא אז לא.


ואז היא שלחה אותי, כשהסתובבתי מסביב למטבח כשבהלה שפוכה על פני, לחמם את המיטה ואז היא נכנסה איתי.


אין לי יומרות שהייתי מדהים. אני בכושר פיזי חרא ולא בן 18 כבר קצת זמן, וללא ספק הייתי מבוהל ולא מתורגל.

ואיפשהו, at the back of my mind, ישבה השאלה האם היא באמת נהנית, וכל האנחות האלה אמיתיות, או שהיא משחקת איזה תפקיד.

אבל היא היתה סבלנית ואינטימית ורכה ומעודדת והיה חשמל במגע שלה.

ואני עפתי.


הלכנו לישון, כמו בסרטים הכי מגוחכים, כשהשחר כבר חייך בחלון. ישנתי חרא והערתי אותה כל הזמן. אבל כשהצהריים עברו היא היתה זאת שהעירה אותי, לאט לאט, לסיבוב שני.

ואו, כמה תנוחות מעניינות שהבחורה הזאת יודעת.

לא שהרגשתי הרבה, שונא קונדומים.

ובכל זאת, היה מדהים.


רק כשהגעתי הביתה, אחרי שהיא הלכה לאיזה יומולדת טיפשי ונפרדנו בנשיקה באמצע הרחוב (יש לה עגיל בלשון וזה מרגיש מוזר ונפלא) הבנתי כמה אני מאושר. לא מסוגל לתקשר ועל ללמוד אין מה לדבר.

מתמסטל ומרגיש טוב ומקשיב למוסיקה ומג'גל ובוהה בקירות.

ומרגיש טוב. טוב. טוב.

מה הלאה? אללה יודע. לא חשוב.

זה קרה.

וככה זה היה צריך לקרות.

עד הנסיכה.

או לא.





5.3.96

ערב

דירה


נדמה לי שהחמישי במרץ.

יום שלישי, בכל אופן.

והסוף שבוע המטורף, הנפלא הזה, ממשיך אל תוך השבוע, נכנס לסחרור חסר שליטה, אבל טוב מדי בשביל לעצור אותו.

לא, עוד לא קניתי מחברת חדשה, גם כביסה לא עשיתי ואוכל לא קניתי. לא שאני אוכל הרבה, או לומד הרבה, או עושה משהו, אהמ, מועיל.

החיים כסרט, החיים כמשל, החיים כסיפור מתח, סיפור מסע.

החיים, פתאום, שוב כסדרה של הפתעות, כרצף של סצינות מטורפות.


ביום שישי זה היה הנזיר והזונה. אז נכון שבטי לא זונה, אבל גם אני לא בדיוק נזיר. והמפגש הזה, עם מיניות בוטה ובטוחה בעצמה ומודעת לעצמה וכל כך יפה, עדיין מסעיר אותי, מרגש אותי, ממלא אותי באושר. הייתי מתקשר אליה, ויותר מפעם אחת, אבל היא לא טרחה לתת לי מספר טלפון, וטוב שכך. שתי ספינות בערפל.


ביום שבת, מוותר על איזושהי מסיבה מפוקפקת, הלכתי לפגוש את ריצ'רד. רק אני והוא וערימה של גנג'ה. יופי של ערב, עם שיחה מרתקת שהחזירה לי את האמון בבנאדם הזה, שמודה בטעות אחרי שתי סמסרות צפופות מדי והרגשה של אובדן ה-vibe הזה שהוא כל כך חרד לו. והוא תוהה, איתי, איך להישאר בצד היפה ולא להפוך לעוד Return to the Source. וחוץ מזה גם קצת טנטריזם בסיסי, על הכוחות ששנינו, מסתבר, גילינו בעצמנו, ואולי גם רמז לגבי סאלי?


ביום ראשון, בפאב ה"Salisbury Arms", שתי דקות הליכה מהבית שלי. בחדר הקדמי אירים זקנים בחליפות ועניבות שותים את הסופשבוע למוות. בחדר האחורי, בין אורות צבעוניים והמון חבר'ה נפלאים ומוטרפּים, אני צולל לתוך טראנס קלאסי במסיבה יפה שעולה פאונד אחד ואין בה שמירת מעילים אלא ערימה בפינה, וכשביקשתי מים מהבארמן הוא מילא כוס מהברז…


רקדתי כמו מטורף, כמו שלא רקדתי מאז הקיץ, ואז עלה לאוויר טרק הזריחות, ההוא ממנאלי, המסיבה הראשונה.

אטרף אטרף אטרף.


 

 


יום שני, והשבוע, לכאורה, מתחיל.

הרצאה מיותרת בהינדואיזם וחזרה לתופים אחרי שבועיים חופש, ומסתבר שיש באותו ערב הופעה באוקספורד.

אז קדימה לאוקספורד, כמו בימים אחרים, של חופש מוחלט וזרימה משוחררת ממעצורים. ואני מוצא את עצמי במסיבה של צפוניים קרים, עם עוד שמונה פריקים על תופים, מזרימים אנרגיה ומעירים את המסיבה. בטראנס של תיפוף מטורף.

SOAS Drummers on Tour, ובסוף אפילו קיבלנו קצת כסף. לא הרבה, אבל כסף. אפשר לעשות כסף מהכשרונות שלי.


חזרה הביתה בשלוש שעות ושלושה אוטובוסים. שוב כיכר טרפלגר בשלוש בלילה, וכמובן שחיפשתי את בטי כשעברנו בסוהו. לא.

כמה יפה, כמה ספונטני זה היה ביום שישי.

האביב הגיע, ואני חוזר לחיים.

וכמה חיים אני מגלה בעצמי.





14-15/3/96

חצות

דירה


מחברת חדשה, אלסטית וקומפקטית.

מחברת מסעות. נקווה שיהיו הרבה.

היום שהתחיל לפני חצי שעה ייגמר בבריחה מסמסרה. מאז הסמסרה הקודמת לא הייתי ברייב רציני. קניתי לי כדורים גדולים וזוהרים להפליא. אין סיבה שלא יהיה טוב.


בטי, שהיא בכלל קטי (אבוי לפדיחה. שכבתי עם הבחורה ואפילו את השם שלה לא ידעתי) נעלמה, כנראה לאיטליה… געגועים? לא חושב.


לא כתבתי על הסופשבוע הקודם לא כי לא היה מה לכתוב, אלא בגלל שלא היה לי זמן. הימים זורמים לי דרך האצבעות. בין הלימודים והאנשים והאביב, והסימסטר נגמר עוד שלושה שבועות.

ואו, איך טס הזמן.


הסופשבוע הקודם, בכל אופן. יום שישי של מנוחה בבית. בשבת Hitting the phone ומחפש משהו לעשות. מזמן לא שמעתי כל כך הרבה מזכירות אלקטרוניות בבת אחת. ריצ'רד היה היחידי שענה, וגם הוא היה בדרך לקיימברידג'. עם פרנק ונאדיה למופע ג'יגול משולב במחול ב-Jackson's Lane, אותו מקום שבו אני מג'גל בימי חמישי (כולל היום, לראשונה עם מוסיקה, ו-Eat Static מכניסים אותי לטרנס של זיעה כמו שמזמן לא היה. כבר עומד קצת על החבל ואפילו הלכתי היום שלושה צעדים). הגענו באמצע ועד שנכנסו לקצב (האיטי להפליא, באופן מפתיע) המופע נגמר. בדרך לשם, בכל אופן, פגשתי מישהו מהקולג' שהזכיר לי, בלי כוונה בכלל, שדאנקן מהתופים עושה מסיבה באותו לילה. החלטתי לנסוע.


טלפון להוראות העלה שם של תחנת רכבת נידחת בדרום הרחוק של לונדון. מוכר הכרטיסים בתחנה, שהסביר לי איך להגיע לשם, צחק כשראה את התגובה שלי ושאג:

"Go for it, life is an experience!"


ואללה, לא חשבתי שאפגוש נביא ברכבת התחתית של לונדון.


הגעתי, אפילו בקלות יחסית. לא היה שם אף אחד שהכרתי, אבל בסוף הלילה המשוגע הזה ידעתי על רוב האנשים שם יותר משהם ידעו על עצמם.

בשתיים קלואי החמודה מבריסטול אמרה שעכשיו לא נשאר אלא לחכות לזריחה. המסיבה נראתה מתה, הלילה גמור.

ואז CJ יצאה משליטה.


מה קרה? תלוי, כמובן, את מי אתה שואל. פסיכו-אנליסט, אם היה שם אחד, היה אומר התמוטטות עצבים, רוב הנוכחים במסיבה אמרו יותר מדי אלכוהול. פרנק, מכשף רב עוצמה שרק בשביל לפגוש אותו כל הסופשבוע הזה היה שווה, אמר spirit possession וקיבל את הסכמתי המוחלטת. האיש, דרך אגב, יודע על מה הוא מדבר כי הוא כתב BA על שאמאניזם.


הייתי עוזר לה קודם, אבל אפילו פעם אחת היא לא הסתכלה לכיווני. בבוקר חשבתי שאולי, כמו הפרשים השחורים, בעולם השחור שבו היא הסתובבה אני, כמו גלורפינדל (כמו גנדלף! כמו גנדלף!) קרנתי באור חזק מדי, בוהק עד כאב.


כשהיא הדליקה נרות והתחילה לדבר עם האיש בתמונה מאפריקה, עוד ניסיתי לעבור על זה לסדר היום. אבל כשראיתי שכולם מסביב freaking out ואף אחד לא יודע איך להתמודד עם המצב, הבנתי שמחכה לי הלילה פגישה עם בלרוג.


והבלרוג, כמובן, הגיע. הסביבה היתה בלתי תומכת בעליל ואם אני ופרנק לא היינו שם, CJ מן הסתם היתה נזרקת החוצה בשלב די מוקדם.

דיברתי איתה, מנסה לתקשר עם הנסיכה שכלואה אצל הדרקון. "I'm an artist!" היא צעקה. ואני ראיתי מה העיר, הלחץ, חוסר ההבנה, יכולים לעשות לבנאדם. באיזשהו שלב, כשהיא אמרה שהיא לא טיפשה ואני אמרתי שאני יודע, אבל אם היא מאמינה בזה לא יהיה לה קשה לשכנע אנשים אחרים, היא הסתכלה עלי פתאום ואמרה "אתה יודע, נדמה לי שאתה באמת מקשיב". ואני ידעתי שהנסיכה שם. כשהיא הציעה יותר מאוחר למצוץ לי ואני אמרתי לה שאני לא רוצה ואני לא חושב שהיא רוצה, חשבתי שניצחתי.


ואז השדים הגיעו, כשאני הלכתי לשירותים. חזרתי והיא היתה עסוקה בלכבות את כל האורות בחדר. שדים צריכים חושך. אז היא התחילה להשתולל. זה לקח שלושה גברים להחזיק אותה, וכשסוף סוף עזבנו אותה טום, אח של דאנקן שלא ממש הבין מה קורה סביבו, חטף בעיטה אכזרית בראש. "שח-מט", היא ענתה כששאלתי אותה (יושב עליה ומחזיק לה את הידיים. מגע, זה כל מה שהיא היתה צריכה) למה זה היה טוב. ואני חשבתי שאולי היא צודקת, אבל היא משחקת נגד עצמה ומי שמשחק נגד עצמו תמיד מפסיד. אבל זה היה הסוף, וכשהשחר התחיל להתבשל היא נרדמה על הברך של פרנק, שישב במדיטציה ושאב, לדבריו, אנרגיות נבזיות להפליא. וכמו בכל קרב טולקיני ראוי לשמו, הטובים ניצחו עם השחר העולה.


ואיזה בוקר יפהפה זה היה, בניגוד מוחלט לכל הבקרים האפורים לפניו ואחריו. אני ראיתי בזה ניצחון אישי.

לא עזבתי את החדר עד שהיא התעוררה, שלוש שעות אחר כך (שלוש שעות שרצו, בניגוד לשלוש שלפניהן שנראו כמו נצח. הזמן מאט לפני השחר, אני בטוח). היא התעוררה, וכתשובה ל"בוקר טוב" שלי בעטה באיזה קופסה. אבל זה היה זה, ובדרך חזרה מהשירותים היא הזמינה לה טקסי. אז היא נתנה לי נשיקה ושתי סיגריות, ונעלמה.


אולי השדים חזרו למחרת. לא יודע. אבל אפילו גנדלף ידע שאתה יכול רק לנצח את הקרב העכשווי, ולא יכול לצפות את הבא. גי'גלתי קצת. העברתי ג'וינט עם פרנק לפי כל כללי הצ'ילום (האיש חזר מהודו לא מזמן, רק טוב היא עשתה לו), ובסוף נרדמתי, מרגיש צלול, מאוזן, מאושר.


כשקמתי כולם דיברו על איזו מסיבה איומה עברה עלינו. רק אני ופרנק חשבנו שזאת היתה חוויה טובה.

כי החיים הם התנסות, ולעולם הנך לומד.

חזרתי הביתה והעברתי את הערב בציור מנדלות.

אני הוא משרתה של האש הסודית, נוטר להבת אנוֹר.

בום שנקר.


[וזה, אם תהיתם, טרק הנושא של הדיסק שהתנגן בריפיט כל אותו הלילה.]